מזל טוב! ישראל חגגה לא מזמן 74 אביבים. תוך 74 שנים צמחה האוכלוסייה פי 12 – יותר מכל מדינה מערבית אחרת. אבל זה לא הולך להעצר כאן. בעוד שלוש שנים יוולד הישראלי ה-10 מיליון, ועד שנת 2050, כך לפי התחזיות, הצפיפות פה תהיה 724 איש בקמ"ר ממוצע – זינוק של כ-65% לעומת המצב כיום ויותר ממדינות כמו הודו וטייוואן.

תוך 74 שנים צמחה האוכלוסייה פי 12 – יותר מכל מדינה מערבית אחרת. בעוד 3 שנים יוולד הישראלי ה-10 מיליון, ועד 2050, לפי התחזיות, הצפיפות פה תהיה 724 איש בקמ"ר ממוצע – זינוק של כ-65%

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

איך ייראו חיינו וחיי ילדינו פה בעתיד, והאם ניתן לעשות משהו כדי להשפיע על כך לטובה?

אפשר לזרוק ניחוש מושכל אם נסתכל על 2 הערים הצפופות ביותר בעולם כבר היום. במקום הראשון – טוקיו רבתי, שמאכלסת ביותר מ-37 מיליון איש, ולעומתה דלהי שבה גרים 31 מיליון איש.

שתיהן גדולות, שתיהן תוססות, שתיהן צפופות. אבל הראשונה היא מופת לתכנון אורבני, תחבורה ציבורית יעילה, סדר וניקיון. והשנייה – ובכן, השנייה זו דלהי. עיר לא נקייה, עם פקקים אינסופיים, זיהום ואיכות חיים ירודה עבור רוב תושביה.

ואם נמשיך את האנלוגיה הזו, אנחנו יכולים לבחור איזה מדינה אנחנו רוצים שתהיה פה – דמויית טוקיו או דמויית דלהי. וזה קשור קשר הדוק לאיך נבחר לחיות את חיינו – בבלגן ובחופש הישראלים או באופן מתוכנן ומתחשב (וכן, גם סגפני יותר).

בהודו – כל אחד עושה מה שהוא רוצהֿ, בגדול. העיר היא פקק תנועה בלתי נגמר, הרחובות מטונפים, הומלסים ישנים על המדרכות והתושבים האמידים מסתגרים בשכונות יוקרה או בפרברים רחוקים ממרכז העיר העמוס.

היתרונות של אורח החיים הזה מגיעים בעיקר לאנשים אמידים שיכולים לחיות איך שהם רוצים. אבל גם לזה יש מגבלות – לא משנה כמה מפואר הבניין שלך או הרכב שלך, אם אתה לא מסוגל לנסוע בכבישים בגלל פקק בלתי נגמר אתה סובל כמו אחרון העניים (פרט לעשירים באמת, כמו בני משפחת אמבאני, היורשים של אימפריית Reliance בהודו שבנו לעצמם מגדל ענק ומתניידים ממקום למקום בעזרת מסוק פרטי).

אפשר לזרוק ניחוש מושכל איך נחיה פה בעתיד אם נסתכל על 2 הערים הצפופות בעולם כבר היום. במקום הראשון – טוקיו רבתי, שמאכלסת ביותר מ-37 מיליון איש, ולעומתה דלהי, בה גרים 31 מיליון איש

אם נבחר במודל של טוקיו הרי שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו מגבלות מסויימות. היפנים חיים בדירות קטנות, נוסעים בתחבורה ציבורית ושומרים על הסדר והניקיון. זה אולי מנוגד לאופי הישראלי האימפולסיבי (וגם חסר ההתחשבות שלנו) – אבל בכדי לגור בכרך אורבני גדול צריך לעשות ויתורים מסויימים ולחיות לפי המשאבים העומדים לרשות הכלל. זה מאפשר להצטופף ולהנות מהיתרונות של החיים בכרך גדול בלי לדשדש באשפה ברחוב או לעמוד בפקק אינסופי בכביש.

אם נבחר ב"דרך היפנית", השינוי ההתנהגותי יקיף בסופו של דבר את כל תחומי החיים הציבוריים שלנו. אנחנו נצטרך לתכנן ולשלם על כל שימוש במרחב הציבורי – מנסיעה על כביש (שתתומחר לפי דקות או קילומטרים בתמחור משתנה על פי שעות העומס), דרך חנייה שהיא משאב יקר ערך (ועליה נשלם על כל דקה של שימוש, כולל תושבי העיר), ועד שימוש בפארקים, חופים ומתקני ספורט.

זה אומנם נשמע כשינוי רדיקלי, אבל ערים וגופים שונים בעולם השיתו מנגנונים כאלו בהצלחה והציבור קיבל אותם בהבנה. דוגמאות? בבקשה. פעם יכולת להגיע למוזיאון הלובר, לקנות כרטיס ולהיכנס בכל זמן שחפצת בכך. היום – יש להזמין את הביקור מראש לשעות קבועות. בלונדון הטילו אגרת גודש שמחירה הולך ועולה ככל שמתקרבים עם הרכב הפרטי אל מרכז העיר. ובאתרי סקי ברחבי העולם כבר עשרות שנים משלמים על זמן השימוש במסלולים.

אפילו אצלנו החלו להתנות ביקור בשמורות טבע בהרשמה מראש לחלון זמני ספציפי. וראו זה פלא – הישראלים מסוגלים להזמין תור מראש, להגיע בזמן ולסיים את הביקור בזמן (בערך). זה מפחית עומסים מהשמורות ומעצים את חווית הביקור לאנשים שמגיעים לטייל.

תהליך דומה יקרה בוודאי בחופי הים (אם כי לא בתשלום, לפחות לא בהתחלה), ומשם יתפשט לשאר המרחב הציבורי שלנו, תוך הסתמכות על מידע עתק ומודלי חיזוי סטטיסטיים. לדוגמה – מי שיתעקש לנסוע לעבודה ברכבו הפרטי בשעות העומס ישלם אגרת גודש מוגדלת. זה יתמרץ נהגים אחרים להימנע מהכביש וישפר את חווית הנהיגה לאלו שחייבים לנסוע בשעות אלו. מי שלא חייב, ייסע בשעות פחות עמוסות (או שבכלל יעבוד מהבית) וכך העומס יתחלק על פני כל שעות היממה.

זה נשמע דרקוני ומגביל, ובמידה רבה, מי שהתרגל לחיים בהם הוא יכול לנוע בחופשיות במרחב הציבורי מבלי לשלם על כך ירגיש שהחופש שלו נפגע ושמוטל עליו "מס" לא הוגן. אבל למעשה כבר היום ההתעקשות על אמצעי תחבורה מסויימים, מגורים ועבודה במקומות מסויימים ותנועה בזמנים מסויימים מטילה על כולנו "מס עומס" – אלפי שעות עבודה נשרפות בפקקים, איכות החיים נפגעת וגם הבריאות.

זה נשמע דרקוני ומגביל, ומי שהתרגל לנוע בחופשיות במרחב הציבורי ללא תשלום ירגיש שחירותו נפגעת ושמוטל עליו "מס" לא הוגן. אבל כבר היום תנועה, מגורים ועבודה במקומות מסויימים מטילה עלינו "מס עומס"

אנחנו יכולים להמשיך לשחק בנדמה לי ולקוות שהמצב יישאר כמו שהוא, ואז נקום יום אחד למציאות של דלהי ופשוט נעמוד בפקק בלתי נגמר מהחנייה בבית ועד החנייה בעבודה, או שנפנים שאפשר אחרת ונהיה יפנים יותר – נחלק את המשאבים הכלליים בצורה הגיוניות יותר כך שאיכות החיים של הכלל תשתפר.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט.