בחודש יוני 2022, בשיא גל חום נוסף באירופה, רוח בלקנית קרירה חדרה למכונית שממנה צילמתי את נופי קוסובו ופרעה את תלתליי הסוררים. בזמן שעברנו בין הכפרים הציוריים שליד גרצ'ניצה, חשבתי על זה שלא מדברים על החיים במובלעת הסרבית כשמזכירים את קוסובו.

לבושתי, אפילו שאני כמעט בן בית בקוסובו – זו הפעם הראשונה שביקרתי במובלעת. ישבתי במושב אחורי של מרצדס לבנה. הנהגת הייתה זנה חוג'ה, אומנית ובמאית תיאטרון אלבנית מקוסובו ופעילת זכויות אדם – שהפסטיבל שלה, "פאם־ארט", חוגג עשור.

מופע דרג בתיאטרון דודונה, פרישטינה, קוסובו, 17 ביוני (צילום: גילעד שדה)

במושב לידה ישבה הבמאית ומקימת "תיאטרון דח" ("לחם" בסרבית) דיינה מילושביץ' – פעילת זכויות אדם שהתפרסמה לאחר שההצגה שלה "Documents of Times" הוצגה ברחבי העולם. את ההצגה היא הפיקה בזמן שישבה במקלט, כשבלגרד הופצצה על ידי כוחות נאט"ו כדי לעצור את הטיהור האתני באלבנים של קוסובו.

מילושוביץ' מספרת כי ההפקה הייתה סוג של "מסע סכיזופרני". מילושוביץ' הקימה את "תאטרון דח" בשנת 1991 בזמן מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. היא גם הייתה הסרבית הראשונה שהסכימה להופיע בקוסובו, בפסטיבל פאם־ארט הראשון בשנת 2012.

זנה חוג'ה,, מוזאון כלא פרישטינה, 23 ביוני (צילום: גילעד שדה)

מילושוביץ' מספרת כי ההפקה הייתה סוג של "מסע סכיזופרני". מילושוביץ' הקימה את "תאטרון דח" בשנת 1991 בזמן מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. היא גם הייתה הסרבית הראשונה שהסכימה להופיע בקוסובו

עתה, עשור לאחר מכן, היא יושבת לצד חוג'ה בדרך לכפר קושטריצ'ה, שם נמצא התיאטרון היחיד שהסכים להעלות את הצגת היחיד שלה – "25 כוסות יין". חוג'ה ומילושביץ' הן חלק מהפאזל הפחות מוכר של נשות הבלקן. זה שלא תשמעו עליו בחדשות.

הן לא מפחדות מביקורת שוביניסטית ומיליטנטית ומלייצר שיח מורכב. הן שוברות מוסכמות, יוצרות שיתוף פעולה בין אזורי, עוסקות בטראומה של המלחמה – ומדברות על שלום. "איפה הגבול של המובלעת?" שאלתי את חוג'ה. "גבול? אנחנו בקוסובו – והם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו.

"קוסובו היא מדינה ריבונית עם גיוון אתני. יש כאלו שמנסים להפריד ביננו, אבל אין לזה מקום". ואכן, לא קיים גבול של ממש והמעבר בין הכפרים שבהם מדברים סרבית לאילו שמדברים בהם אלבנית – מטושטש עד בלתי נראה.

"בתקשורת הסרבית אנחנו לא רואים את התנאים הטובים והיחס שהסרבים מקבלים כאן", אומרת מילושוביץ'. "הממשלה מפעילה מכונת תעמולה אגרסיבית וטוענת שהסרבים כאן חיים בתת תנאים ושהם נמצאים בסכנה קיומית.

דיינה מילושוביץ', זנה חוג'ה והפרופסור של מילושוביץ' ללימודי במה, 19 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

"בתקשורת הסרבית אנחנו לא רואים את התנאים הטובים והיחס שהסרבים מקבלים כאן", אומרת מילושוביץ'. "הממשלה מפעילה מכונת תעמולה אגרסיבית וטוענת שהסרבים כאן חיים בתת תנאים"

"אבל תראה, כולם חיים כאן בתנאים טובים יותר מרוב האזרחים בסרביה – והאזור בטוח עבור הסרבים. כמו שראית בפרישטינה, היינו קבוצה של סרבים, דיברנו בסרבית ברחוב ובמסעדות – ולא קיבלנו אף תגובה שלילית. אנשים מאמינים שכל הסרבים בקוסובו חיים תחת הגנה של כוחות נאט"ו".

46 קילומטרים צפונית־מערבית משם, על גדות הנהר איבר, נמתח קו גבול ברור יותר. הנהר חוצה את העיר מיטרוביצה לשניים ומציין לכאורה את קו הגבול בעימות האתני. אולם, מי שצולל אל תוך השעטנז העירוני, יגלה שגם הקו הגבול הזה לא הכי מובהק.

הפעם האחרונה שביקרתי בעיר הייתה ב־2019 כשהצגתי את תערוכת הצילומים שלי "אזהרת מסע". בשונה מהביקורים הקודמים, הביקור הזה הרגיש לי יותר רגוע. בשנת 2016 הרגשתי את חוסר הביטחון באוויר.

לאורך הכפרים הסרבים שבצפון קוסובו צוירו כתובות גרפיטי בנוסח "קוסובו היא סרביה". במקביל, הסירו הסרבים מהרכבים שלהם את לוחיות הרישוי כמחאה נגד הריבונות החדשה במדינה שהם לא מכירים בה.

לוחמים לשעבר בצבא שחרור קוסובו צועדים במחאה למען העלאת שכר הפנסיה, 15 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

אבל דברים השתנו מאז וכולם מבינים שהם כאן לכדי להישאר. בשנים האחרונות אפשר להבחין בשינויים. בעיר מיטרוביצה לא מרגישים בגבול. רוב הרכבים כבר נושאים לוחיות זיהוי וברחובות ניתן לראות רכבים עם לוחיות סרביות או אלבניות משני צדי הנהר.

פסטיבל "פאם־ארט" נמשך עשרה ימים ונפתח עם הצגה בשם, "קוסובו, הארץ הרדופה", על המחיר החיים באזור ללא שלום. התסריט שכתבה חוג'ה מבוסס על שיריה של שיקפה מלושי, אקטיביסטית מקוסובו שהקדישה 66 שנים מחייה לעשייה הומניטרית ברחבי העולם.

שיקפה חיה, בין היתר, באפגניסטן, לבנון וניו יורק. כשהסרבים התחילו את הטיהור האתני האלבני בקוסובו – היא חזרה לסייע לפליטים

שיקפה חיה, בין היתר, באפגניסטן, לבנון וניו יורק. כשהסרבים התחילו את הטיהור האתני האלבני בקוסובו, היא חזרה לסייע לפליטים באלבניה. "אתה חייב לסיים הכול", היא התבדחה לצד שולחן האוכל בביתה בעיירה פאה. "אנחנו בבלקן, אף אחד לא אוכל פה מזון טבעוני – אז אין לך ברירה".

תוך כדי השיחה היא סיפרה כי כתבה את שיריה מתוך הזדהות עם הסבל של בני עמה. אחד השירים נכתב לאחר שבית ילדותה נשרף על ידי המיליציות הסרביות. היום, אחרי עשורים של נדודים וברקע פטירת אימה – היא החליטה לחזור לבית ילדותה ולשפץ אותו. השיפוץ אמור להסתיים בקיץ הקרוב.

זנה חוג'ה ושקיפה מלושי, 13 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

לשיפה אין ילדים משלה אבל היא משמשת כאם וסבתא לכל דבר לאזרחים מקוסובו ומהמדינות שגרה בהן בעבר. יש הרואים בה מגשימת חלומות. נשים רבות בקוסובו חושבות שהיא דוגמה לעוצמה נשית ולאקטיביזם לא מתפשר.

רגע לפני פתיחת הפסטיבל ואף שכל 300 המושבים של התיאטרון הלאומי של קוסובו התמלאו – אנשים המשיכו להיכנס ולהצטופף. נדחסתי דרך האנשים שלא מצאו מושב ופילסתי את דרכי לכיוונה של שיקפה. "איך את מרגישה?" שאלתי. "תראה כמה אנשים, כל חיי חלמתי על הכרה כאומנית. מעולם לא ציפתי שזה יראה כך. זנה לקחה את הטקסטים הכול כך קשים לכיוון שלא דמיינתי".

"תראה כמה אנשים, כל חיי חלמתי על הכרה כאומנית. מעולם לא ציפתי שזה יראה כך. זנה לקחה את הטקסטים הכול כך קשים לכיוון שלא דמיינתי"

שמעתי שהתכוונת לשרוף את הכתבים שלך בשלב מסוים.
"כן, כשהבנתי שזה רציני רציתי לשרוף את כל השירים. אנחנו עדיין פצועים, השלום מעולם לא הגיע וחששתי שהשירים יהיו קשים מדי לעיכול".

את ההצגה כתבה וביימה חוג'ה, שלקחה על עצמה את ההחלטה להגשים את חלומה של שיקפה. "השלום מעולם לא הגיע לקוסובו", אומרת חוג'ה, "המלחמה פסקה אבל הפסקת אש היא לא שלום". לדבריה, ההצגה מתארת את ניסיון הנשים להביא שלום בזמן שרוב הגברים עסוקים בליבוי המלחמה.

מתוך מופע הסגירה של הפסטיבל, 23 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

חוג'ה היא אם חד הורית לשלושה וחוץ מפעילותה האומנותית היא עוסקת גם פעילות ציבורית ענפה. בשנת 2004 היא הקימה את "ארטפוליס" – ארגון תרבות פמיניסטי בקוסובו – ויחד עם עוד 22 עובדים היא עוסקת בחינוך לאקטיביזם באמצעות הכלי הכי עוצמתי לטענתה להעברת מסרים: אומנות.

פגשתי את חוג'ה לראשונה ב־2019 בזמן ששהיתי בבירת קוסובו. אז גם התחלתי לתעד את העשייה שלה. היה מקרה אחד שבו הארגון התכונן לערב של סדנה פמיניסטית לנשות הבלקן. אוטובוס שהגיע מסרביה – ועליו אחת המשתתפות – עוכב בגבול.

הרשויות מנעו את כניסת המשתתפת כי הגיעה עם דרכון סרבי. הרשויות בקוסובו לא הכירו בו בתגובה למניעת כניסת אזרחים מקוסובו לסרביה. חוג'ה עצרה הכול כדי להכניס את המשתתפת אל המדינה.

הפסטיבל עוסק בזכויות נשים, זכויות להט"בק ומיעוטים, בטראומת המלחמה, בפיוס ובשלום אזורי. הפסטיבל גם עוסק כמובן בשאלות קיומיות בסיסיות

חוג'ה מספרת כי ההצגה הראשונה שהעלתה במסגרת הארגון הייתה כישלון. "ההצגה הייתה אסון, עשיתי כל כך הרבה טעויות, אבל הנפילה הזו, מבחינתי, הייתה שיעור חשוב שעזר לי להתפתח מקצועית ואומנותית".

נשים סרביות שהגיעו לסדנה על פמיניזם של ארגון ארטפוליס, 17 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

בשנת 2008 היא גייסה לעמותה את העובדות הראשונות. עתה, אחרי כ־20 שנות עשייה, היא ביססה את מעמד ארטפוליס כמוסד תרבות אקטיביסטי מוערך בבלקן ובאירופה כולה. בשנת 2012 היא פתחה את פסטיבל האומנות והתרבות הפמיניסטי הראשון בקוסובו, שגדל להיות הפסטיבל הפמיניסטי הגדול בבלקן.

הפסטיבל עוסק בזכויות נשים, זכויות להט"בק ומיעוטים, בטראומת המלחמה, בפיוס ובשלום אזורי. הפסטיבל גם עוסק כמובן בשאלות קיומיות בסיסיות. אנשי ארטפוליס העבירו בעיר גרצ'ניצה, למשל, סדנה לנשים שעסקה בשאלה האם בני הזוג צריכים לקחת חלק בגידול הילדים ובמטלות היומיומיות או שזה בסדר לשבת בקפנה (בית קפה) כל היום.

נשיאת קוסובו וויוסה אוסמני לקחה חלק בכנס שעסק במאמר בנושא יחסי כוח ומגדר בתחום האומנות. פאנל אחר עסק בביטחונן האישי של נשות הבלקן. אוסמני קראה בנאומה לנשות קוסובו לפרוץ קדימה בלי לאפשר ליחסי הכוחות לעצור בעדן.

השנה, ולראשונה מאז שישראל הכירה בעצמאות קוסובו – תמכה שגרירות ישראל בקוסובו בהבאת הרקדנית והכוראוגרפית הישראלית מרים אנגל לפסטיבל. אנגל הופיעה בתאטרון הלאומי של קוסובו עם מופע בשם "הפסיקו את המלחמה".

הרקדנית והכוראוגרפית הישראלית מרים אנגל בתאטרון הלאומי של קוסובו, 22 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

המופע, שבו מגלמת אנגל כמה דמויות, העמיד את הקהל על הרגליים. אנגל גם העבירה סדנת ריקודים בת יומיים לקהילת הרקדנים המקומית. החיבור של אנגל עם הפסטיבל התחיל כשהציגה את המופע בטורקיה. שם פגשה את רוברט נואה, כוראוגרף מקוסובו – ונוצר ביניהם חיבור מיידי.

אנגל מספרת כי משהו משותפות הגורל של האלבנים בקוסובו והישראלים, הטראומה הטריה והחזון לחופש – הפכו את החיבור לטבעי

אנגל מספרת כי משהו משותפות הגורל של האלבנים בקוסובו והישראלים, הטראומה הטריה והחזון לחופש – הפכו את החיבור לטבעי. "כשחזרתי מטורקיה, סיפרתי לזנה על המופע של מרים, היא התגייסה מייד ועשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. להפוך חזון למציאות", מספר נואה בכניסה לתאטרון הלאומי.

"אנחנו עובדים על יצירת שיתופי פעולה תרבותיים בין ישראל וקוסובו", אומרת שגרירת ישראל בקוסובו תמי זיו. זיו סיפרה לזמן ישראל כי שיתוף הפעולה עם "פאם־ארט" הוא צעד ראשון בדרך לחיבור אומנים מישראל ומקוסובו במטרה לתת משקל רב יותר בנושא הקשרים התרבותיים והאומנותיים.

בשבועיים שעקבתי אחר צוות ארטפוליס בזמן ההכנות לפסטיבל, הגעתי פעמיים אל אזור גרצ'ניצ'ה. בכפר קושטריצה – בו התקיים המופע של מילושוביץ' – ראיתי תופעה מעניינת. הסרבים שהגיעו לאולם היו כאלה שהגיעו אליו באופן ספונטני.

הצדעת שלוש אצבעות, גרצ'ניצה, קוסובו (צילום: גילעד שדה)

למרות הפרסומים הרבים, ההזמנות האישיות והניסיונות לגייס את הקהילות הסרביות המקומיות – רק בודדים הגיעו. לרגע היה נדמה שהקהל יהיה מורכב רק משתי מתנדבות, העובדים של ארטפוליס וכמה מאנשי תאטרון דח.

אולם, ונרה – עובדת ארטפוליס – החליטה למלא את האולם בכל מחיר. היא עברה בין בתי הקפה בכפר ועודדה את התושבים המקומיים להגיע. במקביל, בני נוער הסתקרנו לנוכח מראה האורחים בכניסה לתיאטרון. "מה אתם עושים פה?" הם שאלו את חוג'ה שדוברת סרבית כשפת אם.

"דיינה מילושביץ' עורכת הצגת יחיד, רוצים להשתתף?" הם קפצו על הרעיון וקראו לחברים נוספים. מילושביץ' מצדה הציבה תנאי אחד לחבורה המאוד רועשת, "תכבדו את המעמד ואל תרעישו תוך כדי".

האולם התמלא. מילושביץ' התיישבה בגובה העיניים של המשתתפים, הורידה נעליים והאולם הוחשך. אור אדום עמום כוון אליה והיא התחילה בהצגה שלה, "25 כוסות יין", על 25 שנות פעילות נגד המלחמה ונגד המיליטנטיות הסרבית.

דיינה מילושוביץ', מתוך ההצגה "25 כוסות יין", בית התרבות בעיירה קושטריצה, 19 ביוני 2022 (צילום: גילעד שדה)

"זו הייתה הצלחה מסחררת, אנחנו לא כאן כדי ליצור שיח עם אלו שכבר מאמינים בשלום, באנו לשנות. ההצלחה שלנו הערב מתבטאת בעבודה שזרענו את הזרעים"

ככל שהתקדמה במונולוג, המבוגרים הסרבים נעו באי נוחות ובני הנוער – שרגע לפני תחילת ההצגה ביקשו להצטלם בעודם מצדיעים בשלוש אצבעות כפי שנהוג בכנסייה האורתודוקסית הסרבית – שמעו לראשונה בחייהם סרבים שמדברים נגד המלחמה.

אחרי ההצגה, באולם בלב קוסובו הריבונית בו מונף דגל סרביה, סיכמה חוג'ה את הערב: "זו הייתה הצלחה מסחררת, אנחנו לא כאן כדי ליצור שיח עם אלו שכבר מאמינים בשלום, באנו לשנות. ההצלחה שלנו הערב מתבטאת בעבודה שזרענו את הזרעים. יבוא יום שהגשם ירד – והזרעים יפרחו".

בני הנוער בכניסה לבית התרבות בעיירה קושטריצה (צילום: גילעד שדה)