אני כריסטיאן פ.

כריסטיאן פ. צילום מסך מתוך הסרט
כריסטיאן פ. צילום מסך מתוך הסרט

לא קראת את הספר הזה כבר?

אני לא עונה לה, צהריים ורק שתינו במטבח, אני יושבת מול צלחת האוכל וקוראת על כריסטיאנה (כריסטיאן, אני קוראת לה בליבי) ואמא שלי שוטפת כלים, רעש המים זה לא הדבר היחיד שמפריד בינינו.

את לא אוכלת?

על השאלה הראשונה לא אענה כי היא מיותרת, הרי את יודעת שקראתי את הספר הזה מליון פעמים, אני תמיד מופיעה איתו לכל מקום בבית, וחוץ מזה הכריכה המהוהה, המוכתמת, עונה לך על השאלה יפה מאוד, ועל השאלה השניה לא אענה כי היא לא נשאלה נכון.

למה את לא שואלת אותי, למה את לא אוכלת?

אמא שלי לא מתעקשת, היא לא שואלת שוב ממילא, אני מרימה לרגע את העיניים ורואה את הגב הישר שלה, השיער שלה חלק ומבהיק והאור שנכנס מבעד לחלון צובע אותו בצבע קסמים. אני מורידה את העיניים חזרה. כל היום אני קוראת את הספר הזה, אני מקנאה בכריסטיאן פ. אני רוצה להיות כריסטין פ.

אמא שלי שונאת סמים

אני עוד לא מכירה סמים ואני כבר מתגעגעת

אני מרגישה את זה.

אבל מה אעשה עם החור הזה שיש לי בבטן, אמא, זה מה שאגיד לה אם תשאל אותי על הרגלי האכילה החדשים שלי

הנער הקשה לא בא אלינו יותר (לא בזכותך, אמא) ואני לא יוצאת מהבית כמעט. לפעמים אני הולכת קצת לבית הספר, ברוב הימים אני נשארת בבית כל היום ואוכלת המון עד שאני נעשית רפויה ולבנה וחסרת קווי מתאר, לפעמים אני לא אוכלת כלום ואני נעשית זוויתית וקשה (ואת זה אני מעדיפה אלף מונים).

אבל מה אעשה עם החור הזה שיש לי בבטן, אמא, זה מה שאגיד לה אם תשאל אותי על הרגלי האכילה החדשים שלי.

היא לא תשאל אמא שלי, ואני גם לא חושבת שהיא יודעת מה זה חור בבטן, לעומת זאת כשהיא יוצאת מהבית היא תמיד נועלת נעליים עם עקבים והיא מהלכת עליהן בחן. היא אומרת שעקבים יותר נוחים לה מאשר נעל שטוחה, והיא מחייכת חיוך פתייני ומיתמם כשהיא אומרת את זה. איזו מילה מכוערת זו 'פתיינית'. כשיש לי כוח לשנוא, אני שונאת את אמא שלי.

רק שתינו בבית, המטבח מואר מדי ואני קוראת את הפרק האהוב עלי בספר, את הפרק שבו כריסטיאן ודטלף שוכבים בפעם הראשונה. דטלף, אני אומרת לעצמי את השם שוב ושוב, זה מרגש אותי, אני מדמיינת ערפד יפהפה עם פנים לבנות ושיער סאטן שחור. דטלף, אני לוחשת שוב והפעם אני מדמיינת את היטקליף מ"אנקת גבהים". הלוואי וגם לי היה דטלף כזה, עם פנים לבנות כמו בהט, דטלף שמדבר בשפה זרה, בצלילים זרים.

היינו הולכים ביחד להופעה של דוויד בואי… אני אפילו מרגישה את הגוף שלי קצת כשאני מדמיינת את זה.

דטלף אוהב אותי, אנחנו מחליקים לתהום יחד, הכל אנחנו עושים ביחד. אולי לא תאמינו, בגלל שהוא נרקומן וזונה ממין זכר והכל, אבל דטלף אוהב אותי מאוד ברכות.

הנער הקשה אף פעם, לא אהב אותי ברכות.

דטלף אוהב אותי, אנחנו מחליקים לתהום יחד, הכל אנחנו עושים ביחד. אולי לא תאמינו, בגלל שהוא נרקומן וזונה ממין זכר והכל, אבל דטלף אוהב אותי מאוד ברכות. הנער הקשה אף פעם, לא אהב אותי ברכות

אני קוראת איך כריסטיאן אומרת לו (אני יודעת שאומרים כריסטיאנה, אני יודעת, הניחו לי כבר) שהיא לא רוצה לשכב בפעם הראשונה בדירה המטונפת של הנרקומנים, בגלל שזו פעם ראשונה היא רוצה שזה יהיה מיוחד.

היא גם מבקשת שהם לא יהיו מסוממים בפעם הראשונה

אני מתקשה לנשום מרוב יופי

אני מדמיינת את זה.

אמנם החדר נשאר מטונף, ומלא מזרקים, ויש גם כוסות חצי מלאות בנוזל שאני לא מזהה, אני רואה את שמשות החלונות והן כהות מרוב לכלוך אבל באמצע, באמצע כל זה… עומדת המיטה.

והיא ברורה כל כך, ונבדלת, כאילו שיש במה מתחתיה, מתוח עליה סדין לבן לבן, וגם הכריות לבנות, ודטלף (שלי) וכריסטיאן (שהיא אני) עומדים אחד מול השני ושותקים, עירומים כל כך, ורזים כל כך, ויפים.

לכריסטין יש שיער חלק

הלוואי וגם לי היה שיער חלק.

אני גומרת את כל מה שיש בצלחת (ואינני יודעת אפילו מה) בשלושה ביסים.

אני רוצה עוד

תיקחי לבד, אני עסוקה (תמיד היא אומרת לי את זה)

אני קמה לסיר וממלאת עוד צלחת

גומרת גם אותה

אני קמה שוב.

היא עדיין עומדת ליד הכיור, אבל בטעות אני מתקרבת אליה, קצה העור שלי נוגע בשלה, העור שלה כל כך חלק וקריר, לרגע אחד אני רוצה שהיא תסתכל עלי.

אני יושבת עוד קצת במטבח, הגב שלה בחולצת התכלת שותק אלי, אפילו לא לכבודי ממש, הוא רק נמצא שם

אני יושבת עוד קצת במטבח, הגב שלה בחולצת התכלת שותק אלי, אפילו לא לכבודי ממש, הוא רק נמצא שם, אני מסתכלת על התמונות של כריסטיאן פ. שוב ושוב, אולי אקרא עכשיו על ההופעה של של דיוויד בואי, או אולי אמצא פרק על תחנת הרכבת?

אני גומרת את כל מה שיש בצלחת

אני חושבת

או אולי הצלחת עדיין מלאה?

כשאני קמה בפעם הרביעית, או החמישית, אני שומעת אותה, כאילו מרחוק, בקול שאני מכירה, תמיד הקול שלה אחר ממה שהיא מרגישה, הפעם היא מנסה להיות אגבית.

תשאירי קצת לאחיך, היא אומרת, גם הוא יחזור עוד מעט, ויהיה רעב.

אני בולעת מהר את מה שנשאר בצלחת, אני מנסה לקום במהירות אבל הגוף שלי כבד ורפוי, אני הולכת לחדר, כמו פילה, אני סוגרת את הדלת ואני צונחת על המיטה שלי

לפני זה אני מגיפה את התריסים

החושך לא נעים לי

שום דבר כבר לא נעים לי

יש לי בחילה מרוב אוכל

אני עדיין מרגישה את החור בבטן

אני כל הזמן מרגישה אותו.

אני נזכרת פתאום שיום אחד, הנער הקשה ואני הסתכלנו על תמונות בעיתון שהיה מונח על השולחן בגינה, היו שם תמונות של כל מיני אנשים שירו בעצמם, חלק מקרוב, חלק מרחוק, פירטו שם גם את סוגי הנשק. הנער הקשה לא גילה עניין אבל אני הסתכלתי. בין כל התמונות היה איש אחד שעל המצח היה לו חור בצורת כוכב מושלם.

כוכב קטיפה שחור, עם שוליים אדומים, שגם נראו כמו קטיפה

אני זוכרת את הצמרמורת בגוף

תסגרי את זה, אמר הנער הקשה, מה זה מעניין

אבל אני לא סגרתי.

הצמרמורת התפשטה לי בכל הגוף. זה היה גם מאוד לא נעים וגם נעים מאוד, דמיינתי איך אני צוללת לתוך בור הקטיפה הזה וטובעת, היתה לי בחילה מרוב יופי.

כל כך הרבה פעמים רציתי לברוח מהנער הקשה ולא היה לי לאן, אני נשכבת כמו פילה פצועה על המזרון החשוף ונזכרת איך הוא מצווה על הגוף שלי לעשות דברים, ואני, כמו קוף בקרקס, עושה את כל מה שהוא מצווה

כל כך הרבה פעמים רציתי לברוח מהנער הקשה ולא היה לי לאן, אני נשכבת כמו פילה פצועה על המזרון החשוף ונזכרת בחדר החשוך שלו, גם כאן חשוך, אני נזכרת איך הוא מצווה על הגוף שלי לעשות דברים, ואני, כמו קוף בקרקס, עושה את כל מה שהוא מצווה, קצת בנוקשות, אבל מי שם לב באמת לקוף בקרקס, אני לא זוכרת מה עשיתי ומה לא, אני רק זוכרת את הצייתנות, אני מזכירה לעצמי שאין לי חור בצורת כוכב בשום מקום בגוף ושאם ארצה אוכל לקום תיכף ומיד ולפתוח את התריסים ולראות שהכל בסדר.

אני לא פותחת, הכל לא בסדר, המזרון מחוספס אבל לא אקום שוב ולא אפרוש סדין, אני מקפלת את הגוף הגדול והלבן שלי כמה שאני יכולה, אני מנסה להרגיש איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, אני מחכה

אני מחכה שיקרה משהו

לפעמים אני מחכה לה.

לפעמים אני מדמיינת איך היא נכנסת לחדר שלי, עם כל היופי הזה שלה, ויושבת על המיטה, ולא שואלת אותי למה לא שמתי סדין, ולא מבקשת שאפתח את התריסים (כי יש כאן ריח מחניק) אלא רק יושבת לידי

ממש לידי.

אני מדמיינת איך היא מסיטה את השיער שלי שנדבק למצח ולא עושה פרצוף כאילו הזיעה שלי מגעילה אותה, להיפך, אני מדמיינת שהיא אומרת לי שאני יפה, שהיא אוהבת אותי, ושהיא תמיד רצתה תלתלים.

רק אחרי שנים, כשאמא שלי כבר תהיה זקנה וחולה, אבין שזה היה באמת, שהיא באמת רצתה להיכנס לחדר ולהיות אמא שלי

לפני שאני שוקעת אני אפילו מדמיינת איך אנחנו הולכות אחת ליד השניה, בשדה שמאחורי הבית, ואני מספרת לה הכל.

*  *  *

רק אחרי שנים, כשאמא שלי כבר תהיה זקנה וחולה, אבין שזה היה באמת, שהיא באמת רצתה להיכנס לחדר ולהיות אמא שלי, אבל היא לא זכרה שהיא מבוגרת, היא חשבה שהיא עדיין ילדה, והיא פחדה ממני.

אני אבין שגם לה היה חור בבטן

ושהיא באמת תמיד רצתה תלתלים.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,234 מילים ו-1 תגובות
סגירה