קול באישה ערווה. ברך באישה ערווה, כתף באישה ערווה, מרפק באישה ערווה, שיער באישה ערווה… למה ללכת סחור סחור? אישה באישה ערווה.

כך החליטו גברים ועוד גברים מימי הביניים ומלפני כן, וגברים רבים אחרים הסכימו איתם ודאגו להנציח את הכללים הארכאיים האלה – שקבעו גם שאישה פסולה לתת עדות כמו קטנים, עבדים, סומים, חרשים, רשעים, בזויים, מהמרים ושוטים. רשימה מכובדת: כל אלה וכל הנשים. אך בניגוד לרובם, אישה פסולה מלידה ובכל המקרים.

קול באישה ערווה. ברך באישה ערווה, כתף באישה ערווה, מרפק באישה ערווה, שיער באישה ערווה… למה ללכת סחור סחור? אישה באישה ערווה

אז מה אפשר לעשות כשהכל ערווה ביצור הזה? לכסות, להשתיק, להסתיר, להדיר ולשמור בבית.

אבל אין ממה להזדעזע אומרים, נהפוך הוא! כל צורות ההסתרה, ההשתקה וההדרה האלה הן דווקא מפני שאישה היא בת של מלך, לא פחות! וכידוע "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". ואם לא ברור מה זה אומר הנה ההסבר מאחד שיודע, הרמב"ם:

"גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לשבת בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה" (משנה תורה, ספר אישות, הלכות י"ג פרק י"א).

מעניין שבכתות האלה יש מלא מלא בנות של מלך ואין שם אפילו בן אחד של מלכה. ממלכה מוזרה של מלכים זכרים ובנות מלך נקבות.

אז יאמרו סנגורי ההדרה, הפסילה, המחיצה והכיסוי, שנשים רבות מסכימות להסתיר, להדיר, לפסול, להשתיק ולכסות עצמן, לשבת בסוף האוטובוס, לעבור מדרכה, לא לשיר, להסתתר מאחורי מחיצה ולהודות בכל יום שנעשו כרצונו, בזמן שהם מודים בכל יום שלא עשו אותם אישה, גוי או עבד.

טענת ההסכמה היא טענה מעניינת, כי היא זהה לתשובה של חברות (וחברי) כתות רבים, שחיים בתוך היררכיה שכופה עליהן נחיתות וקבלת מרות מאחרים בכל היבט בחייהן.

והמגנים את הכתות ההיררכיות מזכירים את הקשר בין השליטה הזאת בהסכמה, לבין הלחץ הסביבתי להסכים להישלט, האיומים וההפחדה, ומבטלים משום כך את ערך ההסכמה הזאת להישלט.

מעניין שבכתות האלה יש מלא מלא בנות של מלך ואין שם אפילו בן אחד של מלכה. ממלכה מוזרה של מלכים זכרים ובנות מלך נקבות

ואם באיומים ובהפחדה מדובר, אין איום גדול ומזוויע כמו האיום המונותאיסטי להישרף לנצח, או מגוון ייסורי התופת לפני כן, עוד בחיים (ראו דברים כ"ח החל מ-וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – וספרו לי אם אי פעם שמעתם, קראתם או ראיתם בסרט אימה כלשהו, סדרת איומים מזוויעים יותר מאלה כלפי אנשים לא אלימים, כולל נשים הרות, ילדים ותינוקות חסרי ישע). ותחשבו טוב על ה"חופש" לא להסכים, להיכנע ולציית למי שמאיימים בכל הזוועות אלה. דון קורליאוני היה קורא לזה 'הצעה שלא יוכלו לסרב לה', ובלבד שמאמינים לאיום, כמו בכל איום.

כמה חופשי לבחור הוא האדם המאויים בזוועות – בכת, בדת ובכלל?

אז שליטה בהסכמה היא תופעה מוכרת בכתות בכל גודל, כולל בגודל דת (שהוא ה-XXL של הכתות). אבל למה לקרוא לדת כת? מה בין כת לדת – זאת שאלה מעניינת. האם ההבדל הוא מהותי או בעיקר כמותי?

למשל:

א. אדם אחד מאמין שעליו לשחוט פעם בשנה איזו חיה – כלב נניח – כחלק מפולחן שהוא מאמין בו. איך יקראו לו? אולי פסיכופט – ויגנו אותו.

ב. קבוצה של כמה עשרות אנשים מאמינים שעליהם לשחוט פעם בחודש כמה חיות – חתולים נניח – כחלק מפולחן שהם מאמינים בו. איך יקראו להם? כנראה כת – ויגנו אותם.

ג. מיליוני אנשים מאמינים שעליהם לשחוט הרבה חיות על בסיס יומי – כבשים, עזים, עגלים ועופות נניח – כחלק מפולחן שהם מאמינים בו. איך יקראו להם? כנראה דת – ויכבדו אותם.

נשאלת השאלה: האם הבדל כמותי בין קבוצות אמוניות השואפות למעשים דומים מצדיק לבקר ולגנות דווקא את הבודדים ולכבד ולתת חסינות מביקורת כלפי הרבים? בוודאי שלא. אם כבר משווים, התופעה הגדולה מדאיגה ומסוכנת הרבה יותר.

אז בכת/דת קיימת התופעה של שליטה בהסכמה. זה לא רעיון חדש במונותאיזם, הוא ישן כמו מיתוס היסוד של הגירוש מגן עדן, שם נגזרה על האישה היררכיית השליטה הנצחית בידי האיש ומתחתיו:

"אֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

על פי המיתולוגיה, האיש והאישה הראשונים סולקו מגן עדן בעקבות אכילה מן העץ האסור. שרשרת האשמה מעמידה בראש את הנחש, שהדיח את האישה, שהדיחה את האיש. כלומר, בין האיש והאישה יש מדיחה ויש מודח. ומאחר ואין סימטריה באשמה אלא היררכיה, אין גם סימטריה בענישה אלא היררכיה.

האיש נענש בצורך לעבוד קשה את האדמה כדי להתקיים, נגד איתני הטבע. האישה נענשה בסבל שבהריון והלידה. עד כאן שני עונשים עצמאיים ובלתי תלויים אחד בשני, לשני האשמים ולשני המינים.

אך מאחר ואין סימטריה באשמה אלא היררכיה, נקבעה גם היררכיה בענישה בין האיש והאישה, בנוסף לעונשים הנ"ל של כל אחד/ת:  "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

האיש יחזיק באישה כשפחה הנתונה למרותו, אך בנוסף – בניגוד לטבע העבד והשפחה, וזה החידוש הגדול – לא תשתוקק לברוח ולצאת לחופשי, כי הוטבעה בה ה"תשוקה" לאדונה

האמירה מפורשת וברורה דיה, על כן יש הסכמה רחבה בין הפרשנים במשך דורות לגבי משמעות הקביעה. הם מסבירים שהאיש יחזיק באישה כשפחה הנתונה למרותו, אך בנוסף – בניגוד לטבע העבד והשפחה, וזה החידוש הגדול – לא תשתוקק לברוח ולצאת לחופשי, כי הוטבעה בה ה"תשוקה" לאדונה (האיש), על כן תישאר מרצונה לידו ותחת מרותו.

זה הקשר בין התשוקה לשליטה וזאת בדיוק המשמעות של "אֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". (ראו כיצד מסבירים בדיוק כך את העניין: רש"י, הרמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי בן אשר ואחרים).

חשיבות המיתולוגיה, היא פחות באגדה עצמה, ויותר בערכים ובעקרונות שכל מיתוס נועד לקבוע ולקבע. לדורות, ככל שמאמינים בהם.

השליטה והדיכוי של נשים בידי גברים, לא הומצאו על ידי הדתות המונותאיסטיות המאמינות במיתולוגיה הזאת. המיתוסים האלה והעקרונות שהם מייצגים, שימשו ככלי מרכזי ויעיל להצדקה וקיבוע של היררכיית השליטה באישה במשך אלפי שנים ועד ימינו, היכן שהאמונה במיתולוגיה הזאת עדיין חזקה ומשפיעה על מבנה החברה והמשפחה.

ותודה למיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (1475-1564) שהסכים לאייר לנו.

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים