הצלחת הקמפיין לניפוץ הסטטוס קוו בהר הבית

1,000 יהודים ביקרו בהר הבית בכל שנת 2000. ביום ירושלים האחרון ביקרו בו כבר יותר מ־2,600 ● כך הצליחה קבוצה נחושה של פעילים יהודים לפרש מחדש את חוקי ההלכה, לשנות את השיח הציבורי ולאתגר את הסטטוס קוו של אחד המקומות השנויים ביותר במחלוקת בעולם

יהודים דתיים בסיור בהר הבית במהלך חג סוכות, 24 בספטמבר 2018 (צילום: סלימאן חאדר/ פלאש 90)
סלימאן חאדר/ פלאש 90
יהודים דתיים בסיור בהר הבית במהלך חג סוכות, 24 בספטמבר 2018

אחת התנועות הפוליטיות המצליחות ביותר בישראל בעשורים האחרונים היא זו שעוסקת הר הבית. פעיליה הצליחו להפוך תפיסה – שנחשבה שולית בקרב המחנה הדתי־לאומי – למובנת מאליה גם בקרב מספר לא מבוטל של יהודים חילונים. לפיה, יש להתיר ליהודים לא רק לבקר בהר הבית אלא גם להתפלל בו.

אפשר היה לחזות בשינוי התפיסתי הזה – שינוי דרמטי מבחינה היסטורית – ביום ראשון לפני כשבועיים כשמספר שיא של יהודים ביקר באתר כדי לחגוג את יום ירושלים בעקבות כיבוש מזרח העיר במלחמת ששת הימים ואת היום שבו אחרי כאלפיים שנה חזר הר הבית לידיים יהודיות, לפחות להלכה.

יותר מ־2,600 יהודים עלו להר הבית באותו היום. כאמור, מדובר בשיא חדש של מבקרים יהודים באתר ביום אחד. מדובר בעלייה אסטרונומית בשנים בודדות. בכל שנת 2012 ביקרו בהר הבית 5,000 יהודים בלבד (חלקם מבקרים חוזרים, כך שמספר המבקרים הכולל ככל הנראה היה נמוך בהרבה). בשנת 2000 ביקרו בהר הבית 1,000 יהודים – פחות מחצי ממספרם המבקרים ביום ירושלים האחרון.

במשך עשרות שנים פרסמו רשויות הדת איסורים חמורים על ביקור בהר הבית, שנחשב למקום הקדוש ביותר ליהודים, משום שהמבקרים, לטענתם, עלולים לחלל את האתר בטעות. עד לאחרונה יחסית, האיסורים הללו היו מקובלים על הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל.

חרדים בהר הבית, 15 במאי 2017 (צילום: Sliman Khader/Flash90)

אולם, בשנים האחרונות, חלק קטן יחסית – אך מסור – מ"המחנה הדתי־לאומי" המזוהה עם הימין מכרסם בתפיסה הקונצנזואלית בנוגע לחוקי ההלכה ומפרסם פסקי הלכה המאפשרים – או אף מחייבים – ביקורי יהודים בהר הבית או בחלקים ממנו בתנאים מסוימים.

חלק קטן יחסית – אך מסור – מ"המחנה הדתי־לאומי" מכרסם בתפיסה הקונצנזואלית בנוגע לחוקי ההלכה ומפרסם פסקי הלכה המאפשרים – או אף מחייבים – ביקורי יהודים בהר הבית או בחלקים ממנו

בהינתן פסקי ההלכה המתחרים האלה, יותר ויותר יהודים דתיים מרגישים בנוח לעלות להר הבית – לרוב אחרי טבילה במקווה, מה שמאפשר לשנות בהדרגה את הסטטוס־קוו היהודי במתחם.

חוץ מפירוש חדש להלכה וקביעת עובדות בשטח, פעילי הר הבית גם מנהלים מאבק מוצלח להפליא בזירת יחסי הציבור. הם הפכו את השיח בנושא ביקורי יהודים באתר מעניין דתי אזוטרי יחסית למטרה שאפילו, כאמור, ישראלים חילונים ליברליים יכולים להסכים איתה: חופש פולחן וריבונות לאומית.

אפילו כששר החוץ יאיר לפיד – בניסיון להרגיע את המתיחות סביב הר הבית בחודש שעבר – הבטיח כי ישראל מחויבת לסטטוס קוו ואמר שלמוסלמים מותר לעלות להתפלל על ההר, אך "לבני דתות אחרות מותר רק לעלות לבקר" – הוא ביטא אי נוחות מסוימת ביחס להסדר הזה, שטמונה בו אפליה בעיניו.

"דרך אגב", הוא הוסיף בתדרוך לכתבים הזרים, "אני לא מרגיש בנוח עם הרעיון שליהודים אין חופש דת במדינת ישראל ושאסור ליהודים [להתפלל] באתר".

ח"כ יום טוב כלפון מימינה עולה להר הבית ביום העצמאות, 5 במאי 2022 (צילום: חשבון הטוויטר של יום טוב כלפון)
ח"כ יום טוב כלפון מימינה עולה להר הבית ביום העצמאות, 5 במאי 2022 (צילום: חשבון הטוויטר של יום טוב כלפון)

תוצאת המאמצים הללו מצד הפעילים הדתיים־לאומיים היא עלייה מטאורית במספר ביקורי יהודים בהר הבית; שינוי עמוק בסטטוס קוו באתר וכמה הפרות שלו – ותמיכה רבה בשתי ההתפתחויות האלה בזרם המרכזי הישראלי.

סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב ישראלים יהודים העלה כי 50% סבורים שיש להתיר ליהודים להתפלל על הר הבית. כ־75% מהם אמרו שהם תומכים בכך משום שזה מהווה הוכחה לריבונותה של ישראל

סקר שערך לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב ישראלים יהודים העלה כי 50% סבורים שיש להתיר ליהודים להתפלל על הר הבית. כ־75% מהם אמרו כי הם תומכים בכך משום שזה מהווה הוכחה לריבונותה של ישראל באתר. כ־25% בלבד אמרו כי יש להתיר זאת מסיבות דתיות.

כמו כן, 40% מהנשאלים אמרו שהם מתנגדים לתפילה יהודית על הר הבית – מתוכם 57.5% אמרו שהם מתנגדים לכך מפני ש"הדבר עלול לגרור תגובה שלילית חריפה של העולם המוסלמי", השאר אמרו שהם מתנגדים לכך מפני שהם מאמינים שהדבר אסור מבחינה הלכתית.

קביעת הסטטוס קוו

לאחר שחרור ירושלים ותפיסת השליטה על הר הבית מידי הירדנים – שכבשו אותו במלחמת העצמאות ב־1948 – הן ממשלת ישראל והן מנהיגים רבניים הכירו בחשיבות הרבה ובסכנות האפשריות שטמונות באתר הנפיץ, כל צד מסיבותיו שלו.

משה דיין על הר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר / לע"מ)
משה דיין על הר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר / לע"מ)

עבור הממשלה היה מדובר בנושא דיפלומטי בעיקרו וביטחוני מטבעו. שר הביטחון דאז משה דיין האמין כי החלת ריבונות מלאה בפועל על הר הבית תגרור תגובת נגד חריפה מצד העולם המוסלמי – אף יותר מההתנגדות האלימה שישראל כבר התמודדה איתה במשך 19 שנות קיומה.

התגובה הזו, לדבריו, תקשה עוד יותר על ישראל לשמר את השליטה על שאר ירושלים והגדה המערבית, שדיין תפס אותה כחשובה הרבה יותר מבחינה אסטרטגית. לפיכך הוא טען כי יש למסור את הנהלת האתר לידי הרשויות המוסלמיות, ואף לעודד את המתפללים המוסלמים לחזור לאתר בעוד שהכוחות הישראליים יהיו אחראיים על האבטחה החיצונית.

"השארת ניהול הר הבית בידי המוסלמים ריככה את עוצמת ההתנגדות הבינלאומית לצעדיה של ישראל, תרמה לנורמליזציה בנושא השליטה הישראלית בהר והקלה על שליטת ישראל במזרח ירושלים", כתב יצחק רייטר, פרופסור ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית אשקלון וחוקר ותיק של המאבק סביב הר הבית, במחקר שפרסם ב־2016.

החששות האלה התגלו במהרה כמוצדקים. הפלסטינים פתחו במהומות לאחר שהרב הראשי של צה"ל דאז, שלמה גורן, ערך תפילה ציבורית על הר הבית חודשיים לאחר כיבושו, בתשעה באב, תאריך המציין את חורבן בית המקדש.

קבוצת חיילים מקיפה את הרב הראשי לצה"ל דאז, שלמה גורן, שתוקע בשופר בכותל המערבי, ירושלים, 7 ביוני 1967 (צילום: עיתון במחנה, ארכיון צה"ל, משרד הביטחון)
קבוצת חיילים מקיפה את הרב הראשי לצה"ל דאז שלמה גורן, שתוקע בשופר בכותל המערבי, ירושלים, 7 ביוני 1967 (צילום: עיתון במחנה, ארכיון צה"ל, משרד הביטחון)

ההתפרצות האלימה הובילה את ממשלת ישראל למנות ועדת שרים שתדון בנושא ותקבע את מדיניותה בנוגע להר הבית. הוועדה הורתה לגורן להפסיק את התפילות במתחם ולחדול מהמדידות באתר (לצורך בניית בית מקדש שלישי). הוועדה גם החליטה שהמתפללים היהודים שיגיעו להר הבית, "יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי".

ההחלטה הזו, שהתקבלה כמה חודשים לאחר המלחמה, ביססה במידה רבה את מה שמוכר כיום כסטטוס קוו על הר הבית: ישראל שולטת בסידורי האבטחה ומפקחת על העניינים הבירוקרטיים, בעוד שהווקף המוסלמי שולט בהתנהלות היומיומית באתר. מוסלמים מתפללים על הר הבית; לא־מוסלמים מורשים לבקר באתר אך לא להתפלל בו.

הרבנות הראשית ודמויות רבניות מובילות פעלו הרבה יותר מהר והוציאו הוראה האוסרת על ביקורי יהודים בהר הבית בטענה שיש בכך סכנה לחילול המקום הקדוש. ההוראה פורסמה יומיים בלבד לאחר כיבוש האתר

הרבנות הראשית ודמויות רבניות מובילות פעלו הרבה יותר מהר והוציאו הוראה האוסרת על ביקורי יהודים בהר הבית בטענה שיש בכך סכנה לחילול המקום הקדוש. ההוראה פורסמה יומיים בלבד לאחר כיבוש האתר, הרבה לפני החלטת הממשלה ואפילו עוד לפני סיום המלחמה.

פסק ההלכה היה מבוסס על חששות בנוגע למיקומם המדויק של חלקים מסוימים מבית המקדש המקורי, שלחלקם היה מותר להיכנס רק לאחר היטהרות, ולאחד מהם במיוחד – קודש הקודשים – יכול היה להיכנס רק הכוהן העליון, וגם זאת רק ביום כיפור.

מבקרים יהודים בהר הבית, 31 במאי 2020 (צילום: Sliman Khader/Flash90)
מבקרים יהודים בהר הבית, 31 במאי 2020 (צילום: Sliman Khader/Flash90)

כיום לא ניתן לבצע את טקסי ההיטהרות הדרושים כדי לבקר באתר, היות שהמרכיב העיקרי – פרה אדומה ללא פגמים שמעולם לא הרתה, נחלבה או נרתמה לעול – אינה בנמצא (במשך שנים נעשה מאמץ לאתר פרה כזאת. כעת נעשים ניסיונות לגדל אחת באמצעות הנדסה גנטית, בינתיים ללא הצלחה).

כמו כן, קשה לקבוע בוודאות את מיקומם המדויק של אותם אזורים בהר הבית. מיקומם תועד לאחרונה במידה זו או אחרת של דיוק במשנה (שנחתמה בסביבות שנת 200) אבל המתחם עצמו הורחב מאז, מה שהופך את המדידות הללו לחלקיות במקרה הטוב.

בשל חוסר הוודאות הזה ומפני שכל היהודים כיום נחשבים, למעשה, לטמאים, אותה פסיקה אוסרת עליהם לבקר במתחם שמא יעברו בטעות באותם אזורים ויחללו אותם. הפסיקה נותרה על כנה עד היום ולכן יהודים דתיים רבים – שמבחינה פוליטית אולי תומכים ברעיון של החלת הריבונות על הר הבית – לא מבקרים באתר באופן אישי. אחד מהם הוא למשל חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'.

הצו הרבני התקבל על ידי הרוב המכריע של יהודי ישראל מ־1967 ועד לשנות ה־90, להוציא מיעוט שולי מהמגזר הדתי־לאומי. אותו מיעוט שולי כלל קבוצה של קיצונים דתיים – "המחתרת היהודית" – שבתחילת שנות ה־80 תכננו לפוצץ את כיפת הסלע. התוכנית סוכלה ברגע האחרון על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

צנחן עולה במדרגות המובילות להר הבית בירושלים, 8 ביוני 1967 (צילום: עיתון במחנה, ארכיון צה"ל, משרד הביטחון)
צנחן עולה במדרגות המובילות להר הבית בירושלים, 8 ביוני 1967 (צילום: עיתון במחנה, ארכיון צה"ל, משרד הביטחון)

לקראת סוף אותה תקופה, הסטטוס קוו החל להיסדק. ישראל פתחה את מנהרות הכותל, מחילות תת קרקעיות העוברות מתחת למתחם הקדוש – מעשה שהווקף פירש כהפרה של ההסכם. הווקף, בתורו, הפסיק את שיתוף הפעולה עם ממשלת ישראל, בנה ושיפץ מבנים באתר ללא האישורים הנדרשים, בפרט מרשות העתיקות. על מנת להרגיע את המתיחות, ישראל בחרה להעלים עין מהחריגות.

על רקע ההתפתחויות הללו והחשש שישראל עשויה לוותר על השליטה בהר הבית כחלק מהסכם שלום עם הפלסטינים שהתנהל לגביו אז משא ומתן – בסופו של דבר ללא תוצאות – ארגונים דתיים־לאומיים ביקשו לחזק את הקשר של הציבור הישראלי־יהודי לאתר.

המשמעותי ביותר מבין אותם ארגונים אקטיביסטים היה "מכון המקדש", ארגון שלא רק דוגל בעלייה לרגל של יהודים להר הבית אלא גם מתכונן באופן פעיל לבנייתו של בית מקדש חדש במתחם, ומייצר את הכלים ואת הביגוד הדרושים לביצוע טקסים על פי סטנדרטים מקראיים נוקשים.

במהלך שנות ה־90, פעילי הר הבית ניסו לשנות את הפסיקה הרבנית נגד הביקור באתר, או לפחות לקרוא עליה תיגר. הם לא שללו את הדעה שהר הבית הוא אתר קדוש ושיש להימנע מלהיכנס לאזורים מסוימים בו – אבל האמינו שיש דרכים לבקר במתחם בלי לחלל את האתר.

שוטרים הודפים פעילים ימנים מתנועת "נאמני הר הבית" מחוץ להר הבית בירושלים, 10 באפריל 2016 (צילום: ורינה קרן/ פלאש 90)
שוטרים הודפים פעילים ימנים מתנועת "נאמני הר הבית" מחוץ להר הבית בירושלים, 10 באפריל 2016 (צילום: ורינה קרן/ פלאש 90)

במהלך שנות ה־90, פעילי הר הבית ניסו לשנות את הפסיקה הרבנית נגד הביקור באתר, או לפחות לקרוא עליה תיגר. הם לא שללו את הדעה שהר הבית הוא אתר קדוש – אבל האמינו שיש דרכים לבקר במתחם

אלה כוללות טבילה במקווה לפני העלייה להר והיצמדות לשבילים שלא אמורים לעבור דרך אותם אזורים קדושים, כאלה הקרובים ככל האפשר לשולי ההר. אף על פי שהמאמצים לביטול הפסיקה כשלו עד כה, – ושלט המזכיר את האיסור עדיין מוצג מחוץ לשער המוגרבים שדרכו נכנסים המבקרים הלא מוסלמים – בשלושת העשורים האחרונים הארגונים הללו הצליחו לחולל שינוי מסוים בתפיסה הציבורית.

הסדק הראשון בקונצנזוס נפער ב־1996, כשוועד רבני יש"ע פרסם פסיקה המתירה לעלות להר הבית, ועודד את הרבנים שהסכימו עם ההשקפה הזאת לעלות להר עם בני הקהילות שלהם.

בשנת 2000, אחד ממייסדי "מכון המקדש", הרב ישראל אריאל, פרסם פסיקה משלו שהרחיקה לכת אף יותר, ולפיה ביקור בהר הבית הוא חיוני למילוי הציווי המקראי של כיבוש ארץ ישראל. כלומר, עלייה להר לא רק מותרת אלא אף מחויבת על פי ההלכה היהודית.

רבנים מסוימים אף טוענים כי קורבנות בעלי חיים מסוימים – בעיקר קורבן טלה לפסח – עדיין נדרשים היום, גם בהיעדרו של בית מקדש, ובכל שנה קבוצות קטנות של יהודים דתיים מנסות לבצע טקסים כאלה, גם אם המשטרה תמיד עוצרת אותן.

כבש נישא לטקס "תרגול קורבן פסח" בבית אורות במזרח ירושלים, 18 באפריל 2016 (צילום: הדס פרוש/ פלאש 90)
כבש נישא לטקס "תרגול קורבן פסח" בבית אורות שבמזרח ירושלים, 18 באפריל 2016 (צילום: הדס פרוש/ פלאש 90)

אף על פי שהפרשנות הזאת עדיין לא רווחת בחוגים החרדיים, היא נעשית יותר ויותר מקובלת בקרב הרבנים הדתיים־לאומיים, ובכללם רבנים בולטים כגון הרב דב ליאור והרב חיים דרוקמן.

אין בכך כדי לומר שההשקפה הזאת מהווה קונצנזוס בקרב הרבנים הדתיים־לאומיים. בשנת 2020, 135 רבנים מהציונות הדתית חתמו מחדש על כרוז הרבנות הראשית הקורא שלא לעלות להר הבית בשל הלכות טוהרה.

על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אפילו בקרב הדתיים הלאומיים שתומכים בתפילה יהודית על הר הבית – הפרשנות הזאת של ההלכה היהודית אינה נפוצה יחסית.

לפי הסקר, אף ש־72% מהמשיבים שהזדהו כדתיים־לאומיים תומכים בתפילה יהודית על ההר, פחות משליש אמרו כי הם תומכים בכך "כי זו מצווה דתית". יותר מ־70% אמרו כי הם תומכים בכך "כי זו הוכחה לריבונות של ישראל על ההר".

יהודים דתיים לאומנים מניפים את דגל ישראל על הר הבית, 29 במאי 2022 (צילום: צילום מסך)
יהודים דתיים לאומנים מניפים את דגל ישראל על הר הבית, 29 במאי 2022 (צילום מסך)

אף ש־72% מהמשיבים שהזדהו כדתיים־לאומיים תומכים בתפילה יהודית על ההר, פחות משליש אמרו כי הם תומכים בכך "כי זו מצווה דתית". יותר מ־70% אמרו כי הם תומכים בכך "כי זו הוכחה לריבונות ישראל"

נושא הביקור בהר הבית עלה גם בקרב יהודים לא אורתודוקסים. ב־2007, דוד גולינקין, רב קונסרבטיבי בולט, פסק כי לא רק שמותר לבקר בהר הבית – לפחות באזורים שלא דורשים היטהרות מלאה – אלא שמן הראוי לעשות זאת כדי לשמר את התביעה היהודית על האתר.

"מותר להיכנס לחלק מהר הבית, ואני מאמין שאנחנו צריכים לעשות מאמץ מרוכז לעשות זאת על מנת להדגיש שהר הבית הוא האתר הקדוש לנו ביותר, ושאי אפשר לשדוד אותו [מאתנו]", כתב גולינקין בתגובה לשאלה בנושא.

מפיצים את הבשורה

במהלך השנים הוקמו כמה ארגונים על ידי פעילים דתיים־לאומיים במטרה לעודד ביקור יהודים לבהר הבית. אחד הגדולים שבהם הוא, כאמור, "מכון המקדש" שהוקם ב־1987. נוסף על ההכנות שהוא עורך לקראת בנייתו של בית מקדש שלישי – הארגון פועל גם בקהילה, בעיקר בשיתוף עם בתי ספר ומפיץ תוכניות חינוכיות.

הוא גם מפעיל סמינר דתי משלו, שמתמקד בנושאי דת הקשורים לבית המקדש. לצורך פעילותו, המכון מקבל מענקים לא מבוטלים מהממשלה, נוסף על גיוס תרומות פרטי. אלפי תלמידים ישראלים – דתיים וחילונים – ביקרו במכון, שהסיור בו כולל צפייה בסרט על בית מקדש שמחליף את כיפת הסלע על הר הבית. בסרט פונים למבקרים בשאלה: "מה כל אחד מכם עושה כדי להגשים את החזון הזה?"

מנורת זהב שנבנתה על ידי מכון המקדש ומוצגת כעת בתיבה שקופה בכיכר המנורה הצופה על הכותל המערבי והר הבית (צילום: מכון המקדש)
מנורת זהב שנבנתה על ידי מכון המקדש ומוצגת בתיבה שקופה בכיכר המנורה הצופה על הכותל המערבי והר הבית (צילום: מכון המקדש)

מייסד המכון, הרב אריאל, הוא תלמידו של הרב מאיר כהנא, פעיל קיצוני יליד ארצות הברית שמפלגת "כך" שלו נפסלה מלהתמודד לכנסת מטעמי גזענות. אריאל הוא דובר קבוע בטקסים לזכרו של כהנא, שנרצח בניו יורק ב־1990, ולעתים קרובות קורא במפורש להרוס את כיפת הסלע כדי לפנות מקום לבית המקדש.

ארגון חדש יותר, הקרן למורשת הר הבית, פועל גם הוא למען נוכחות יהודית במתחם, באמצעות שתדלנות פוליטית וקמפיינים תקשורתיים, וכן באמצעות ארגון סיורים מודרכים בהר הבית לבתי ספר, מכינות קדם־צבאיות וקבוצות מטיילים.

באתר האינטרנט שלו, הארגון מציין: "לצערנו הרב ולמרבה החרפה, המדיניות הרשמית של מדינת ישראל נכון לעכשיו היא לאסור באופן רשמי על תפילה יהודית בהר", אך מדגיש שהוא פועל לשינוי המצב. יתר על כן, הקרן מבטיחה למי ששוקל להפר את האיסור ש"זה ייגמר, לכל היותר, בנזיפה של שוטר".

הארגון מוסיף: "עצוב מאוד, אבל ככל שנהיה שם יותר – המציאות הזו תשתנה". ואכן, בשנים האחרונות, מספר המבקרים היהודים באתר גדל בצורה אסטרונומית, והמגבלות על תפילה יהודית בו הצטמצמו.

תפילה יהודית בהר הבית, כפי ששודרה בחדשות ערוץ 12, 17 ביולי 2021 (צילום: צילום מסך, חדשות 12)
תפילה יהודית בהר הבית כפי ששודרה בחדשות 12, 17 ביולי 2021 (צילום: צילום מסך, חדשות 12)

במהלך אירוע שהתקיים בכנסת ב־2009, הרב יהודה קרויזר, אחד ממנהיגי תנועת הר הבית, תיאר את ההתקדמות האיטית לטענתו לקראת תפילה יהודית מוגבלת במתחם. "לאחר התלבטויות רבות כיצד נצליח להתפלל […] נשבר המחסום במקרה ביום קיץ חם. אחד מתלמידינו בירך על המים לפני ששתה, ועורר מהומה רבתי בהר.

"שומרי הווקף החלו לצעוק שהוא מתפלל על המים, השוטרים הקיפונו חיש מהר והחלו להוציאנו מההר. אסור לשתות בהר? התפלאנו, 'אסור', קבע הקצין. באותו רגע עצרה לידנו קבוצת תיירים להפסקת שתייה, וכך ניצלנו", צוטט קרויזר בקפה דה מרקר.

"מאז אנו עולים ומקפידים תמיד לברך על המזון והשתייה. כבר נאמרה תפילת הגשם וגם קדיש נאמר על ההר. הנה, לאט־לאט, בהתמדה ובעקשנות האיסורים נשברים וההר נכבש", אמר קרויזר.

אכן, כיום תפילה שקטה על הר הבית מותרת בפועל, גם אם באופן לא רשמי. גם תפילות קבוצתיות – שמהוות הפרה ברורה של הסטטוס קוו – תועדו באתר, ועל פי דיווחים נערכו בידיעת הווקף, אם כי הן מתקבלות בפחות סובלנות. במהלך העשור האחרון התקיימו על הר הבית גם כמה חתונות חשאיות.

יהודה גליק בהר הבית ב-2014 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
יהודה גליק בהר הבית ב־2014 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

כיום תפילה שקטה על הר הבית מותרת בפועל, גם אם באופן לא רשמי. גם תפילות קבוצתיות – שמהוות הפרה ברורה של הסטטוס קוו – תועדו באתר, ועל פי דיווחים נערכו בידיעת הווקף

מספר המבקרים היהודים בהר הבית החל לעלות מרגע שניתנו לכך היתרים דתיים ולאחר הסברה נרחבת בנושא בקרב הציבור הדתי־לאומי. על פי רייטר, "בתחילת שנות ה־90 של המאה ה־20 היו רק מספר עשרות של יהודים דתיים שעלו להר הבית ועודדו אחרים לעשות זאת. בסוף אותו עשור עלה מספרם לכ־1,000 איש".

מאז, עתירות רבות שהוגשו לבית המשפט חיזקו את זכות היהודים לבקר בהר הבית וצמצמו את יכולת המשטרה למנוע מהם להתפלל באתר. המאמצים הללו התגברו בעקבות בחירתם לכנסת של כמה פוליטיקאים התומכים בזכויות היהודים על הר הבית, בעיקר חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק, שהיה ונותר מפעילי הר הבית הבולטים והשנויים ביותר במחלוקת.

כפועל יוצא מכל אלה, במהלך 20 השנים האחרונות המספרים התנפחו לעשרות אלפים מבקרים. ב־2021 עלו להר הבית כמעט 35 אלף יהודים, למרות הגבלות הקורונה. השנה המספרים הללו צפויים להיות אף גבוהים יותר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 2,322 מילים ו-1 תגובות
סגירה