המחזמר "אגם הברבורים: אופרת הרוק", המוצג כעת בניו יורק, הוא התוצרת האחרונה בייצוא התרבותי של ישראל לארצות הברית.

למרות שהמחזמר לא כולל אפילו מילה בעברית, היוצרים שלו הם אייקונים ישראלים, ושני שליש מהצוות – המונה 12 שחקנים צעירים – מגיעים מהארץ.

המחזמר משתמש בבלט הקלסי של צ'ייקובסקי בתור בסיס, לרבות סיפור האהבה בין הנסיך זיגפריד, הפלייבוי המלכותי, לאודט, נסיכת הברבורים.

המופע נפתח עם המוזיקה המוכרת של המלחין הרוסי, אך אז לוקח זווית אחרת, ונוסק למחזמר פופ-רוק סקסי עם שירים חדשים.

הפרויקט החל כרעיון של הכותבת מירית שם-אור ובתה שרונה פיק, שאליהן הצטרף הבמאי צדי צרפתי. שרונה אומרת כי החומרים התאימו לה, משום שאביה, צביקה פיק, "היה נוהג לנגן את היצירה הזו באופן ספציפי כשהייתי ילדה.

"הוא הגיע מרקע קלסי, ומאוד מאוד אהב את זה, כך שהוא רצה שאנחנו נכיר את זה", היא אומרת. "התאהבתי ביצירת המופת הזו, ויצירת המחזמר הזה משלבת את האהבה שלי לפופ-רוק ולמוזיקה קלסית".

צוות השחקנים של "אגם הברבורים: אופרת הרוק" (צילום: לורן חלפאיאן)

פיק ואחותה דניאלה (הנשואה לבמאי הקולנוע קוונטין טרנטינו) היו צמד בתחילת שנות ה-2000, ואחרי שהיה להם להיט ענק, אומרת פיק, היא הפכה ליותר בטוחה ביכולות ההלחנה שלה, והחלה להתייחס לזה יותר ברצינות.

בתור אם לשלושה ילדים קטנים, פיק הפחיתה את המיקוד בשירה והתמקדה במה שהיא קוראת לו "חלום חיי". לאחר שאמה כתבה את עלילת המחזמר והמילים לשירים, "היא וצדי ישבו במשך שעות ליצור את המחזה, ואני עבדתי איתו על השירים. זה מאמץ משותף", אומרת פיק.

צרפתי כבר מכיר את משפחת פיק: בתחילת שנות ה-70, הוא הופיע בגרסה הישראלית של המחזמר "שיער" עם צביקה. "לאחר 18 שנים בתור שחקן, מאז גיל 10, זו הייתה ההופעה האחרונה שלי על הבמה. חווה אלברשטיין ביקשה ממני אז לביים מופע שלה, ולפתע החיים שלי השתנו והפכתי לבמאי", מספר צרפתי.

צרפתי, הידוע בהפקות ענק על הבמה ובטלוויזיה בישראל, צוחק כשהוא אומר ש"אגם הברבורים: אופרת הרוק" הוא "הדבר הקטן ביותר שאי פעם עשיתי.

"אבל כשהייתי בן 13", הוא אומר, "שמעתי מוזיקה של צ'ייקובסקי, רציתי לחבר כוראוגרפיה ל'אגם הברבורים', ואפילו שיחקתי את הנסיך. אז כששרונה ומירית סיפרו לי על כך, אמרתי, בואו נשב יחד. אחרי שבועיים, אמרתי שאני בעניין".

צרפתי רואה במחזמר התאמה מתבקשת של היצירה הקלסית מהמאה ה-19 למאה ה-21. "אגם הברבורים תמיד היה בלט, אבל אף אחד לא כתב אותו בתור מחזה, עם טקסט, עם סיפור. עבדנו כדי לבנות סיפור בין השירים", הוא אומר.

שרונה פיק, משמאל, עם אמה מירית שם-אור, מימין, והבמאי צדי צרפתי, במרכז (צילום: לורן חלפאיאן)

מאפיין מרכזי בנראטיב הוא הנבל, הרוזן פון רוטברט, המגולם על ידי השחקן, הכותב והמפיק הישראלי-אמריקאי, עדן יעקב לוי. זה אתגר מהנה עבור לוי יליד ירושלים, שהגיע לניו יורק לפני קרוב לעשור בגיל 25 כדי ללמוד משחק.

"פון רותבארט הוא אדם מאוד מרושע", אומר לוי. "מגלומן שחושב שהוא מלך העולם, ורוצה לשלוט בכל מי שהוא יכול ומה שהוא יכול. לשחק תפקיד של חזיר שוביניסטי היה קשה, כי אני לא מזדהה עם שום דבר מזה ברמה האישית. למעשה, אני מתנגד לזה. אבל מנקודת מבט של משחק, לשחק דמות שכזו זה כיף".

לוי- אשר בדומה לשחקנים רבים, מחזיק בעבודה צדדית: מורה לעברית בברוקלין – מעריך את הזכות להשתתף כעת במחזמר כחול-לבן. "זה כיף, קומדיה קלה, פארסה, אבל היא גם מתמודדת עם נושאים רציניים כמו סקסיזם", אומר לוי.

פיק, צרפתי ולוי מלאים תקוות בנוגע לעתיד של היצירה האהובה שלהם, אשר מציגה כעת בחלל הקטן יחסית של Chelsea Music Hall מתחת לשוק צ'לסי במנהטן, והיא תעבור למיקום אחר בניו יורק סיטי בנובמבר.

לוי מדמיין את סצנת נשף המסכות הווינאי הנוצץ על במה גדולה יותר, וצרפתי להוט לגרום להצגה לצמוח, צעד אחרי צעד. "אני לא רוצה לראות ארבע או חמש ברבורות", אומר הבמאי, ביחס ללהקת הציפורים המרפרפות על במת המחזה. "אני רוצה לראות 12 מהן. זו אגדה, זו פנטזיה. ופנטזיות הן גדולות".

בעוד שתיאטרון הפולקסבינה ידוע במחזות היידיים שלו (כמו העיבוד המצליח ל"כנר על הגג" מהשנה שעברה, שנמצא כעת בסבב הופעות), העונה ה-104 שלו נפתחה בבחירה בלתי שגרתית: "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)".

זו הצגת יחיד – בכיכובה של השחקנית ממוצא ירדני לקסי רבאדי – על חייה של הצעירה היהודייה מבודפשט, שלחמה בנאצים כצנחנית בריטית.

סנש היגרה לפלשתינה ב-1939, עבדה בקיבוץ שדות ים ואז הצטרפה לארגון ההגנה במשימה סודית ביוגוסלביה.

חנה סנש בקיבוץ שדות ים, 1939 (צילום: לע"מ)

אבל היא גם הייתה משוררת וחיברה יומנים, והמחזה, שנכתב על ידי דיוויד שכטר והופק לראשונה ב-1984, משתמש במילותיה שלה כדי להלך על הקו שבין האקטיביזם שלה, המביט קדימה, לבין תשוקותיה הפנימיות.

עלילת המחזה עוקבת אחר סנש מגיל 13 ועד מותה הטרגי עשר שנים לאחר מכן. ובניגוד למסורת בתאטרון היידי הלאומי בניו יורק, העלילה והשירים מוגשים באנגלית. שאלתי שכטר, שגם ביים את רבאדי, כיצד הוחזר לחיים המחזמר הקטן שלו, שעלה לראשונה בניו יורק לפני 34.

לדבריו, "המנהל האמנותי השותף של הפולקסבינה, מוטל דידנר, ראה את המחזה שךח מחוץ לברודווי בנעוריו, אהב אותו ולא שכח אותו מעולם. הוא אמר לי שהוא תמיד רצה להעלות אותו יום אחד, ועכשיו היום הזה הגיע".

האם הוא רלוונטי בכלל לשנת 2019?

"הוא בהחלט תואם את רוח הזמן הפוליטית. הוא עוסק באנשים שלא יושבים על הגדר, ויש לו תהודה בכל העולם, מבחינת הגזענות והאנטישמיות הגוברות. המחזה מדבר על הצורך לנקוט פעולה, בין אם בקלפי או בארגון קהילתי. זה עדיין לא הגיע לצורך לצאת למלחמה, ונקווה שזה גם לא יגיע לידי כך, אבל זה לא אומר שאין אלימות. חנה הייתה גיבורה מפני שהזמנים דרשו את זה, והיא נקראה לפעולה מכורח הנסיבות. אנו נקראים כעת שוב לצאת מאזור הנוחות שלנו".

מתי אתה התוודעת לסיפור של סנש?

"עשיתי בעבר עיבוד לסיפור של יצחק בשביס זינגר בתאטרון ניסיוני בניו יורק. זינגר אהב את זה. הוא בא כמה פעמים, וכתב לי מכתב נפלא. אחרי זה אנשים באו אליי עם רעיונות לפרויקטים יהודיים אחרים. אתה יודע, כשיש לך הצלחה עם סוג מסוים של דברים, אנשים אומרים שאתה צריך לעשות עוד מאותו הדבר.

"התפקיד דורש אומץ וכושר התמדה. אנחנו רוצים לתת תחושה של הרואיות, רק באמצעות החוויה של מה שהיא עוברת. יש אימוני ספורט וצניחה וריקוד. זה גם מאוד רגשי. לקסי צריכה לעבור מרתון כל לילה, והיא פשוט נפלאה"

"בכל מקרה, מישהו הביא לי עותק של 'יומנה של חנה סנש', והתחברתי למאבק הפנימי שהיא הייתה נתונה בו בגלל הרצון שלה להיות משוררת, אבל גם להשפיע על העולם. היה לי חזון ברור איך לבטא את הדרמה הפנימית הזאת.

לקסי רבאדי עם דיוויד שכטר, מחבר ובמאי המחזה (צילום: ויקטור נחאי/ Properpix.com)

"כשהעלינו את המחזה בעבר, הגענו איתו גם לשדות ים, הקיבוץ שלה. אחיה ג'ורג' היה שם. הוא ניגש אליי וסיפר שבהתחלה הוא התרגז כששמע שאנחנו מעלים את המחזה מבלי להתייעץ איתו ועם אימא שלו, אבל אז אמר, 'צדקת שלא עשית את זה. היינו משגעים אותך כדי לוודא שכל העובדות נכונות במאה אחוז'. לבסוף הוא אמר, 'הפכת את החיים של אחותי לשיר', שזה כל מה שיכולתי לקוות לו.

בטח חשת סיפוק גדול.

"בהחלט. אחרי ג'ורג' הצגנו את המחזה לפני קתרין, האם. בתחילת המחזה ובסופו השחקנית מגלמת את אמה של חנה, מספרת חלק מהסיפור שלה, מתארת את בתה, ואז העלילה חוזרת אחורה. אז היינו בבית אבות בחיפה, כשקתרין סנש במרחק שלושה מטרים מאיתנו, בקהל. והשחקנית על הבמה מגלמת את קתרין סנש. מדברת איתה על בתה ואז מגלמת את בתה. החיים והאמנות התערבבו זה בזה. אחר כך קתרין ניגשה אליה ואמרה לה, 'את בתי השנייה!'. ובכן, כולם בכו.

האם חלו שינויים במחזה במהלך השנים?

"שמרנו על התיאטרליות. המחזה לא מציג סצנת צניחה גדולה, או את העינויים. הדמות של אמה אפילו לא ממש מתארת את זה, היא רק אומרת, 'הם לא נהגו בה באדיבות', ואנחנו משאירים לקהל למלא את הפערים.

"בעבר השתמשנו באוהל, עכשיו אנחנו משתמשים רק בארגז עם נר עליו. אנחנו מפשטים. אני חושב שכשאתה מתבגר אתה נוטה לפשט".

לקסי רבאדי מככבת בהצגת היחיד "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)" בתאטרון היידי הלאומי פולקסבינה (צילום: צילום: ויקטור נחאי/Properpix.com)

ספר לי על הליהוק. זו הצגה של אישה אחת.

"התפקיד דורש אומץ וכושר התמדה. אנחנו רוצים לתת תחושה של הרואיות, רק באמצעות החוויה של מה שהיא עוברת – וזה הרבה. יש אימוני ספורט וצניחה וריקוד. זה גם מאוד רגשי. לקסי צריכה לעבור מרתון כל לילה, והיא פשוט נפלאה.

"בחנו כ-300 אנשים. היה קשה למצוא אותה. אבל זה אחד מהדברים האלה: כשהאדם הנכון נכנס, אתה יודע את זה. היא מאוד מוכשרת וכריזמטית ורוחנית. אבל גם מחוברת לקרקע, כמו חנה. לא יכולתי לחכות לעבוד איתה"

"בחנו כ-300 אנשים. היה קשה למצוא אותה. אבל זה אחד מהדברים האלה: כשהאדם הנכון נכנס, אתה יודע את זה. היא מאוד מוכשרת וכריזמטית ורוחנית. אבל גם מחוברת לקרקע, כמו חנה. לא יכולתי לחכות לעבוד איתה. היא צעירה, אבל מגלמת גם את האישה המבוגרת יותר, את האם. והיא עושה את זה בהצלחה.

"זה מעניין, כי אביה הוא ירדני. היא לא יהודייה. אבל אנחנו אומרים שיש לה נשמה של יהודייה. אני תמיד אומר שלא צריך להיות יהודי כדי לצייר דיוקן של האישה הזאת.