יותם גוטמן
הזמן של
יותם גוטמן

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

טלוויזיה - ממדורת השבט לריאליטי פיגועים

מי שגדל בשנות ה-70 וה-80, יודע לספר איך כל הלו״ז היומי שלנו נסוב סביב לוח משדרי הטלוויזיה. ידענו בדיוק מתי ישודרו הסדרות האהובות עלינו ודאגנו להיות בבית באותה שעה.

״מבט לחדשות״ בשעה תשע בערב נהנתה ממאה אחוז רייטינג, וכמוה סדרות זרות כמו דאלאס, שושלת ומקגייוור. מוסף העיתון שהכיל את לוח המשדרים נשמר בקנאות עד ליום שישי הבא, ושינויים לא מתוכננים בלוח המשדרים התקבלו בתדהמה וזעם.

מי שגדל בשנות ה-70 וה-80, יודע לספר איך כל הלו״ז היומי שלנו נסוב אז סביב לוח משדרי הטלוויזיה. ידענו בדיוק מתי ישודרו הסדרות האהובות עלינו ודאגנו להיות בבית באותה שעה

אבל חשוב מכך – מה ששודר בטלוויזיה היה שיחת היום בבוקר שאחרי. לא היה מתקבל על הדעת שמישהו לא יצפה בשידורים (לפחות בתוכניות המובילות). מדורת שבט אמיתית.

הערוץ הראשון (וגם אחיו ששידרו בשעות מוקדמות יותר – הטלוויזיה החינוכית והטלוויזיה הלימודית) הבינו את מעמדם הממלכתי, שלא נאמר הכל יכול, והתנהגו בממלכתיות.

עם כניסת ערוצי הכבלים והערוץ השני לחיינו, הדבקות בלוח המשדרים התמסמסה. פתאום נוצרו אפשרויות צפייה מגוונות ולא ניתן היה עוד להניח שכולם צפו באותם תכנים. ועדיין – התוכניות הנצפות ביותר – המעגל עם דן שילון, מהדורת החדשות של ערוץ 2, תיקים באפילה – זכו לאחוזי רייטינג מדהימים במונחים של היום.

אבל גם עידן הביניים הזה לא נמשך לעד, ובתחילת שנות האלפיים אנשים החלו לצרוך תכנים גם דרך אתרי אינטרנט, ולאחר מכן דרך אפליקציות. הדבר היה נכון במיוחד לגבי ידיעות חדשותיות.

בעולם של פעם היית צריך לחכות למהדורת החדשות כדי לדבר מה קרה ביום שחלף (וזאת על אף שהייתה קיימת האפשרות להתעדכן באופן שוטף במהדורות החדשות ברדיו). בעולם החדש אדם יכול להיכנס לאתר חדשות ולצרוך אותן באופן שוטף.

בעולם של פעם היית צריך לחכות למהדורת החדשות כדי לדבר מה קרה ביום שחלף (חרף האפשרות להתעדכן גם דרך הרדיו). בעולם החדש אדם יכול להיכנס לאתר חדשות ולצרוך אותן באופן שוטף

זמן לא רב לאחר מכן אתרים אלו החלו לשדר גם תכני וידאו, ומעט לאחר מכן נכנסו לחיינו הרשתות החברתיות וגם אפליקציות המסרים. הטלוויזיה – היא ירדה מזמן מגדולתה. השריד היחיד לימי הרייטינג של פעם הן מהדורות החדשות, שעדיין מושכות קהל צופים משמעותי (ואף יותר בתקופת הקורונה ובתקופות לחוצות מבחינה ביטחונית).

היום מתחרים על תשומת ליבו של הצופה מגוון ערוצים מסחרים, אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות, ערוצי יוטיוב, ערוצים וקבוצות בווטסאפ, טלגרם ועוד. אבל השינוי העיקרי הוא לאו דווקא בהיצע של ערוצי התוכן, אלא בשפע של יצרני התוכן.

למעשה, כל בנאדם עם מכשיר חכם יכול לצלם ולשדר מכל מקום ובכל רגע. בלי עריכה, ובלי שיקול דעת ממלכתי ובלי שום פילטרים. ובתוכן הספציפי הזה לא יכולה הטלוויזיה, ולא יכולות מהדורות החדשות להתחרות. לא במיידיות (שהרי התכנים האלו מופצים כמעט בזמן אמת, ובמגוון ערוצים הו זמנית), ולא באותנטיות.

התכנים שמופצים ברשתות מכילים את כל מה שעכשווי וכל מה שמעניין – כולל סלבריטאים עירומים, בניינים קורסים וצילומים מזירות פיגוע מדממות. כל מיני סוגי תיעודים שאיש לא היה מעלה על דעתו לשדר בערוץ מסחרי שנמצא תחת פיקוח של רגולטור.

התכנים שמופצים ברשתות מכילים כל מה שעכשווי ומעניין – כולל סלבריטאים עירומים, בניינים קורסים וזירות פיגוע מדממות. תיעודים שאיש לא היה מעלה על דעתו לשדר בערוץ מסחרי בפיקוח רגולטור

אבל לאחרונה אנחנו רואים שחיקה נוספת באינטגריטי של ערוצי הטלוויזיה ומהדורות החדשות, ש״מיישרים קו״ עם יצרני החדשות האלטרנטיביים. בייחוד בזמן שידורים חיים, בעת מתיחות ביטחונית או אירועים מתגלגלים, מרשים לעצמם עורכי הטלוויזיה להיות מתירנים יותר ולשדר פיד חי ממש מזירות פיגוע וקרב – או לשדר צילומים שצילמו אזרחים שהיו במקום, כמעט ללא עריכה או טשטוש.

כך ראינו צילומים לא מצונזרים של פיגועים, וכמובן את השיא (השלילי) שבו כתבים וצלמים של הערוצים רצים ברחובות תל אביב מזירה אחת לשניה, עוקבים אחרי כוחות הביטחון ומפריעים להם בביצוע עבודתם בכך שהם מרחפים עם מצלמה מעל כתפם.

עורכי המהדורה יכולים היו, כמובן, לקטוע את השידור המביש הזה, שבאופן לא מפתיע לא תרם דבר מבחינה חדשותית, לא הוסיף מידע או פרשנות אלא סתם מילא זמן מסך בערב שבו לא היה ניתן לשדר שום דבר אחר.

כשהכתבים, השדרים והעורכים ביזו את זמן המסך היקר שניתן להם (שבו, כמעט כמו פעם, ״נהנו״ מרייטינג גבוה במיוחד) הם שידרו לנו דבר אחר. הם שידרו את הלחץ שלהם, את התסכול מחוסר היכולת להתמודד עם המדיום החדש הזה.

ראינו צילומים לא מצונזרים של פיגועים, וכמובן את השיא (השלילי) שבו כתבים וצלמים של הערוצים רצים ברחובות תל אביב מזירה אחת לשניה, עוקבים אחרי כוחות הביטחון ומפריעים להם בביצוע עבודתם

הם גם סימנו לנו שהם ימשיכו וינסו להשוות את החוויה שמספקים הערוצים האלטרנטיביים, בכל מחיר. ובכך הם יסיימו מסע שהתחיל כשמהדורת החדשות היא מדורת השבט, ויסתיים כשהיא תהיה עוד משדר אחד מיני רבים שמשדר סוג של ריאליטי-פורנו-פיגועים.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 710 מילים

חיים בעולם ללא מזומן

לאחרונה ביקרתי בעיר גדולה בארצות הברית. הזמנתי מונית מאובר, שילמתי על כוס קפה עם הטלפון ומדי פעם גיהצתי את כרטיס האשראי שלי. במה לא השתמשתי? במזומן.

ולא בכדי – הרבה מקומות כבר לא מקבלים מזומן.

לאחרונה ביקרתי בעיר גדולה בארצות הברית. הזמנתי מונית מאובר, שילמתי על כוס קפה עם הטלפון ומדי פעם גיהצתי את כרטיס האשראי שלי. במה לא השתמשתי? במזומן

והאמת? יש בזה סוג של נוחות מאוד ממכרת. אני עוד מהדור הישן שדואג לצאת מהבית עם ארנק, וגם דואג שיהיה בארנק כסף מזומן ״כי לא יוצאים בלי כסף מהבית״.

אבל האמת שגם בארצנו אפשר להסתדר מצוין בלי מזומן. בתי עסק כבר מזמן מאפשרים תשלום באשראי, ורוב המקומות שחייבו אותנו לשאת עמנו מזומנים עברו גם הם לשיטות תשלום נוחות יותר. התשלום באוטובוס? באפליקציה. התשלום בחניון? באפליקציה. התשלום לחניה ברחוב? באפליקציה. למוכר הירקות בצומת? אפשר לשלם בביט או פייבוקס.

ובעצם למה לא? למה להשתעבד לנייר או למטבעות המלוכלכים והכבדים?

היתרונות בעולם ללא מזומן

נוחות מוגברת לצרכנים וקלות תפעול לעסקים. רוצים לראות כמה מעיק להתעסק עם מזומן? לכו לבנק בסוף יום מסחר ותראו בעלי עסקים קטנים עומדים בתור להפקיד מזומן. עסקים גדולים? הם בכלל צריכים לנייד את המזומנים לבנק עם שירות מאובטח כמו ברינקס.

אבטחה. ברור לכולם שקל לגנוב ולאבד מזומן, וכסף שאבד כמעט אף פעם לא חוזר לבעליו. ניתן אמנם לבצע הונאות וגניבות בכרטיסי אשראי ואפליקציות תשלום, אבל חברות האשראי יחסמו במהירות את הכרטיס ולאחר חקירה יחזירו לרוב לבעלים את הסכום שנגנב.

האמת? יש בזה סוג של נוחות מאוד ממכרת. אני עוד מהדור הישן שדואג לצאת מהבית עם ארנק, וגם דואג שיהיה בארנק כסף מזומן ״כי לא יוצאים בלי כסף מהבית״

תשלומים גלויים וחוקיים. מן המפורסמות ששימוש במזומן מעודד ״כלכלה שחורה״. אותם תשלומים שחומקים מתשלומי מס וכך פוגעים בכולנו. הערכות שונות מדברות על חמישית מהכלכלה שלנו שמתנהלת במזומן ושוללת מהמדינה הכנסות שהיו יכולות להיטיב עם כולנו (גבייה של מע״מ ומס הכנסה).

שימוש במזומן גם מאפשר הלבנת כספים שהושגו בצורה לא חוקית, בעיקר על ידי סחר בסמים וזנות, ועל ידי כך מעודדים פעילות עבריינית. מעבר לתשלומי אשראי או תשלום בנייד יקטין מאוד את הכלכלה השחורה ויסייע למלחמה בהלבנת הון.

חסרונות ביטול השימוש במזומן

אבל לביטול השימוש במזומן יש גם כמה השלכות פחות נעימות, שלרוב אנו לא נותנים עליהן את הדעת. בעולם ללא מזומן נהיה תלויים לחלוטין בשני גורמים מסחריים – חברות האשראי ומכשירי הטלפון שלנו.

חברות האשראי כבר היום מרוויחות הון מהעמלות שהן גובות מהעסקים על הסליקה. היעלמות המזומן תהפוך אותן לגופים שאי אפשר להסתדר בלעדיהם, מה שנקרא בסלנג: ״too big to fail״. במילים אחרות: גופים שיכולים למתוח את הגבולות בהתנהלות שלהם והממשלות יגנו עליהם במקרה של מפולת (כפי שהגנו על רוב הבנקים בארצות הברית בזמן המשבר הכלכלי של 2008).

חברות האשראי כבר היום מרוויחות הון מהעמלות שהן גובות מהעסקים על הסליקה. היעלמות המזומן תהפוך אותן לגופים שאי אפשר להסתדר בלעדיהם, מה שנקרא בסלנג: ״too big to fail״

התלות ביצרני הסלולר תגדל. למעשה, לא נוכל להסתדר בלי הסמארטפון, וכך כל אדם יאלץ לרכוש מכשיר כזה. התלות הזו גם מגדילה את כוחם יצרני המכשירים ואפליקציות התשלום (וגם מבטיחה להם רווחי עתק, לנצח).

זה צפוי לפגוע במיוחד בשכבות החלשות, שהן המשתמשות העיקריות היום במזומן.

גם עבור הצרכנים התמונה אינה ורודה לגמרי. כבר היום ידוע שאנשים מוציאים יותר בכרטיס אשראי מאשר בשימוש במזומן – עד 80% יותר. רוב משתמשי כרטיסי האשראי בארצות הברית נמצאים בחוב תמידי לחברות האשראי (של 600$ או יותר).

זה מה שמביא כמובן להגדלת התלות באותן חברות וגם להגדלת רווחיהן (כתוצאה מגבייה של ריבית הקצאת אשראי – זאת בנוסף לעמלות השימוש ודמי השימוש בכרטיס).

בקיצור, יווצר פה מעגל של תלות בלי נגמרת. על מנת להסתדר בעולם תזדקק לטלפון, שאותו תיאלץ לרכוש. תיאלץ לרכוש חבילת שימוש בטלפון, תשלם דרכו $80 יותר ממה שהיית משלם במזומן, תיכנס לחוב לחברת האשראי וחוזר חלילה.

יווצר מעגל של תלות בלי נגמרת. כדי להסתדר בעולם נזדקק לטלפון, שניאלץ לרכוש, יחד עם חבילת שימוש בטלפון. נשלם דרכו $80 יותר משהיינו משלמים במזומן, ניכנס לחוב לחברת האשראי וחוזר חלילה

אנחנו נרוויח נוחות ו״נשלם״ בשעבוד לחברות האשראי ולחברות הסלולר, וכנראה שנוציא יותר ממה שאנו מבזבזים היום. האם זה מחיר ראוי לשלם על הנוחות? האם צמצום ״תשלום בשחור״ יביא לגבייה מוגברת של מיסים ולצמצום פשיעה, או שאנשים ימצאו דרכים לעקוף את המערכת הזו ולהעביר כספים בצורה אחרת?

עוד מוקדם מדי לנבא. אבל בטוח לגמרי שהעולם צועד בכיוון הזה. בעתיד, כשנספר לנכדים שלנו שהיו לנו מטבעות ושטרות בארנק, הם ישאלו אותנו בפליאה: ״סבא, מה זה מטבע? מה זה שטר?״. וכנראה גם: ״מה זה ארנק?״.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 686 מילים ו-2 תגובות

30 שנה ומה השתנה? הסיקור החדשותי בעידן פוסט-CNN

לפני קצת יותר מ-30 שנה נפל דבר. לראשונה, מלחמה שודרה בשידור חי ברחבי העולם. השנה הייתה 1991, ורשת CNN הצעירה שידרה את מלחמת המפרץ הראשונה: המתקפה האמריקאית על בגדד, הקורמורנים שטבולים בנפט, בארות נפט עולות באש ומתקני צבא עיראקים מושמדים בחימוש מדוייק.

לפני קצת יותר מ-30 שנה נפל דבר. לראשונה מלחמה שודרה בשידור חי ברחבי העולם. השנה הייתה 1991, ורשת CNN הצעירה שידרה את מלחמת המפרץ הראשונה

הכל הוגש בפורמט טלוויזיוני שלא היה מוכר עד אז – שידורים חיים מכתבים שפרוסים במוקדי העימות, בשילוב עם צילומים שסיפק צבא הקואליציה וגם ראיונות עם אנשים בשטח (כולל ברמת גן מוכת הסקאדים).

הכל באמצעות לווייני תקשורת ששידרו את התמונות לכל הגלובוס. רק בדיעבד התברר שהכל היה בעצם חלק מקמפיין תודעה מאסיבי שניהל הצבא האמריקאי ברשות קולין פאואל.

הצילומים שהועברו למסכי טלוויזיה ברחבי העולם היו בדיוק הצילומים שצבא ארצות הברית רצה שנראה. כתבים הורשו להיכנס ולצלם אזורים ספציפיים, הולעטו בתדרוכים ובחומרים ערוכים מראש, שהציגו ניצחון מוחץ ומוסרי של הצבא האמריקאי הצדיק על צבא עיראק המוכה. במילים אחרות – הם שלטו באופן מוחלט בתודעה. מה שנתפס כשיקוף אותנטי של המציאות היה לכל היותר תמונה מהונדסת היטב, שתוכננה להעביר מסרים מדוייקים לדעת הקהל העולמית.

הצילומים שהועברו למסכי טלוויזיה בעולם היו אלה שצבא ארה"ב רצה שנראה. כתבים הורשו להיכנס ולצלם אזורים ספציפיים, הולעטו בתדרוכים ובחומרים ערוכים מראש, שהציגו ניצחון מוחץ ומוסרי על צבא עיראק

דילוג קדימה של קצת יותר מ-30 שנה בזמן לעימות בין רוסיה לאוקראינה, ואנחנו חווים ומרגישים עולם אחר לגמרי. הפלישה הרוסית מצולמת ומשודרת בלייב, בדומה למלחמת המפרץ. אבל בניגוד לה, המתעדים אינם צוותי טלוויזיה אלא אנשים רגילים מן הישוב, שמצלמים טנקים נוסעים ברחובות עירם ומטוסי קרב מופלים מעל היער שלידו הם גרים.

האנשים האלו לא זקוקים למצלמות טלוויזיה, תקשורת לווינית או ערוצי שידור מסחריים. הם עושים זאת על גבי תשתית סלולרית רגילה, תוך שימוש בטלפונים הניידים שלהם ופלטפורמות מדיה חברתית חינמיות.

אותן פלטפורמות שמשמשות בימים כתיקונם לוויכוחים פוליטים (טוויטר), לסרטוני תדמית (אינסטגרם) או לקליפים קצרצרים (טיקטוק) מעבירות בשידור ישיר את העימות הצבאי הגדול ביותר של השנים האחרונות.

הכל בזמן אמת, ללא עלות וללא תיווך, ועם תהודה גדולה בהרבה שמגיעה למאות מיליוני אנשים ברחבי העולם. במצב כזה אין שום אפשרות לגורם אחד (חזק ככל שיהיה) לשלוט בייצור ובהפצת המידע. אבל האם זה אומר שלא ניתן יותר להשפיע על התודעה של הציבור?

לא בדיוק.

האנשים האלו לא זקוקים למצלמות טלוויזיה, תקשורת לווינית או ערוצי שידור מסחריים. הם עושים זאת על גבי תשתית סלולרית רגילה, תוך שימוש בטלפונים הניידים שלהם ופלטפורמות מדיה חברתית חינמיות

נתחיל בכך שצילומי טלוויזיה שצולמו על ידי רשתות בינלאומיות כמעט ולא ניתנים לזיוף. צילומים מפוקסלים שמועברים בטיקטוק – קל הרבה יותר לזייף. ראינו כבר סרטונים שלקוחים מסרטים, משחקי מחשב וגם סרטונים שקשורים לעימות הישראלי-פלסטיני, כולם מוצגים כ״אותנטיים״.

בעבר, המידע הועבר לנו על ידי כתב בכיר ומוכר. היום? אלפי אנשים (או יותר נכון לומר – משתמשים, שהרי באינטרנט לא באמת ניתן לדעת מי עומד מאחורי כל יוזר) מייצרים ומפיצים את התכנים, ולא ניתן לדעת באמת מה המוטיבציה שלהם.

ולבסוף – שני הצדדים בעימות יכולים להשתמש באותה פלטפורמה לצרכיהם. הרוסים יכולים להפיץ ״עדויות״ למעשי זוועה שמבצעים האוקראינים במיעוט הרוסי, והאוקראינים יכולים להתפאר בהצלחות צבאיות שאולי קרו ואולי לא (הפלת מסוקים, פגיעה בטנקים ולקיחת שבויים רוסים).

והמדיה המסורתית? אין בכלל כתבים בצד הרוסי, ואלו שבצד האוקראיני מוגבלים בתנועתם, ניזונים ממראה עיניים ונאסר עליהם לצלם כוחות צבאיים – כך שבמידה רבה הם מביאים לנו מידע סטרילי למדי (מה שבעצם מייתר את השהייה שלהם באזור הקרבות).

צילומי טלוויזיה שצולמו ע"י רשתות בינלאומיות כמעט ולא ניתנים לזיוף. צילומים מפוקסלים מטיקטוק – קל יותר לזייף. ראינו סרטונים מסרטים, משחקי מחשב ומהעימות הישראלי-פלסטיני – מוצגים כאותנטיים

אז מה קרה בעצם? הליברליזציה של אמצעי התקשורת גרמה לכך שאנחנו מקבלים הרבה יותר נקודות מבט, אבל במקום לבנות ״ראשומון״ של תמונת מצב מלאה ועמוקה יותר, אנחנו מקבלים תמונה עמוסה, מטושטשת וכנראה גם שקרית בחלקה.

חשבנו שביזור אמצעי התקשורת יתן לנו גישה למידע אמיתי בזמן אמיתי, וקיבלנו את ההיפך בדיוק – סימני השאלה רק הולכים ומתרבים, ואנו מפקפקים בכל שביב מידע שמועבר אלינו.

אז נכון שצד אחד בעימות לא יוכל יותר לשלוט בנראטיב, אבל היכולת להציג מידע שגוי, חלקי או שקרי גורם לנזק כזה לאמינות הדיווחים, שמעתה והלאה לא נוכל יותר לקבל את המצב כפי שמוצג לנו מבלי לתקף את העובדות. האם זה מצב טוב או רע יותר מזה שחווינו לפני 30 שנה במלחמת המפרץ? את זה רק ההיסטוריה תשפוט.

מה שבטוח הוא שהטיקטוק החליף את ה-CNN.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 683 מילים

מה הסיפור עם סייבר התקפי?

פרשת NSO התפוצצה בקול גדול ועדיין מתנהלת, אבל נדמה שרב הנסתר על הגלוי. רבים מבכים את אובדן הפרטיות בעוד שאחרים לא מבינים בכלל מה הבעיה. אז בואו נעשה קצת סדר בדברים.

משטרות, צבאות וגופי ביון אספו מודיעין מאז ומתמיד. בהתחלה בצורת מודיעין אנושי (לתחקר אנשים מה הם יודעים) וחזותי (מה הם ראו), יותר מאוחר נוסף גם איסוף של מקורות כתובים (מסמכים סודיים של האויב).

פרשת NSO התפוצצה בקול גדול ועדיין מתנהלת, אבל נדמה שרב הנסתר על הגלוי. רבים מבכים את אובדן הפרטיות בעוד שאחרים לא מבינים בכלל מה הבעיה. אז בואו נעשה קצת סדר בדברים

עם התפשטות הרדיו והטלפון התחילו גופי ביון להאזין לצורות תקשורת אלו, שהתבררו כמועילות במיוחד להשגת מודיעין איכותי ביותר. בד בבד עם התפתחות היכולות האלו חלחלה ההבנה שיש לקבוע ״כללי משחק״ בנוגע למי מותר להאזין למי ועבור מה.

אז לגופי ביון (מוסד) מותר להאזין למי שירצו מחוץ לגבולות המדינה. לשירותי ביטחון פנים (שב״כים למיניהם) מותר להאזין לתושבים ואזרחים שעלול להוות סיכון לביטחון המדינה מתוך גבולותיה (לדוגמה – מרגלים שמוכרים סודות מדינה לאויב). למשטרה מותר להאזין לגורמי פשיעה לצורך איסוף מודיעין, סיכול פשיעה ואיסוף ראיות שיסייע בהבאה לדין של פושעים.

הכללים האלו הוסדרו בחוק בתוספת מנגנוני אישור ובקרה – לדוגמה, המשטרה לא יכולה להחליט לבד למי היא מאזינה ולכמה זמן, זה מחוייב באישור של שופט.

במהלך תקופת ההאזנה החוקרים האזינו בזמן אמת, הקליטו את השיחות, תמללו את הנאמר והמידע נותח, והכל באופן ידני. התהליך הזה היה מוגבל לכמות החוקרים הזמינים להאזנה ותמלול – מה שבאופן אינהרנטי הגביל את כמות ההאזנות שיכולות להתבצע במקביל (אותם מגבלות חלו גם על עולם המודיעין הצבאי, רק ששם נוסף גם הצורך לתרגם את הנאמר משפה זרה לעברית כך שיותר אנליסטים יוכלו להיחשף למידע).

המערכת הזו עבדה בצורה סבירה עד לשנות ה-90, שם חל שינוי מהותי – האימוץ המהיר של טלפונים סלולריים. מצד אחד נוצרו המון ״יעדים״ חדשים שאפשר להפיק מהם מודיעין. מצד שני – נוצר אתגר של האזנה ואיתור למכשירים סלולריים (ששונה מהותית מהאזנה לטלפונים בקווים נייחים), ושל כמות המכשירים (שגדלה פי כמה וכמה) אל מול אותם משאבים מוגבלים.

עם התפשטות הרדיו והטלפון התחילו גופי ביון להאזין לצורות תקשורת אלו, שהתבררו כמועילות במיוחד להשגת מודיעין איכותי ביותר. בד בבד עם התפתחות היכולות האלו חלחלה ההבנה שיש לקבוע ״כללי משחק״

רשויות החוק וגופי הביון לא התכוונו לתת לאוצר המודיעיני הזה לחמוק מהם, וביחד עם חברות תוכנה וחברות ביטחוניות פיתחו כלים להתמודדות עם הטכנולוגיה החדשה. סט הכלים הזה נקרא Lawful interception (״יירוט חוקי״) וכולל יכולות האזנה, איתור מיקום גיאוגרפי וגם יכולות של CDR (Call data registry) – הפקת תובנות מסט המספרים אליו מקושר מכשיר (או סים אחד) למציאת רשת של אנשים הקשורים זה לזה (כמו תא טרור או ארגון פשיעה).

הטכנולוגיות האלו לא הצריכו התקנת ציטוט למכשיר בודד, אלא ״משיכת״ מידע מספקיות הסלולר (לרוב בשיתוף פעולה עמן) – כך שמתקן ״האזנה״ יחיד שמותקן אצל חברת הסלולר יכול לספק מידע על מספר רב של מכשירים ניידים, ש״נשאב״ ואוכסן בשרתי הרשות המאזינה. והכל כמובן תחת אותה מסגרת חוקית.

אבל הבעיה העיקרית נותרה בעינה – הפקת המודיעין נשארה איטית וידנית. ואז הופיעו הסמרטפונים, והעולם השתנה שוב. פתאום נכנסו פרוטוקולי שיחה והעברת מידע מוצפנים, וחלק ניכר מהתקשורת עברה לתוך אפליקציות (מייל, ווטסאפ וכו׳).

רשויות החוק עמדו חסרות אונים – הם יכולות היו לאתר מיקום של מכשיר מסויים, לפעמים להאזין לשיחות, אבל היו ״עיוורות״ למידע שנשלח בין מכשירים. מכיוון שלפרוץ לשרתים של ווטסאפ לא חוקי, נאלצו הרשויות למצוא טכנולוגיות שיאפשרו פריצה למכשיר החכם עצמו.

חברת NSO (ואחרות, פחות מוכרות ממנה) סיפקו טכנולוגיות כאלו, תוך שהן מוצאות פרצות אבטחה במערכות ההפעלה של אפל ואנדרואיד ובאפליקציות השונות.

רשויות החוק עמדו חסרות אונים – הם יכולות היו לאתר מיקום של מכשיר מסויים, לפעמים להאזין לשיחות, אבל היו ״עיוורות״ למידע שנשלח בין מכשירים, ולפרוץ לשרתי ווטסאפ זה לא חוקי

המידע ש״נשאב״ ממכשיר נייד סיפק אוצר מודיעיני של ממש – פתאום ניתן היה לראות את כל המידע שנשמר על המכשיר, לקרוא את כל התכתובות ואפילו להפעיל את המכשיר כמכשיר הקלטה וצילום מבלי ידיעת הנאשם.

המידע שנשאר היה דיגיטלי ולרוב טקסטואלי – מה שהקל מאוד על אינדוקס, חיפוש ומציאת מידע (אפשר לחפש את המילה ״פצצה״ בכל תכתובות הווטסאפ של חשוד, במקום להאזין לאלפי שעות שיחה שלו).

יכולות חדשות אלו הכרחיות לאיסוף מודיעין על אויב, מלחמה בטרור ובארגוני פשיעה. אבל כאן נוצר אתגר אחר. המסגרת החוקית להאזנות סתר לא התקדמה במהירות מתאימה כדי לספק מסגרת חוקית לאופן איסוף המודיעין המודרני.

היכולות שיש בידי אנליסט אחד שמפעיל מערכת כזו הוא עצום – הוא מסוגל בכל רגע נתון ״לתקוף״ מספר רב של מכשירים, ומחלקם (אלו שהודבקו) לשאוב כמויות בלתי נתפסות של מידע רגיש.

ובדיוק כמו שהאזנות סתר נוצלו בעבר לרעה, כך גם מערכות איסוף המודיעין החדשות נוצלו לרעה על ידי מספר לא קטן של שלטונות ברחבי העולם – ממקסיקו ועד סעודיה, והביאו לפגיעה בעיתונאים, מתנגדי משטר ומיעוטים אתניים.

ושוב- חשוב לציין: עצם הימצאות הכלים הללו אינו עומד במחלוקת. הם נדרשים על מנת שרשויות חוק יוכלו לבצע את תפקידם ולשמור על אזרחים. הביקורת שהושמעה במהלך השנים על חברת NSO (וחברות אחרות, מישראל ומהעולם) הייתה על המכירה של הטכנולוגיה הזו לגופים שונים ולמשטרים לא דמוקרטים, שעשו ויעשו בה שימוש לרעה. אותו שימוש, שלפי החשד עשתה בו משטרת ישראל.

אם החקירה תעלה שהכלי הופעל כחוק – הרי שאין כל פגם בהתנהגות של המשטרה (ובטח לא של חברת NSO שסיפקה את הכלי). אבל – וזה אבל גדול, הפרשה הזו הוכיחה שהמסגרת החוקית לפיקוח על שימוש בכלים אלו לוקה בחסר. עצם העובדה שלוקח זמן כה רב לקבל תשובה מוסמכת מי נעקב ובאישור של מי מעידה שכנראה המנגנון שאמור לפקח אל השימוש לא ״עומד בעומס״.

ובדיוק כמו שהאזנות סתר נוצלו בעבר לרעה, כך מערכות איסוף המודיעין החדשות נוצלו לרעה ע"י שלטונות ברחבי העולם – ממקסיקו ועד סעודיה, והביאו לפגיעה בעיתונאים, מתנגדי משטר ומיעוטים אתניים

זה הזמן לקיים דיון ציבורי בשאלות הקשות – מי מאשר את השימוש בכלים האלו ואיך מפקחים על השימוש הזה. וזאת לאחר שנוודא שכולם, המחוקקים (שיתקננו ויחוקקו את התקנות או החוקים), הרשות השופטת (שמעניקה את האישור לשימוש) ורשויות אכיפת החוק מבינות לעומק את הדקויות של הטכנולוגיה והמשמעות של השימוש בה. וכל זה – עד המהפכה הטכנולוגית הבא.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 945 מילים

אז מה קורה בהייטק?

שלטי חוצות, פרסומות בטלוויזיה, מסיבות ענק, ארוחות שף ואופציות במיליונים. ככה מצטיירת תעשיית ההייטק בשנה האחרונה (לפחות על פי העיתונות הכלכלית ומהדורות החדשות), והמתבונן מהצד יכול רק לחוש רגשות תסכול, תיעוב או קנאה. יוצרי ארץ נהדרת תפסו באופן מדוייק את רוח התקופה שבה ״כל אחד רוצה לעבוד בהייטקס״.

״לא חשוב המוצר, חשוב הפרודקט״

״לא חשוב המוצר, חשוב הפרודקט״ – נדיר האקרמן כוכב ההייטק *המערכון המלא*#הייטקס | לעוד מערכונים של ארץ נהדרת לחצו > bit.ly/EretzVideo

Posted by ‎ארץ נהדרת‎ on Thursday, November 11, 2021

אז כדי לאזן קצת את התמונה, אנסה לספק מבט ״מבפנים״ של מישהו שנמצא היום בתעשייה אבל בוודאי לא בשר מבשרה (בהזדמנות אספר איך הגעתי לטק, אבל זה בוודאי לא היה במסלול ישיר משירות ביחידה טכנולוגית).

שלטי חוצות, פרסומות בטלוויזיה, מסיבות ענק, ארוחות שף ואופציות במיליונים. ככה מצטיירת תעשיית ההייטק בשנה האחרונה והמתבונן מהצד יכול רק לחוש רגשות תסכול, תיעוב או קנאה

אז ככה. חברות סטרטאפ (אני לא מכיר איש בתעשייה שמשתמש בכינוי ״חברות הזנק״) בנויות על רעיון טכנולוגי, יזמים וכסף. הרעיון יכול להיות שירות או מוצר, לרוב דיגיטלי. יזמים הם האנשים שהוגים את הרעיון ובונים את החברה והמוצר. וכסף – ובכן, כסף מאפשר את הכל.

ומכיוון שיזמים צעירים לא יכולים לקבל הלוואה של עשרות מיליוני שקלים מהבנק כדי לבנות את החברה שהם מדמיינים, הם פונים לקרנות הון סיכון (Venture Capital, או VC בקיצור) שישקיעו במיזם שלהם תמורת אחוזים מהחברה. זוהי אינה הלוואה במובן הקלאסי של המונח – איש לא מצפה מהם להחזיר את הכסף, וגם לא לחסוך אותו, ואפילו לא לבנות עסק רווחי. המטרה של הכסף היא להחזיק את החברה בחיים ולאפשר לה לצמוח עד הנקודה הבאה בה תזדקק לכסף. מה תעשה אז? תגייס עוד כסף. ומה תעשה כשלא תוכל יותר לגייס כסף ממשקיעים פרטיים? היא תנסה להפוך ציבורית (כלומר, תנפיק עצמה בבורסה, וכך תזרים עוד מזומנים לקופתה), תימכר לחברה אחרת (״אקזיט״) או פשוט תמות.

בין סבב השקעה למשנהו החברה צומחת ומגדילה את השווי שלה, וכל סבב נעשה בהערכת שווי עולה, כך שבפועל היזמים מחזיקים בפחות ופחות חלקים מהחברה שהקימו. אבל שווי החברה כולה גדל כך שהם מתעשרים (על הנייר כמובן).

התהליך הזה נוגד את כל מה שמלמדים בבתי ספר לעסקים על בניית חברות יציבות ורווחיות. אבל הוא גם הדרך היחידה לחברה מישראל להשתלט על נתח שוק (עולמי) משמעותי. הוא גם לא חדש במיוחד – התהליך שתואר פה מתרחש כבר לפחות שלושה עשורים במדינת ישראל (ויותר מ-50 שנה בעמק הסיליקון).

היזמים פונים לקרנות הון סיכון שישקיעו במיזם שלהם תמורת אחוזים מהחברה. זו אינה הלוואה במובן הקלאסי של המונח – איש לא מצפה מהם להחזיר את הכסף, וגם לא לחסוך אותו, ואפילו לא לבנות עסק רווחי

אבל שלושה דברים בכל זאת השתנו בשנים האחרונות:

1

הכמות, המהירות ועומק הכיסים של המשקיעים. כמות (ונראות) של הסטרטאפים המצליחים מישראל עלתה בצורה משמעותית בשנים האחרונות, ובמקביל התקשורת התחילה לסקר את התעשייה הזו, כך שאנו רואים ושומעים הרבה יותר על אותן חברות מצליחות.

2

שנית, חידושים טכנולוגיים (ובייחוד המעבר לענן) הביאו לכך שחברות מסוגלות לפתח ולהשיק מוצרים במהירות גבוהה מאי פעם. הקורונה גם תרמה את חלקה והביאה לכך שיזמים וחברות מישראל מסוגלים להיות בקשר ישיר מול כל העולם מבלי לטוס או לפתוח משרדים פיזיים בארצות הברית.

והכסף. הו כמה כסף. הבנקים המרכזיים בעולם מדפיסים כסף בלי הפסקה מאז 2008, וביתר שאת בשנתיים האחרונות של הקורונה. במקביל הריבית בשווקים אפסית, ואנשי בעלי ממון וגם גופים מוסדיים מחפשים תשואה בכל מחיר.

הכסף הזול הזה מוצא את דרכו לבורסות אבל גם לשוק הפרטי – לכספות של הקרנות ומשם לחשבונות הבנק של הסטרטאפים. שילוב של הגורמים האלו מעצים ומאיץ מאוד את כל התהליכים שקשורים בסטרטאפים.

יזמים מגייסים יותר כסף, יותר מהר מאי פעם. אם לפני 3-5 שנים סבב השקעה ראשוני (״סיד״) היה כמה אלפי דולרים עד מיליונים בודדים, הרי שהיום הוא כבר יכול לנוע בין 5 מיליון לכמה עשרות מיליונים. סבב ממוסד ראשוני (Round A), שהיה פעם בין 3-5 מיליון? היום יכול להגיע ולעבור 20 מיליון דולר.

לקרנות יש יותר כסף והן משתמשות בו. הדבר יוצר ״מרוץ חימוש״. ברור ששתי חברות בגיל זהה, שלאחת יש 5 מיליון בבנק ולשניה 20 מיליון – אינן בעלות סיכוי שווה להצליח, ולכן נראה הרבה פעמים חברות דומות שמשוות סבבי השקעה של חברות מתחרות ומנסות להאפיל עליהן.

ומה עושים עם כל הכסף הזה? שוכרים עובדים, שוכרים משרדים לשכן את העובדים, שוכרים אנשי מכירות ומשקיעים בשיווק. וכשכולם מגייסים מתוך אותו מאגר עובדים מוגבל, אז התחרות מתלהטת והשכר המוצע עולה.

ומה עושים עם כל הכסף הזה? שוכרים עובדים, ומשרדים לשכן את העובדים, ואנשי מכירות ומשקיעים בשיווק. וכשכולם מגייסים מתוך אותו מאגר עובדים מוגבל, התחרות מתלהטת והשכר המוצע עולה

וכששכר גבוה כבר לא מספיק למשוך מועמדים מוכשרים, ויש עוד הרבה כסף בקופה לפעולות שיווקיות, אז מסיטים כסף משיווק המוצר (שנועד לשכנע צרכנים לרכוש את המוצר) לשיווק החברה כדי לשכנע עובדים פוטנציאלים לבוא לעבוד בה.

ואז נראה שלטי פרסום על איילון, קמפיינים עם אמנים פופולריים וקמפיינים בטלוויזיה וברדיו. יש לזה אפילו שם:״מיתוג מעסיק״, ובמסגרתו משקיעים המון בעידוד ו״צ׳יפור״ עובדים קיימים: מביאים שפים שיבשלו בחדר האוכל של החברה, עורכים מסיבות ענק ולוקחים את כל החברה לנופש ביעד אקזוטי. הפעולות האלו כמובן לא נשמרות בסוד והן מיוחצנות לתקשורת כדי לקרוץ למועמדים פוטנציאלים.

3

ולבסוף – האקזיט. אותו מאורע שבו המשקיעים, היזמים והעובדים נפגשים עם הכסף הגדול. לא סתם רשמתי בסדר הזה – זה סדר העדיפויות במקרה שהחברה נמכרת. במקרה שהחברה מונפקת הסיפור מסובך יותר אבל גם אז ההיגיון נשאר דומה – המשקיעים מרוויחים את הרוב, אחר כך היזמים ואם ההנפקה ממש מוצלחת אז גם העובדים (רוב ההנפקות של השנה שעברה הסתיימו בלי רווח משמעותי לעובדים, לפחות לפי מחירי המניות כרגע).

המדיה כמובן משתפת פעולה ברצון ושמחה לדווח על המסיבה האחרונהֿ, על המשכורות הגואות בענף ועל אלפי המיליונרים החדשים שייצרה ההנפקה האחרונה. כל זאת על רקע משבר תעסוקתי שגרמה הקורונה, שריסקה סקטורים שלמים בכלכלה הישראלית ועליית מחירים גורפת שמשפיעה על הכיס של משפחת ישראלי.

המדיה שמחה לדווח על המשכורות הגואות ואלפי המיליונרים החדשים שייצרה ההנפקה האחרונה, על רקע משבר תעסוקתי שגרמה הקורונה, שריסקה סקטורים שלמים

אז נכון – ההייטק הישראלי משופע בכסף. הכסף הזה משלם משכורות (גבוהות) שממנו משולמים מיסים (גבוהים מאוד) ומעשיר חתך אוכלוסיה מסויים מאוד. אבל הוא גם מחלחל לענפים רבים שתומכים בהייטק – חברות נדל״ן, ספקי שירותים, מסעדנים ועוד רבים שנהנים כולם מאותם דולרים שרשומים על הצ׳ק שנתנו המשקיעים ליזמים.

עד מתי זה יימשך? לא ברור. כרגע יש סימנים להעלאות ריבית שכנראה יצננו את השווקים הציבורים, מה שיביא בסופו של דבר ל״ייקור״ הכסף ולצמצום של המשאבים שעומדים לרשותן של הקרנות, ואז כנראה נראה סבבי גיוס צנועים יותר. חברות שטרם גייסו מבינות זאת וכנראה יוציאו פחות על קמפיינים ומסיבות, וישקיעו את הכסף שכבר גויס בצורה מחושבת ושקולה יותר.

אז לסיכום – התחזית לשנת 2022 כוללת פחות שלטים באיילון וסבבי השקעה קטנים יותר, וכנראה גם פחות אקזיטים והנפקות. אבל המחסור בכוח אדם איכותי הוא אמיתי וימשיך להשפיע על התעשייה ולדאוג שהמשכורות ישארו בשמיים.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
אני חושב שהדבר הכי משמעותי שקרה בעקבות ההנפקות הכושלות בשנת 2021 היא שלחברות הזנק יהיה קשה יותר לגייס עובדים. העובדים האיכותיים, המנוסים ומביניי העניין יעברו לחברות מבוססות , מצליחות וב... המשך קריאה

אני חושב שהדבר הכי משמעותי שקרה בעקבות ההנפקות הכושלות בשנת 2021 היא שלחברות הזנק יהיה קשה יותר לגייס עובדים. העובדים האיכותיים, המנוסים ומביניי העניין יעברו לחברות מבוססות , מצליחות ובעיקר מונפקות שבהם מקבלים מניות ולא אופציות.

עוד 1,024 מילים ו-2 תגובות

קצת סדר בסייבר

״אומת הסייבר!״, ״סטרטאפ הסייבר עושה אקזיט חלומי!״, ״מתקפת סייבר נרחבת״, נראה שבכל יום אנחנו נחשפים לחדשה אחרת בנושא סייבר. כל כך הרבה, למעשה, עד שלאדם הממוצע קשה בכלל להבין על מה מדובר.

אז בואו נעשה קצת סדר בסייבר. סייבר הוא שם כולל למגוון הפעולות המתרחשות בעולם הווירטואלי. בעשורים האחרונים הביטוי קיבל קונוטציה מלחמתית, וכיום, כשאומרים ״סייבר״, מתכוונים לעולם של התקפה ומגננה בסייבר.

נראה שבכל יום אנחנו נחשפים לחדשה אחרת בנושא סייבר. בעשורים האחרונים הביטוי קיבל קונוטציה מלחמתית, וכיום, כשאומרים ״סייבר״, מתכוונים לעולם של התקפה ומגננה בסייבר

מתקפות סייבר מבוצעות על ידי מגוון תוקפים עבור מטרות שונות – השגת סודות צבאים או מסחריים, גניבת כסף או פרטי הזדהות, פעילות פוליטית או ״סתם״ מתיחות ושיגועים.

אז למה אנחנו שומעים יותר ויותר על מתקפות כאלו? הסיבה העיקרית היא שיש הרבה יותר מה ״לתקוף״ היום. אורח החיים שלנו נהיה יותר דיגיטלי ויותר מקושר. אנחנו קונים ברשת, מבצעים פעולות פיננסיות ברשת, מתקשרים עם חברים וקרובים ברשת וגם מחברים את הבתים ה״חכמים״ שלנו לרשת. אפילו המכוניות מקושרות וחולקות מידע עם ספקיות התקשורת ויצרני הרכב. וכל התקן שמחובר לרשת כלשהי ניתן לתקיפה (לפחות בתיאוריה).

אפשר לחלק את המתקפות לכמה סוגים:

  • מתקפה שנועדה לגנוב פריט מידע דיגיטלי. לדוגמה, את פרטי הזהות בחשבון הבנק שלכם.
  • מתקפות על הטלפון הנייד.
  • מתקפה שנועדה לפגוע בהתקן פיזי או בתשתית דיגיטלית. למשל פגיעה בצנטריפוגה בכור גרעיני.
  • מתקפת מניעת שירות – מתקפה שלא מאפשרת גישה לאתר אינטרנט ולמעשה ״מפילה״ אותו.
  • מתקפה שנועדה לזרוע פחד או בהלה. מתקפה שמשתילה גרפיקה של חיזבאללה באתר ישראלי.
  • מתקפות שפוגעות בפרטיות של האזרח.

אז למה אנחנו שומעים יותר ויותר על מתקפות כאלו? הסיבה העיקרית היא שיש הרבה יותר מה ״לתקוף״ היום. אורח החיים שלנו נהיה יותר דיגיטלי ויותר מקושר

אמנם כל המתקפות הנזכרות לעיל נחשבות מתקפות סייבר, אולם ההשפעה שלהן על האדם הפשוט שונה מאוד. אזרח מן השורה לא אמור להיות מודאג מכך שתוקפים איראנים יתקפו תשתיות קריטיות במדינת ישראל. יש מספיק גופים במדינה שאמורים למנוע את המתקפות האלו. גם מניעת גישה לאתר שבו אנו נוהגים לבקר לא גורמת לנזק גדול, וגם לא השחתה של אתר כזה לזמן מסויים.

מה שכן אמור להדאיג אותנו מאוד הוא גניבה של פרטים אישיים שלנו וניצול שלהם לרעה. לרוב אנו חושבים בהקשר של גניבת פרטי חשבון הבנק שלנו, אולם זה אינו האיום המשמעותי ביותר. גם אם האקר ישיג פרטי חשבון וינסה להוציא ממנו סכום כסף משמעותי, הרי שהבנק כנראה יבקש אמצעי זיהוי נוסף (כמו סמס). ואם בכל יצליח, הרי שהמשטרה תעלה בן רגע על עקבות החשבון אליו הועברו הכספים והפושעים ייתפסו. לא, הסיכון הגדול יותר הוא, באופן פרדוקסלי, דווקא גניבות קטנות יותר. גניבה של סכום קטן מכרטיס האשראי יכולה שלא להתגלות במשך זמן רב.

אבל גניבה של כסף היא לא האיום היחידי. גניבה של מידע אישי ורגיש (כמו מידע רפואי, נטייה מינית, היסטוריה של התכתבויות באתרים דיסקרטיים ועוד) יכולה לשמש פושעים לסחוט אזרחים תמימים (בסגנון: ״אם לא תשלם, נפיץ לכולם את הנטיות שלך״).

חשוב להבין ולהפנים שלא משנה מה אנחנו כאזרחים נעשה, וכמה טוב שלא נשמור על המידע שלנו שברשותנו – יש ״בחוץ״ המון מידע שלנו שנמצא בידי אחרים. למעשה, זה יוצר מצב פרדוקסלי, בו אדם יכול ליפול קורבן לפשע סייבר גם אם אין ברשותו שום מכשיר דיגיטלי (לדוגמה – אנשים מבוגרים שפרטיהם שמורים בכל מיני אתרים ובסיסי נתונים ברשת).

גניבה של כסף היא לא האיום היחידי. גניבה של מידע אישי ורגיש (כמו מידע רפואי, נטייה מינית, היסטוריה של התכתבויות באתרים דיסקרטיים ועוד) יכולה לשמש פושעים לסחוט אזרחים תמימים

עוד מתקפה שיכולה לפגוע באזרחים מוחלשים (דווקא הם – זקנים ותינוקות) היא מתקפה שמנצלת פגיעות בכל מיני מערכות בית חכם (מצלמות אבטחה, אלקסה וכו׳) ועל ידי כך לאסוף מידע אודיו-ויזואלי מתוך בתים של אנשים ועסקים. כמו, למשל, אותו טכנאי שפרץ למצלמות האבטחה של חנות בגדי ים וגנב תמונות אינטימיות.

ולבסוף, מתקפות על הטלפון הנייד נמצאות בכותרות בזמן האחרון. לדעתי לאדם הרגיל אין כל כך מה לחשוש מפני כלי ריגול מתקדמים. לעומת זאת, הנייד שלנו מכיל מידע רב, חלקו רגיש (תמונות והתכתבויות) ובקלות אפשר לגנוב את המידע הזה הזה ולסחוט אותנו.

הנייד הוא גם מחשב משוכלל שיכול לבצע פעולות בלי ידיעתנו (כמו חיוג למספרי פרימיום או שליחת סמסים) ועל ידי כך לייצר הכנסה להאקרים (והפסד כספי לבעלי המכשיר).

עכשיו, כשמיפינו את סוגי האיומים, צריך להבין שאת רובנו צריכים להטריד איומים על מידע שלנו, בין אם הוא אישי או פיננסי. הכלל החשוב ביותר בהקשר זה הוא: מה שאתם לא רוצים שייגנב – שלא יהיה קיים על מדיה דיגיטלית שמחוברת לרשת. בין אם אלו תמונות אינטימיות, סיסמאות או מידע רגיש אחר.

העצה הטובה ביותר היא לשמור מידע זה ״אופליין״- כלומר על התקן גיבוי שלא מחובר לאינטרנט. שימוש בשירותי גיבוי בענן גם הוא בטוח יותר באופן כללי משמירת מידע על המחשב האישי או הטלפון (במידה שאתם משתמשים בסיסמאות חזקות ואמצעי זיהוי כפולים).

את רובנו צריכים להטריד איומים על מידע שלנו, בין אם הוא אישי או פיננסי. הכלל החשוב ביותר בהקשר זה הוא: מה שאתם לא רוצים שייגנב – שלא יהיה קיים על מדיה דיגיטלית שמחוברת לרשת

ככל שהטכנולוגיה תתפתח נהיה חשופים יותר לאיומי סייבר – כשניסע ברכב האוטונומי, כשנזמין משלוח מזון ואפילו כשסתם נשהה בבית החכם והמקושר שלנו. ניאלץ להפנים שאיום סייבר הוא חלק אינטגרלי מהחיים המודרניים. וכמו שהתרגלנו שיש סכנה מכלי רכב ועלינו ללמד את עצמנו וילדנו ״זהירות בדרכים״ – כך נאלץ ללמוד להתמודד עם הסכנות של הממד החדש הזה.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 822 מילים

זה הכל תשתיתי

לפני כמה שבועות, כהכנה לסופה ״כרמל״, בוטלו הלימודים בכמה ערים בארץ והתלמידים הונחו להישאר בבתים. זאת מתוך כוונה למזער את הסיכון שילכדו בבית ספר בזמן הצפה או שיטפון. בעוד שאפשר לראות את הצעד הזה כצעד מניעתי חכם, אני רואה בו עדות לכך שהתשתיות העירוניות במדינה מפגרות ביותר ולא מסוגלות להתמודד עם אירועי קיצון במזג האוויר.

לקראת הסופה "כרמל" התלמידים הונחו להשאר בבתים כדי למזער את הסיכון שילכדו בביה"ס בזמן הצפה או שיטפון. לדעתי זו עדות לכך שהתשתיות העירוניות במדינה מפגרות ולא מסוגלות להתמודד עם מזג אויר קיצוני

אבל זה לא עוצר שם כמובן. הכבישים במדינה עמוסים ופקוקים, בתי הספר עמוסים וצפופים. בתי החולים נמצאים בתפוסה מלאה ומעבר לה ברוב ימי השנה. בכל מקום אליו נביט נראה שהתשתיות במדינה לא מספיקות לעמוד בעומס שמוטל עליהן.

התשתיות הפיזיות אינן היחידות שלא עומדות בנטל – גם (ואולי חמור מכך) התשתיות האנושיות מפגרות מאחור. רמת החינוך, הבריאות ובאופן כללי מתן השירות בארץ – נמוכים במיוחד.

אז מה כל כך נורא בהעדר תשתיות? הכל. פשוטו כמשמעו – הכל נבנה על התשתית. אם אין תשתית ראויה של תחבורה ציבורית אז אנשים נסמכים על רכב פרטי, שפוקק את הכבישים (שבעצמם אינם בנויים ברמה מספקת), ויוצר פה עומסים בלתי נסבלים שמקשים על תנועה במדינה. אם תשתית התקשורת צולעת אז קשה לעבוד מהבית (שלא נדבר על אזורים שלמים במדינה שבהם אין כיסוי סלולרי ראוי).

אבל חמור מכך – היעדר תשתית ראויה משפיעה על הפסיכולוגיה של האזרח. כשאדם שגר בדירה ישנה קודח חור בקיר להתקין מדף והקיר מתפורר, משום שנבנה מחול וצדפים, אותו אדם לא יעז לקדוח שוב. הוא יחפש דרכים לעקוף את הבעיה – להדביק את המדף לקיר, להניח אותו על הרצפה או פשוט לעבור דירה. לעומת זאת, בדירה חדשה אין בעיה לקדוח ולקבע את המדף לקיר בבטחה. זה בפשוטו ההבדל בין תשתית ראויה לתשתית לקויה או חסרה.

אם אין תשתית ראויה של תחבורה ציבורית אז אנשים נסמכים על רכב פרטי, שפוקק את הכבישים (שבעצמם אינם בנויים ברמה מספקת), ויוצר פה עומסים בלתי נסבלים שמקשים על תנועה במדינה

כאזרחים, איננו סומכים על התשתיות שהמדינה מספקת לנו ואנחנו רגילים ל״קיצורי דרך״ ודרכים עוקפות – פשוט כי אין אפשרות אחרת להתנהל פה. ואז נוצרת תרבות של חפיף, של ״סמוך״, של ״לעקוץ את המערכת״, שבאה לשיאה ביצור שמייצג יותר מכל את קיומנו כאן – "התור הישראלי״.

אף אחד לא טורח לעמוד באופן מסודר פה בתור, כי ברור שאין מספיק לכולם ומי שיידחף יזכה לקבל שירות קודם, על חשבון מי שיעמוד באופן מסודר וימתין לתורו. אין מדינה מסודרת בעולם שתור מתנהל בה בצורה שכזו – משום שהתרבות היא של שמירה על סדר ציבורי. ובעצם – אם עוד 3 דקות תגיע עוד רכבת (כמה שניות לפני הזמן כמובן), ויש מספיק עמדות שירות, והפקיד בעמדה אדיב ויעיל – אז למה בכלל להידחף?

תור בכניסה לסופרמרקט רמי לוי באשדוד. 14 במרץ 2020 (צילום: פלאש 90)
תור בכניסה לסופרמרקט רמי לוי באשדוד. 14 במרץ 2020 (צילום: פלאש 90)

אז תאמרו (ובצדק) – זו מדינה צעירה, שנבנתה בחופזה על שרידי אימפריות מתפוררות בפינה נידחת של העולם. נכון. אבל קחו כדוגמה את סינגפור (עצמאית משנות ה-60) או את מדינות המפרץ, ותראו שאפשר לבנות תשתיות טובות גם בפינות נידחות של העולםֿ. וכפועל יוצא מהן, גם ליצור שינוי תרבותי באוכלוסיות שלא הורגלו לנימוסין מערביים במשך 300 השנים האחרונות.

אבל לשפר מצב של תשתיות קיימות זה קשה, ולבנות אותן מחדש זה כמעט בלתי אפשרי (תראו כמה סבל גורם פרויקט הרכבת הקלה לתושבי תל אביב). האם אנו נדונים לנצח לחיות במדינה עם תשתיות של עולם שני ותרבות של עולם שני? אני חושב שזו לא גזירת גורל.

כרגיל – השוק החופשי מוכיח שאפשר אחרת. ההייטק הישראלי (על כל מגרעותיו, ויש הרבה) אימץ נורמות של ארגונים מובילים בעולם. בכל הנוגע לתכנון, ייצור, בקרת איכות והבאת מוצרים מובילים לשוק – החברות הישראליות שפועלות מפה לא נופלות מחברות הממוקמות במקומות אחרים בעולם.

ההייטק נסמך על מרכיב אחד שבו דווקא יש לישראל יתרון תשתיתי – כוח אדם איכותי ומיומן, באדיבות צה״ל (וגם, במידה פחותה, האקדמיה ומערכת החינוך הישראלית). ופה לדעתי טמון הזרע שיכול להנביט את השינוי. קל יותר להשקיע בתשתיות אנושיות ודרכן לייצר שינוי.

כאזרחים, איננו סומכים על התשתיות שהמדינה מספקת ורגילים לקיצורי דרך – כי אין אפשרות אחרת להתנהל פה. נוצרת תרבות חפיף, ״סמוך״, ״לעקוץ את המערכת״, ששיאה ב"תור הישראלי״

קחו דוגמא מסינגפור, שם מורים ועובדי ציבור נבחרים בפינצטה ומקבלים שכר גבוה והערכה ציבורית וחברתית רבה. השילוב של איתור מועמדים מתאימים ותגמולם, מביא לכך שרמת החינוך אותו מעניקה המדינה לאזרחיה גבוהה במיוחד, וזו משפיעה כמובן על מדדים אחרים חשובים כמו כושר תחרותיות, השתכרות וכן שביעות רצון התושבים מהחיים במדינה.

בשאר התשתיות במדינה צריך לטפל באופן המסורתי – כלומר, לתכנן כמה עשרות שנים קדימה, לתקצב בהתאם ולהתחיל ללא דיחוי (רק תראו איזה סיוט תחבורתי נגרם בגוש דן מההתמהמהות בבניית מערכת הסעת המונים, שלפחות כבר יצאה לדרך, אם כי באיחור אופנתי של כמה עשורים). זה קשה וכואב אבל אין ברירה. התשתית שלא תיבנה היום לא תוכל לשמש כמסד לפעילות תקינה של המדינה בעתיד.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 745 מילים

הטובים לסייבר או לקרבי? זה משנה בכלל?

הרמטכ״ל כוכבי נאם בטקס סיום קורס טייס בשבוע שעבר ויצא נגד האמרה ״הטובים לסייבר״ (אותה ראה על שלט פרסום בהרצליה). לדברי כוכבי, הססמה הזו מייצגת אובדן דרך, משום שהטובים באמת, לראייתו, הם הלוחמים שמוכנים לסכן את חייהם.

בטקס סיום קורס טייס יצא הרמטכ"ל נגד האמרה ״הטובים לסייבר״ (שראה על שלט פרסום בהרצליה). לטענתו היא מייצגת אובדן דרך, משום שהטובים באמת, לראייתו, הם הלוחמים שמוכנים לסכן את חייהם

יש באמירה של הרמטכ״ל מספר רבדים ששווים התייחסות מעמיקה:

הרובד הראשון הוא החשיבות של ממד הסייבר בלחימה המודרנית. השני הוא חשיבות הסייבר בלחימה הצה"לית, והשלישי הוא הערך הנתפס (והכלכלי) שיש לבוגרי יחידות הסייבר אל מול בוגרי צבא אחרים.

ב-20 השנים האחרונות עבר עולם הסייבר המלחמתי מהפכה והוא נתפס היום כממד הלחימה החמישי. ברוב צבאות העולם הוקמו פיקודי סייבר ייעודיים מתוך הבנה שהממד הזה מצריך יכולות שונות מאלו של הממדים האחרים. הממד הזה מאפשר לבצע פעולות שהיו בלתי אפשריות לפני כן – כמו לנטרל תחנת כוח בלחיצת כפתור מבלי לפגוע פיזית בשום מבנה או לסכן חיי אדם. מתקפות סייבר צבאיות אירעו באיראן, אוקראינה, גאורגיה ואסטוניה (לפחות אלו שפורסמו באופן גלוי) והוכיחו את העוצמה האדירה של הממד הזה.

ב-20 השנים האחרונות עבר עולם הסייבר המלחמתי מהפכה ונתפס היום כממד הלחימה החמישי. ברוב צבאות העולם הוקמו פיקודי סייבר ייעודיים מתוך הבנה שהממד הזה מצריך יכולות שונות

צה״ל (ומערכת הביטחון בכלל) היה מהראשונים בעולם שהבינו את הפוטנציאל הגלום בסייבר ופעל לבנות את הכוח בממד זה. ראשית את היכולת ההתקפית ולאחר מכן את יכולת ההגנה בסייבר, ומיישם באופן פעיל (לפחות על פי פרסומים זרים) מגוון של יכולות איסוף, תקיפה ומניעה במרחב זה אל מול שלל של איומים.

מובן שבנייה של מערך זה הצריכה שינוי ארגוני נרחב (שכלל בין היתר הקמה של חטיבת הגנה בסייבר וחלוקת סמכויות בינה לבין גופים אחרים בצבא), בניית תשתיות טכנולוגיות ובניית ההון האנושי הנדרש לתפעול מערך זה.

בנושא זה יישם צה״ל מתודות שפותחו לפני עשרות שנים לאיתור, מיון וסינון מועמדים מתאימים לתפקידי עילית (כמו שממיינים מלשב״ים לקורס טייס וסיירת מטכ״ל). רק שהפעם הדגש היה על יכולות טכנולוגיות מסוימות ולא על כושר גופני או יכולת קבלת החלטות תחת לחץ. צה״ל למד להכשיר בזמן שיא את המועמדים המתאימים ביותר, ונותן להם לעסוק בתפקידים שבהם הם ״נוגעים בידיים״ בטכנולוגיות המתקדמות בעולם.

מובן שחייל שעבר תהליך מיון והכשרה ועסק באופן אינטנסיבי בליבת העיסוק הטכנולוגי הוא נכס לכל חברת טכנולוגיה. לכן, כשהוא יוצא לאזרחות עם אותו ידע וניסיון הוא הופך למצרך המבוקש ביותר של תעשיית ההייטק, הרותחת מגיוסים ואקזיטים.

בוגר כזה יכול להתחיל לעבוד באופן מיידי (ורובם אכן עושים כן, ומשלימים לימודים אקדמיים מאוחר יותר או מוותרים לחלוטין על האקדמיה) ולהרוויח סכומים שהם מהגבוהים במשק. חייל ״רגיל״ לעומתו, ישתחרר, יעבוד בעבודות בשכר נמוך (מלצר, מאבטח, מתדלק), יחסוך שקל לשקל, יילך ללמוד (ובמהלך הלימודים ימשיך לעבוד בעבודות סטודנט בשכר נמוך), ובסוף הלימודים ינסה להיקלט בשוק העבודה בתפקיד זוטר ובשכר שנמוך משמעותית מהשכר אותו ירוויחו בוגרי הסייבר.

חייל ״רגיל״ ישתחרר, יעבוד בעבודות בשכר נמוך (מלצר, מאבטח, מתדלק), יחסוך שקל לשקל, יילך ללמוד (ויעבוד בעבודות סטודנט בשכר נמוך), ובסוף הלימודים ינסה להיקלט בשוק העבודה בתפקיד זוטר ובשכר נמוך

אפילו אנשים עם יכולות טכניות (שלא שירתו בתפקיד טכנולוגי) שהשתחררו מהצבא, למדו תוכנה באוניברסיטה ומנסים להתקבל לחברות הייטק, יתקשו להתחרות עם בוגרי 8200 ויתחילו את חייהם המקצועיים בתפקידי ״ג׳וניור" (מפתח זוטר). את הפער הזה הם ידביקו כעבור שנים רבות – אם בכלל.

מבחינה זו צודק הרמטכ״ל בכך שהוא מנסה לעודד מועמדים לשירות להתגייס לקרבי. הוא מבין שמי שיתגייס לשירות כזה יודע שהוא מתחיל את החיים שלאחר הצבא בנקודת נחיתות משמעותית, ולכן רק אנשים עם מוטיבציה שונה (כגון ציונות, הגשמה עצמית וכו׳) יסכימו להתגייס לתפקידים אלו.

החשש הוא כמובן שלא ימצאו מספיק אנשים שמוכנים לבצע את התפקידים הקרביים שהם מסוכנים, קשים, ובמבט קדימה – גם כפויי טובה (ע״ע מערכון ״ארץ נהדרת״ על היחס לצנחן שנזנח בטרמפיאדה).

מכיוון שצה״ל לא מנותק מהעולם סביבו, תהיה זו טעות מצד פיקוד הצבא לצאת ״נגד הסייבר״.

  • ראשית, כפי שראינו – צה״ל חייב לשמר את עליונותו בתחום הסייבר. ייתכן מאוד, שאם יהיו בידי הצבא כלי סייבר מתאימים, נוכל לבצע פעולות מסוימות באמצעי סייבר ודרך כך לחסוך בחיי אדם של לוחמים קרביים. לכן הצבא משקיע וישקיע המון משאבים בפיתוח ההון האנושי הזה, גם על חשבון הלוחמים.
  • שנית, הצבא לא יוכל להילחם בתעשייה שפורחת פה בארץ, וחבל שינסה לעשות כך. אותם אנשים שעובדים בחברות סייבר ממשיכים בגאווה לבצע שירות מילואים באותן יחידות, והידע הנצבר תורם גם ליכולות הצבא וגם לתעשייה.

אם הרמטכ״ל רוצה לעשות צעד אקטיבי, הוא צריך להתמקד בצמצום הפער לאחר השירות. לדוגמה, אפשר להחליט שכל לוחם שירצה בכך יקבל הכשרה טכנולוגית בסיסית בת חצי שנה על חשבון הצבא. כך לוחמים יחושו שהשירות הקשה שביצעו מוערך וגם יקבלו סט כלים אותו יוכלו לממש לאחר מכן באזרחות.

אם הרמטכ״ל רוצה לעשות צעד אקטיבי, הוא צריך להתמקד בצמצום הפער לאחר השירות. לדוגמה, אפשר להחליט שכל לוחם שירצה בכך יקבל הכשרה טכנולוגית בסיסית בת חצי שנה על חשבון הצבא

ונסיים בנקודת מבט סוציולוגית. המשפט ״הטובים לטייס״ נטבע על ידי עזר וייצמן וביטא את הרוח המיליטריסטית-מצ׳ואיסטית שרווחה אז בארץ. הייתי שמח אם בשנת 2022 נחליף את האתוס הזה באתוס של ״הטובים לרפואה״ או ה״‎טובים לחינוך״.

ואם רוצים לקחת את העניינים צעד אחד קדימה – למה להסתפק בטובים? הרי נשים טובות לא פחות מגברים. השירות ברוב התפקידים הקרבים עדיין אינו פתוח בפניהן, אבל אין שום מניעה שלא ימלאו את היחידות הטכנולוגיות. את הססמה ״הטובות לסייבר״ אני באופן אישי מוכן לאמץ.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 834 מילים
כל כך צודק. מבאס אותי שלא לימדו אותי ערבית מדוברת כילד, ומבאס עוד יותר שלא מתלמדים את הילדות שלי היום בבית הספר ערבית

על ירידת קרנו של "המומחה" ועליית הפרשנים

בתי בת ה-9 נתבקשה להכין עבודה על העיר בה אנו גרים. באופן טבעי היא הקלידה בגוגל כמה מילות חיפוש, בחרה בערך הראשון שהוצג לה והעתיקה את רובו למחברת.

כשסיפרתי לה "מורשת קרב" מימי בבית ספר יסודי היא הביטה בי בפליאה – בשביל מה לטרוח ולחפש באנציקלופדיה, או חס וחלילה ללכת לספריה, בשביל לחפש מידע? נשמע לה שאבא שלה גדל בתקופת האבן, ובמובנים רבים זה אכן כך.

המידע היום נגיש ממש בקצות אצבעותינו שנוגעות במסך של המכשיר הנייד החדיש שלנו, שמחובר אונליין למאגר הידע הגדול ביותר שהיה זמין אי פעם למין האנושי. והוא נגיש לכל אחד, כמעט בחינם (רק צריך מכשיר קצה וחיבור לרשת).

המידע היום נגיש ממש בקצות אצבעותינו שנוגעות במסך של המכשיר הנייד החדיש שלנו, שמחובר אונליין למאגר הידע הגדול ביותר שהיה זמין אי פעם למין האנושי. והוא נגיש לכל אחד, כמעט בחינם

אבל לנגישות הזו יש מחיר והשפעתה מתחילה לחלחל לתחומים רבים, הרבה מעבר ללימודי היסטוריה מקומית בבית ספר יסודי.

עד ממש לא מזמן, ערכים באנציקלופדיה נכתבו על ידי מומחים בתחום. בכדי להיחשב מומחה היה על אדם לצבור ידע רב – היה עליו לעבור מסלול שכלל לימודים אקדמיים ממושכים. תהליך צבירת הידע ארך שנים (גם משום שהידע שכן ברובו בספרים ובכתבי עת שלקח הרבה זמן לקרוא ולשנן). רק לאחר צבירת הידע אותו אדם החל לעסוק במחקר ולפרסם את הממצאים שלו בפרסומים של הקהילה המדעית, שם הם עברו ביקורת עמיתים קפדנית.

המסלול הזה היה ארוך ומפרך, ולא היה מוגבל רק לאקדמיה. בכדי להיחשב למומחה באמנות, לדוגמה, היה על אדם לעבוד שנים בתחום, לצבור ידע רב, להוכיח את הידע הזה בסדרה של פרסומים (לדוגמה, בעיתונות או בהרצאות לציבור). כך למשל יואב קוטנר, שצבר ידע מפליג בנושא ההיסטוריה של המוזיקה – ידע שהתבסס על פי שעות נבירה בתקליטייה ושמיעת אין-סוף אלבומים.

אבל היום הידע נגיש לכולם. אין צורך "לצבור" את הידע (כלומר, לשנן אותו) – הוא נגיש במהירות הגוגל, וכנראה בהיקף גדול יותר מזיכרון של איזשהו מומחה. אבל כן יש משמעות לפרשנות הניתנת לידע.

אבל היום הידע נגיש לכולם. אין צורך "לצבור" את הידע (כלומר, לשנן אותו) – הוא נגיש במהירות הגוגל, וכנראה בהיקף גדול יותר מזיכרון של איזשהו מומחה. אבל כן יש משמעות לפרשנות הניתנת לידע

הזכות למתן פרשנות הייתה שמורה פעם למומחים (שכאמור, הכירו היטב את גוף הידע של נושא המומחיות המיוחס להם) עם תארים אקדמים בתחום או לפחות עשרות שנות עיסוק בתחום (מקובל ששחקן שהפך למאמן כדורגל מסוגל לתת פרשנות למהלך כדורגל בצורה מעמיקה יותר מ"סתם" צופה בערוצי הספורט).

אבל, מכיוון שגם ערוצי התקשורת גדלו והתפתחו ואינם מוגבלים עוד ל-3-2 ערוצי טלוויזיה, מספר ערוצי רדיו וכמה עיתונים, נוצר צורך ממשי לאתר "מומחים" בתחומים שונים שיפרשנו את אירועי היום-יום. האקדמיה (והמסלולים המסורתיים בענפי הידע השונים) אינם מסוגלים לספק מספיק מומחים "מסורתיים", אז המדיה מגייסת לעצמה מומחים בתחומים שונים, ומומחים מטעם עצמם מציעים בעצמם פרשנות בערוצי המדיה החברתית בהם אין שום פילטור.

עריצות הרייטינג ותרבות הלייקים מתגמלים דעות פרובוקטיביות (אפשר להיזכר בדוקטור או שניים שזעקו בקול שהקורונה היא שוות ערך לשפעת וזכו בשל כך לזמן קבע באולפנים ולאלפי חשיפות ברשת). ואם אדם זוכה ללייקים, הרי שהציבור מכיר במומחיות שלו – והמעגל חוזר חלילה.

וכך אנחנו למדים ממומחים לממשל אמריקאי שהבחירות אוטוטו מוכרעות לטובת טראמפ ומומחי חיסונים (שלמדו בהתכתבות) שכורכום מחסן מפני מחלות מסוכנות. מומחים אלו מתבססים על מקורות מידע שאינם מאומתים ומתוסמכים בשיטות המסורתיות, וקשה לבדוק את תקיפותם (ואמיתיותם).

יותר מכל, "המומחים החדשים" מפזרים אבחנות באופן נחרץ למדי – דבר שהמומחים של פעם היו נזהרים בו עד מאוד. לדוגמה, מומחה מודרני יגיד שחיסון הקורונה לא יעיל בילדים. מומחה "מסורתי" יאמר: "על פי מה שידוע לנו, מהנתונים שהמחקר מעלה, ניתן לקבוע ש…".

לא אטען כאן שכדאי לחזור לעולם שבו הנגישות לידע היא מפתח לכוח וליוקרה, וגם לא אטען כי השיטה האקדמאית חפה מהעדפות שונות והדרת מיעוטים ונשים. כן אומר ששילוב של מידע אינסופי, שלרוב לא קיימת אפשרות לאמתו, היעדר חשיבה ביקורתית (שהיא אינהרנטית למחקר מדעי) ונהייה אחר הקול הדומיננטי הם הרסניים בעולם הידע של היום.

שילוב של מידע אינסופי, שלרוב לא קיימת אפשרות לאמתו, היעדר חשיבה ביקורתית (שהיא אינהרנטית למחקר מדעי) ונהייה אחר הקול הדומיננטי הם הרסניים בעולם הידע

פרשנות היא מבורכת, אבל אינה יכולה להחליף נתונים. ואם כבר פרשנות – עדיף לקבלה מהמומחים. כן, אלו עם תעודת פרופסור על הקיר.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כל מנהל מערכות מידע יאמר לך שאחד היתרונות הבולטים של מערכת המידע הוא שידע שהיה צבור אצל שולחן אחד בארגון עכשיו הוא נחלת כלל המשתמשים. נכון שיותר משתמשים מפרשים עכשיו את המידע ונכון שכל... המשך קריאה

כל מנהל מערכות מידע יאמר לך שאחד היתרונות הבולטים של מערכת המידע הוא שידע שהיה צבור אצל שולחן אחד בארגון עכשיו הוא נחלת כלל המשתמשים. נכון שיותר משתמשים מפרשים עכשיו את המידע ונכון שכל אחד מהם עושה את זה מנקודת מבטו בשולחן שבו הוא יושב, אבל זאת בדיוק הפואנטה. ריבוי הפרשנויות מאפשר דיון הרבה יותר מועיל מפרשנותו היחידה של "המומחה", שהייתה תמיד מזווית הראיה של השולחן שבו ישב. הבעיה של משדרי הטלוויזיה היא לא דעתו של הפרשן שהם הביאו, אלא מיעוט הפרשנים במדיה שבה הזמן עולה כסף, בגלל הפרסומות כמובן.

עוד 654 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה