אין עיתוי סמלי יותר להעניק ליאיר נתניהו תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית בישראל, מהשבוע שבו מציינים בארה"ב ובעולם 50 שנה לפרשת ווטרגייט. החיבור פשוט מושלם. נתניהו הצעיר קיבל את התעודה הנחשקת אחרי שנתיים של הגשת תוכנית שבועית בתחנת הרדיו "גלי ישראל" וכתיבה מזדמנת של טורים עילגים באתר האינטרנט "אייס".

"שמאלנים יקרים, שימו לב", הוא צייץ השבוע בטוויטר, "מעכשיו כשאתם תוקפים אותי, אתם תוקפים עיתונאי. לפי המנטרה הקבועה שלכם, לתקוף עיתונאי זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, הסתה מסוכנת וחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, לא?"

אם הייתי מבורך בכישורי אנימציה, הייתי מצייר כאן מין מנהרה שחורה שכתוב עליה "חמישים שנות עיתונות". לקצה האחד שלה נכנסים בוב וודוורד וקרל ברנסטיין הצעירים בוושינגטון של 1972 ומהקצה השני מגיח יאיר נתניהו בישראל של 2022. ובאמצע: מטחנת קצבים בסגנון "החומה" של פינק-פלויד, שמפוררת את כל הערכים המודרניסטיים של המאה ה-20, עם השאיפות הנשגבות לאותנטיות, כנות, דיוק, בהירות וצדק חברתי – ולשה מהן קציצה טבעונית, תפלה וחסרת טעם.

האבולוציה ההפוכה של העיתונות.

יאיר נתניהו עם צוות עורכי הוושינגטון פוסט בישיבה עם בוב וודוורד וקרל ברנסטיין על תחקירי ווטרגייט, 1972 (עיבוד תמונה: אורן אדלר)

כל אנשי התחקיר

פרשת ווטרגייט היא תחביב ותיק של עיתונאים בכל העולם. מאות ואלפי פרשות, פרשיות ופסאודו-פרשיות זכו עם השנים לסיומת הנחשקת "גייט", שאמורה לסמן לכל מי שעוברים בסביבה "עצרו! עיתונות רצינית לפניכם!"

מאות ואלפי ספרים, סרטי תעודה, כתבות ומאמרים הוקדשו לכל זווית של הפרשה ההיא. סרט הקולנוע עטור האוסקרים "כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה – שבו רוברט רדפורד ודסטין הופמן גילמו את וודוורד וברנסטיין בהתאמה – העניק לעיתונות החוקרת ולעיתונאים החוקרים תהילה וזוהר, שהשכיחו את העובדה שככלות הקול והתמונה, מדובר במשלח יד סיזיפי, מתיש, שוחק, מתסכל, מדיר שינה ולא תמיד מתגמל.

סרט הקולנוע עטור האוסקרים "כל אנשי הנשיא" העניק לעיתונות החוקרת תהילה וזוהר, שהשכיחו את העובדה שככלות הקול והתמונה, מדובר במשלח יד סיזיפי, מתיש, מתסכל, מדיר שינה ולא תמיד מתגמל

בתוך חגיגות ההתרפקות והנהי על "ימי הזוהר של העיתונות החוקרת", שכאילו עברו מהעולם, לא מיותר להזכיר שכשוודוורד וברנסטיין החלו ב-17 ביוני 1972 לכסות את סיפור ווטרגייט עבור ה"וושינגטון פוסט", עבדו בוושינגטון הבירה לפחות 2,000 עיתונאים במשרה מלאה (כך על פי מחקר של בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה).

שישה חודשים אחרי שהתפרסמו הפרטים הראשונים, שנחשפו בזכות ערנותו של איש ביטחון בשם פרנק וילס – שהבחין בתנועה חשודה במתחם ווטרגייט, שם שכנו, בין היתר, משרדי המפלגה הדמוקרטית – רק 14 מתוך אותם 2,000 עיתונאים מונו לסקר את הפרשה. מתוכם, רק שישה בלבד המשיכו לחקור את הפרשה, מעבר לאיסוף תגובות וציטוטים של פוליטיקאים, דוברים ובעלי עניין ומעבר לסיקור החדשותי השוטף של השתלשלות הפרשה בבתי המשפט.

בניין ווטרגייט ב-2 בדצמבר 1971, חודשים ספורים לפני התפוצצות הפרשה הקרויה על שמו (צילום: AP Photo/Bob Daugherty)

אלה היו "ימי הזוהר" וזו האמת הפחות נעימה על פרשת ווטרגייט: גם ב-1972, רוב עמיתיהם של וודוורד וברנסטיין היו משת"פים של ההון, השלטון, הממסד והחיים הנוחים. גם אז וושינגטון הייתה עיר שמכורה לכוח, פרסום, חנופה, עוצמה פוליטית, סקס וכסף.

אלה היו "ימי הזוהר" וזו האמת הפחות נעימה על פרשת ווטרגייט: גם ב-1972, רוב עמיתיהם של וודוורד וברנסטיין היו משת"פים של ההון, השלטון, הממסד והחיים הנוחים

רק אחרי שהעקשנות, החריצות והגיבוי המערכתי של "הוושינגטון פוסט" הניבו מידע שאי אפשר היה לסתור אותו, על מעשי ריגול וחבלה פוליטיים, שיטתיים ולא חוקיים, שמקורם בבית הלבן, כולל קרנות סודיות, התקנת האזנות, וצוות שרברבים-פורצים, שעקבותיהם הובילו עד לנשיא ארצות הברית עצמו – הפרשה קיבלה את הנפח המוכר שלה. וברור שהדרמה של הוליווד, עם הפנים היפות והכישרון של רדפורד והופמן, לא הזיקו. ככה זה תמיד.

אמת לא נעימה נוספת היא שממשל ניקסון אחראי לכך שהעיתונות נהפכה לנושא העיקרי של ווטרגייט. זה קרה כדי להסיט את תשומת לב הציבור מהתנהגות הנשיא ואנשיו. פרקטיקה שאינה בלתי מוכרת גם לדור העיתונאים של יאיר נתניהו.

יום אחרי יום נאמניו של ניקסון – מזכיר העיתונות, רון זיגלר; מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, ג'רלד פורד, שלימים החליף את ניקסון כנשיא; מנהיג הרפובליקאים בסנאט, רוברט דול – הכפישו את וודוורד וברנסטיין כספקי רכילות, רוצחי אופי ומשרתי אג'נדה פוליטית.

השיטה הזו – דוקטרינת ניקסון להתמודדות עם משברים תקשורתיים על ידי רמיסת התקשורת והסתת ההמון נגדה – לא פסה מהעולם אחרי שניקסון עצמו הובס וירד מהבמה הציבורית. היא רק שוכללה מאז על ידי יורשיו – רפובליקאים ודמוקרטים, אמריקאים וישראלים. כל מי שפועלים מעבר למסכי העשן המוכרים של תעשיית האשליות והבידור.

הדוקטרינה הזו הסניפה אמפטמינים עם כניסת הרשתות החברתיות לחיינו. האם פרשת ווטרגייט הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה, אם ניקסון יכול היה להפעיל ב-1972 צבא של נאמנים, בוטים ואשפי סייבר ברשתות חברתיות? הנה שאלה שלעולם לא נקבל עליה תשובה.

האם פרשת ווטרגייט הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה, אם ניקסון יכול היה להפעיל ב-1972 צבא של נאמנים, בוטים ואשפי סייבר ברשתות חברתיות? הנה שאלה שלעולם לא נקבל עליה תשובה

הבעל של נורה אפרון

הזוהר והתהילה שנפלו בחלקם של וודוורד וברנסטיין לא עשו להם טוב לעור הפנים. לפחות לא בהתחלה. השניים הפכו במהירות לסלבס, ועיתונות חוקרת היא תמיד טריטוריה אפורה, שלא הולמת טמפרמנט של סלבס.

שני העיתונאים החוקרים היו מלכתחילה טיפוסים שונים בתכלית. וודוורד היה חרוץ, יעיל, עקשן, ונטול חזון וכישרון כתיבה. ברנסטיין היה פיקח, חד מחשבה וכותב מעולה, אבל עצלן. במידה רבה הם השלימו זה את זה.

בוב וודוורד (מימין) וקרל ברנסטיין במערכת הוושינגטון פוסט במהלך עבודתם על פרשת ווטרגייט, 7 במאי 1973 (צילום: AP Photo)

אחרי התהילה והכסף הגדול של "כל אנשי הנשיא" הם פנו לכיוונים אחרים, שהלמו את הטמפרמנט שלהם. וודוורד נצמד ל"וושינגטון פוסט", מונה לתפקיד ראש הדסק העירוני, בתקווה להתמנות לעורך הראשי בעתיד. הוא נפל שם כהוגן עם פרשת ג'אנט קוק, עיתונאית שזכתה בפוליצר על סדרת כתבות שתיארה את חייו של ילד בן 8 מכור להרואין, שאותו בדתה מדמיונה.

אחרי שהעיתון נאלץ להתנצל ולהחזיר את הפוליצר, וודוורד התאושש ובהמשך תרם תרומה לא מבוטלת לחשיפת פרשת "איראנגייט" – שהיה לה צד ישראלי זכור לשמצה – כשראיין על ערש דווי את ראש ה-CIA וויליאם קייסי.

ברנסטיין, בינתיים, התמכר בהנאה לחיי זוהר ולאלכוהול. דילג בין מאהבות. בילה עם אליזבת טיילור, ביאנקה ג'אגר ומרתה סטיוארט. כשאשתו השנייה, נורה אפרון, גילתה שהוא מנהל מאחורי גבה רומן עם חברתה הטובה, מרגרט ג'יי (בתו של ראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן ואשתו של שגריר בריטניה לארצות הברית, פיטר ג'יי), היא העיפה את ברנסטיין לכל הרוחות ומאוחר יותר כתבה בהשראת הדרמה המשפחתית את הרומן המצליח "צרבת", אותו גם עיבדה לסרט שבו כיכבו ג'ק ניקולסון ומריל סטריפ.

ברנסטיין זעם על עיצוב דמותו בסרט ואיים לתבוע, אבל ירד מזה. הוא האדם היחיד בעולם שיכול לספר שג'ק ניקולסון ודסטין הופמן גילמו אותו בשני סרטים שונים, שבאחד מהם הוא היה הגיבור ובשני הנבל.

ברנסטיין זעם על עיצוב דמותו בסרט ואיים לתבוע, אבל ירד מזה. הוא האדם היחיד בעולם שיכול לספר שג'ק ניקולסון ודסטין הופמן גילמו אותו בשני סרטים שונים, שבאחד מהם הוא היה הגיבור ובשני הנבל

נורה אפרון וקרל ברנסטיין, 22 בפברואר 1978 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

במקביל למתקפת הקונפטי הרכילותית הזו הוא המשיך לתחזק קריירה עיתונאית, שנשענה על תהילת ווטרגייט, בעיקר ברשת הטלוויזיה ABC, שם היה הראשון שפרסם ב-1982, כי שר הביטחון אריאל שרון הטעה את ממשלת ישראל בנוגע למטרות האמיתיות של הפלישה ללבנון.

לפני ארבע שנים, וודוורד הוסיף עוד "גייט" לחגורה, כשהפגיז עם "טראמפגייט", הספר המהדהד "פחד – טראמפ בבית הלבן", שהוכיח שוושינגטון לא למדה דבר ולא שכחה דבר.

לפני ארבע שנים, וודוורד הוסיף עוד "גייט" לחגורה, כשהפגיז עם "טראמפגייט", הספר המהדהד "פחד – טראמפ בבית הלבן", שהוכיח שוושינגטון לא למדה דבר ולא שכחה דבר

ניקסון של תחילת שנות השבעים שאותו וודוורד וברנסטיין תיארו בספרם "הימים האחרונים" היה שיכור, גס רוח, שמכריח את הנרי קיסינג'ר לרדת על ברכיו ולהתפלל עמו. טראמפ של שנות האלפיים שאותו תיאר וודוורד ב"פחד" הזכיר שהבית הלבן והפוליטיקה האמריקאית היו ונותרו זירה שמושכת אליה גברים גסי רוח, רודפי בצע, קטנוניים, פרנואידים ותמיד-תמיד – שונאי עיתונאים.

נתניהו-גייט

בנימין נתניהו ייבא לישראל את המורשת האמריקאית הזו, של פחד ותיעוב. זה לא מקרי שהמילה "גייט" מלווה את נתניהו כמעט מיומו הראשון בפוליטיקה הישראלית.

ב-1993, כשהעיתונאי החדש יאיר נתניהו היה רק בן שנתיים, אביו כבש את הליכוד, אחרי שפוצץ מיוזמתו את מה שמוכר מאז כ"פרשת הקלטת הלוהטת", שבה האשים את יריבו הפוליטי דוד לוי בריגול בסגנון ווטרגייט ובניסיון סחיטה שמעולם לא הוכח, וספק אם בכלל התרחש.

שש שנים מאוחר יותר, בבוקר 19 בינואר 1999, הגיעו עובדי משרדו של היועץ האמריקאי סטנלי גרינברג לעבודה, ונדהמו לגלות שמשרדם בוושינגטון נפרץ. זו הייתה הפריצה השנייה לאותו משרד בתוך שבוע.

גרינברג ליווה את ביל קלינטון במרוץ לנשיאות ב-1992 ועבד גם למען נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה ולמען ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, אבל הפורצים התעניינו במסמכים הסודיים של אדם אחד בלבד: אהוד ברק, שנעזר אז בשירותיו של גרינברג במרוץ מול נתניהו לקראת הבחירות, שנערכו בישראל במאי של אותה שנה.

ניצן הורוביץ – היום שר הבריאות ואז שליח "הארץ" בארה"ב – שמע מאחד מבכירי המשרד כי "מדובר בפריצה מתוחכמת מאוד, שנעשתה במקצועיות, בעזרת ציוד מתוחכם". גם חוקר משטרה פסק שזו "עבודה של מקצוענים". הפורצים, כתב הורוביץ, גנבו "אך ורק חומר בינלאומי – והקמפיין של אהוד ברק הוא כעת הפרויקט הבינלאומי היחיד של המשרד. הדבר מלמד שהפריצה תוכננה והוזמנה לצורך זה".

הפורצים, כתב הורוביץ, גנבו "אך ורק חומר בינלאומי – והקמפיין של אהוד ברק הוא כעת הפרויקט הבינלאומי היחיד של המשרד. הדבר מלמד שהפריצה תוכננה והוזמנה לצורך זה"

"מתנגדי ברק עשו זאת, וזו שערורייה", אמר להורוביץ היועץ הפוליטי סטיב רבינוביץ', שייעץ לברק בארה"ב. "מעולם לא נעשה דבר כזה בפוליטיקה האמריקאית. אפילו לווטרגייט לא פרצו פעמיים. זה דבר מחריד".

היועצים הפוליטיים של אהוד ברק ב-1999: ג'יימס קארוויל, סטנלי גרינברג ורוברט שרום (צילום: ames M. Kelly/Globe Photos/ZUMAPRESS.com via Alamy)

בליכוד האשימו את אנשי ברק. "זה נראה כפרובוקציה זולה מצד יריבינו, שמטרתה לטפול על הליכוד חשדות שווא, מעין סיפורי ווטרגייט לעניים". נתניהו עצמו אמר בראיון לגל"צ שלפריצה "יש ריח רע של פרובוקציה מכוונת. זהו תיאטרון אבסורד ומסע של הכפשות נגדי".

ברק ניצח אז בבחירות, ופרשת הפריצה ההיא גוועה ונשכחה ללא פתרון. אבל זה לא היה ה"גייט" האחרון של משפחת נתניהו. ממש לא.

"פוטש תקשורתי"

את יחס הימין הישראלי לפרשת ווטרגייט המקורית אפשר למצוא אצל פול ג'ונסון, היסטוריון בריטי שבנימין נתניהו מעריץ ומרבה לצטט מכתביו (ג'ונסון גם כתב ביוגרפיה של צ'רצ'יל, אלא מה). בספרו "היסטוריה של הזמן המודרני", בפרק "ניסיון ההתאבדות של אמריקה", מתאר ג'ונסון את פרשת ווטרגייט כך:

"בכמיהה הכבירה להרוס את ניקסון, נדחקו הצידה כל שיקולי הביטחון הלאומי… כך נהפכה פסיקת הבוחר של בחירות 1972 על ידי מה שניתן לתאר כ'פוטש תקשורתי'. את מקום 'הנשיאות הקיסרית' תפסה 'העיתונות הקיסרית'".

על פי ג'ונסון, מי שגרם לניפוח פרשת ווטרגייט היה "שופט פדרלי צמא פרסומת":

"כשהובאו לפניו הפורצים (לווטרגייט) דן אותם למאסר עולם על תנאי, כדי לאלץ אותם לספק הוכחות נגד אנשי ממשל… מעשה טרור שיפוטי כמו זה, שלא ייתכן בשום מדינה שקיים בה שלטון החוק, היה למרבה העוגמה טיפוסי לציד המכשפות השיפוטי".

ההיסטוריון פול ג'ונסון (צילום: יח"צ)

"פשעו האמיתי של ניקסון היה הפופולריות שלו", כתב ג'ונסון, "כנשיא, הצליח מעל ראשיהם של מעצבי דעת הקהל וקונגרס דמוקרטי, לרכוש את ליבם של 'אמריקאים מצויים'. אנשי משפחה. פטריוטים".

"פשעו האמיתי של ניקסון היה הפופולריות שלו", כתב ג'ונסון, "כנשיא, הצליח מעל ראשיהם של מעצבי דעת הקהל וקונגרס דמוקרטי, לרכוש את ליבם של 'אמריקאים מצויים'. אנשי משפחה. פטריוטים"

נשמע מוכר מאוד, נכון? כמעט כמו סיכום של האירועים שסחררו את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, שבמהלכן צעדו בסך פרשות ווטרגייט רבות, שבכולן כיכב בנימין נתניהו.

"פרשת ווטרגייט ישראלית"

ב-1 במרץ 2020 חשף העיתונאי גור מגידו ב"דה מרקר", כי עו"ד יוסי כהן, המקורב למשפחת נתניהו, עמד מאחורי היוזמה להשתמש בשירותי חברת מודיעין עסקי בשם CGI, כדי לאסוף מידע מכפיש על בני גנץ, שהיה אז יריבו הפוליטי הבולט של נתניהו.

הגילויים של מגידו הצטרפו לחשיפה של אילנה דיין ב"עובדה" לפיה נתניהו היה מעורב אישית בהשגת הקלטה של שיחה פרטית בין היועץ הפוליטי ישראל בכר לרב גיא חבורה, כדי להשתמש בה נגד גנץ. מאמר המערכת של "הארץ" הגדיר את האירוע – איך לא – כ"פרשת ווטרגייט ישראלית".

את פרשת ווטרגייט הזו החליפה "פרשת NSO", שנחשפה ב"כלכליסט" בינואר השנה. עוד לפני שהתבררה כפיאסקו מביך, הזדרז יאיר נתניהו להתראיין לרשת "ניוז מקס האמריקאית" ואמר, בין היתר: "כרגע הסיפור הגדול בישראל הוא שחשפנו שיש לנו 'פרשת ווטרגייט הישראלית'.

"נחשף כי שוטרים ופקידים מושחתים בפרקליטות המדינה, ריגלו באופן לא חוקי אחרי אבי, שהיה אז ראש הממשלה הנבחר של ישראל, ממש בתוך ביתו. הם פרצו באופן לא חוקי אל הטלפונים שלי, של אחי, כל סביבתו, ושל אלפי ישראלים אחרים, בעזרת תוכנתNSO  ותוכנות ריגול אחרות".

מה שמביא אותנו באופן טבעי לתיקי האלפים של נתניהו שמתבררים בבית המשפט בימים אלה, ולדמיון האמיתי – לא התעמולתי – בינם לבין פרשת ווטרגייט.

בתוך אוקיאנוס המידע מתיקי החקירות שהתפרסם בשנתיים האחרונות, ושסביר להניח שרוב הקוראים מתקשים לעכל או להבין את משמעותו, הסתתר ציטוט של עד המדינה שלמה פילבר, שסיפר כי כשהיה מנכ"ל משרד התקשורת הוא נפגש עם מי שהיה אז יועץ ראש הממשלה (ולימים עד מדינה בעצמו) ניר חפץ, שאמר לו (בהקשר של משפחת אלוביץ' וההחלטות הנוגעות לחברת בזק):

"אל תרוץ מהר מדי, אנחנו צריכים אותם לבחירות… אם במקרה תשביע את רצונו על כל הדברים שהוא צריך, מחר לא יעמדו לרשותנו בבחירות".

העדות הזו הזכירה לגיא רולניק מ"דה מרקר", ציטוט דומה מתמלילי ההקלטות של פרשת ווטרגייט, שהובילו לבסוף להתפטרותו של ריצ'רד ניקסון. אז הדובר היה יועץ התקשורת של נשיא ארצות הברית, צ'רלס קולסון, ונושא השיחה היה פתיחת חקירת הגבלים עסקיים נגד שלוש חברות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית.

"השאלה אם פתיחת תיק הגבלים עסקיים היא טובה או לא היא לא השיקול הפוליטי המרכזי", אמר קולסון בשיחה המוקלטת, "שמירת התיק הזה בסטטוס 'תלוי' תיתן לנו מקל גדול מאוד מול הרשתות, בנושא בעל השלכות כלכליות אדירות על שלושתן. זו תהיה חרב דמוקלס, שתלויה מעל ראשן".

חרב דמוקלס. זה הסיפור. חרב דמוקלס היא כוח. היא איום. היא הרתעה. חרב דמוקלס שמרחפת מעל הראש היא הדרך היעילה ביותר והבטוחה ביותר של פוליטיקאים להשיג דברים נחשקים – כמו סיקור אוהד ותרומות נדיבות. היא רק חייבת להישמר תמיד כאופציה. כאיום. ככפתור אדום מתחת לשולחנו של הפוליטיקאי. כאפשרות העלולה להתגשם, או שלא, בהתאם לנסיבות. זו תמיד השיטה. האינטרס הציבורי? אל תהיו מצחיקים. למי איכפת ממנו בכלל?

"הסביבה שבה אנו פועלים השתנתה דרמטית", כתב רולניק, "יכולת העיתונות בכלל ושלנו בפרט לעשות את עבודתנו העיתונאית הולכת ונשחקת, בעידן שבו הפוליטיקאים והפקידים והרגולטורים שהם ממנים יודעים שבמקרים רבים הם נהנים מ'חסינות' כשהתנהגותם המושחתת נחשפת, מכיוון שבוחריהם לא יעזו לנטוש את המחנה.

"הטשטוש המוחלט בין אמת לשקר, הסגנון המתלהם והדמגוגי שהשתלט על הפוליטיקה, והזרם הבלתי פוסק של זבל שעולה מהרשתות החברתיות יוצרים סביבה רעילה, שבה בכל יום שעובר קשה יותר לייצר נורמות ולדרוש התנהגות מסוימת ממקבלי ההחלטות.

"הטשטוש המוחלט בין אמת לשקר, הסגנון המתלהם והדמגוגי שהשתלט על הפוליטיקה, והזרם הבלתי פוסק של זבל שעולה מהרשתות החברתיות יוצרים סביבה רעילה, שבה בכל יום שעובר קשה יותר לייצר נורמות"

"לפני עידן הקיטוב והרעל היה ברור מה פוליטיקאי יכול לעשות ואיפה ניצב הגבול שאם הוא חצה אותו – הוא ייאלץ לתקן את דרכיו או להתפטר. היום זה כמעט לא קיים, אלא במקרים חריגים".

גונבים סוסים ביחד: בנימין נתניהו וריצ'רד ניקסון (עיבוד תמונה: אורן אדלר)

תרבות האידיוט

אז איך, אחרי שהצלחנו לחצות את הנהר הרעיל הזה, מסכמים בקיצור נמרץ מה באמת קרה לעיתונות, לתקשורת, לפוליטיקה ולחברה בחמישים השנה שחלפו מאז ימי ווטרגייט המקוריים?

אולי הכי טוב לתת לקרל ברנסטיין לסכם עבורנו:

"לחץ התחרות בין כלי התקשורת, החשש שמישהו אחר יהיה הראשון לפוצץ את הסיפור, יוצר סביבה אחוזת תזזית, שבה מהירות וכמות מחליפים את היסודיות והאיכות, את הדיוק ואת הקשרו של הסיפור, ושאלות רציניות לא נשאלות.

"בתרבות חדשה זו, של דגדוג עיתונאי, אנחנו מלמדים את הקוראים והצופים שהשולי הוא בעל משמעות, שהמחריד והמטורף חשובים יותר מחדשות אמיתיות. אנחנו לא משרתים את הקוראים והצופים, אלא משמשים סרסורים לדבר עבירה. ואנחנו מוחלים על כבודם, כשאנחנו נותנים להם מה שאנחנו חושבים שהם רוצים, ומה שלפי חישובינו ימכור ויגביר את שיעור הצפייה והתפוצה. רבים מהם, למרבה הצער, מצדיקים את המחילה על כבודם, ומתלהבים מהזבל.

"ולמרות זאת, תפקידה של העיתונות להציב אתגר בפני אנשים, ולא רק לבדר אותם. אנחנו בתהליך יצירתה של מה שאפשר לכנות 'תרבות האידיוט'. לא תת-תרבות האידיוט, שקיימת ומבעבעת מתחת לפני השטח בכל חברה, ושיכולה לספק שעשועים בלתי מזיקים; אלא תרבות בפני עצמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו הופכים המוזר, הטיפשי והמחוספס לנורמה תרבותית, ואפילו לאידיאל תרבותי".

ריצ'רד ניקסון במסיבת עיתונאים בבית הלבן, מצהיר שלא יאפשר ליועץ המשפטי של הבית הלבן ג'ון דין להעיד בפני ועדת החקירה של הסנאט בפרשת ווטרגייט, 15 במרץ 1973 (צילום: AP Photo/Charles Tasnadi)

אפשר בקלות לטעות ולחשוב שאלה דברים שנכתבו השבוע ומתארים את מציאות חיינו בעידן הנוכחי. אבל זה ציטוט ממאמר בשם "תרבות האידיוט", שברנסטיין פרסם במגזין "ניו ריפבליק" ביוני 1992, לציון 20 שנה לווטרגייט.

אלה דברים שנכתבו כשהעיתונאי יאיר נתניהו היה רק בן שנה. לפני האינטרנט. לפני פייסבוק. לפני טוויטר. לפני עידן הפייק ניוז, הבוטים והפוסטים הוויראליים.

שלושים שנה בדיוק עברו מאז פורסם המאמר הזה.

חמישים שנה בדיוק עברו מאז שנחשפה פרשת ווטרגייט לראשונה.

כל אחד מוזמן לחשוב מה קרה לנו ולתרבות האידיוט מאז.

שער הוושינגטון פוסט ביום שריצ'רד ניקסון התפטר, 9 באוגוסט 1974