ימי הרדיו - אור קטן בלילה

עזריה רפופורט, אביו של חנני רפופורט (צילום: באדיבות משפחת המצולם)
באדיבות משפחת המצולם
עזריה רפופורט, אביו של חנני רפופורט

לכל ילד יש את  שמיכת הביטחון, "הַשְׂמִיכִי" שלו,  זאת יכולה להיות פיג'מת פלאנל מצוירת, חיתול בד, בובת סמרטוטים או מוצץ. אני הולך לישון עם רדיו.

מאז ומתמיד היה לי רדיו. בילדותי, אבא ואמא שלי שהיו אנשי רדיו, קנו לי טרנזיסטור קטן עם אוזניה ומאז זה היה ה"שמיכי" שלי. שמיכת הביטחון הפרטית שלי. הטרנזיסטור היה מכשיר קסם, קטן כסבוניה, שחור עם גלגל קטן של עוצמת השמע, וגלגל שני גדול יותר המכוון את התחנות. קופסת הקסם הזאת הייתה עטופה בכסות של עור שחור רך ככפפה ומחורר. והייתה גם אוזנייה, חוט ארוך לבן.

מאז ומתמיד היה לי רדיו. בילדותי, אבא ואמא שלי שהיו אנשי רדיו, קנו לי טרנזיסטור קטן עם אוזניה ומאז זה היה ה"שמיכי" שלי. שמיכת הביטחון הפרטית שלי. הטרנזיסטור היה מכשיר קסם

ובלילה במיטה מתחת לשמיכה הייתי מדליק אותו ומקשיב. לא באמת חשוב היה מה שמעתי. העיקר שהרגשתי שאני לא לבד בחושך.

הייתי אז ילד בכיתה ד' או ה'. בשמונה בערב היינו הטרנזיסטור ואני כבר במיטה, אחרי ארוחת ערב ומקלחת, בפיג'מת פלנל מצוירת שהיה לה ריח של אמריקה עוד זמן רב אחרי שמשפחת קארפ שלחה לי אותה, מתנה מניו יורק.

מתחת לשמיכה הייתי שומע את מצעד הפזמונים העברי, את פרקי היום בתנ"ך או מקשיב למהדורת חדשות לפני שנרדם.

ככה שמעתי ביום שישי אחד בנובמבר, 1963, כשאני כמעט בן 11, שנשיא ארה"ב ג'ון קנדי נרצח. זה היה יום שישי כשהחֶבְרָה של הורי נפגשו אצלנו בסלון שהיה גם חדר השינה שלהם, בדירה ברחוב אחד-העם. בשמונה בערב במהדורת החדשות בקול ישראל הודיעו בטרנזיסטור שלי על רצח הנשיא האמריקאי.

היו אז רק שלוש תחנות רדיו בעברית ששידרו מספר שעות קטן ביום ובערב; "רשת א'", "הגל הקל" של קול-ישראל שם אבא ואמא עבדו, והתחנה הצבאית "גלי-צהל", שם אמא אבא הכירו. בכל תחנה מצאתי תכנית ששבתה את אוזני. התוכניות הפופולריות אז היו התסכיתים, והשניים הפופולריים שאבא ואמא הרשו לי להישאר ער ולהאזין למרות השעה המאוחרת היו "פול טמפל" ו"משפחת שמחון".

היו אז רק 3 תחנות רדיו בעברית ששידרו מספר שעות קטן ביום ובערב; "רשת א'", "הגל הקל" של קול-ישראל שם אבא ואמא עבדו, והתחנה הצבאית "גלי-צהל", שם אמא אבא הכירו

מי מאתנו לא ציטט אז את משפטי הפתיחה של מר שמחון, נח, השחקן שמואל רודנסקי, בא הביתה ושואל:

– אין אוכל?
– בא דואר?
– נאווה בבית?
– נו… אז לאכול…

ואז במשך עשר דקות המשפחה ניהלה שיחות על הא ועל דא בענייני היום שהיו ענייננו שלנו בשנים שלאחר שנות הצנע ולפני מלחמת ששת-הימים. ישראל של שרוליק כובע הטמבל.

"פול טמפל" היתה תוכנית הדגל של "הגל הקל" ושודרה בימי חמישי בערב. נעימת פתיחה בביצוע "הצלליות" שהפכה לשריקה של הרבה משפחות, ואז הייתה נשמעת חריקת הדלת. ואני, כמו ילדים רבים אחרים אז, הייתי מתכווץ לי מתחת לשמיכה עם הטרנזיסטור שלי.

היו גם תכניות בידור אבל הן שודרו בדרך כלל בערב אחרי השעה תשע, ותשע היא שעה שילדים כבר ישנים כי יש מחר ביתצפר.  למרות זאת, היו תכניות בודדות שהרשו לי להישאר ער ולשמוע במיטה גם לאחר השעה תשע; כמו תכנית הרדיו ששודרה מידי שבוע במשך שלוש שנים, החל ב"בידור 60" 61, 62 ואפילו "בידור 63" , התוכנית שאבא ערך והנחה. התכנית שהייתה מוקלטת אחת לשבועיים כשתי תכניות נפרדות באולם "אוהל שם" בתל-אביב.

נעימת פתיחה בביצוע "הצלליות" שהפכה לשריקה של הרבה משפחות, ואז הייתה נשמעת חריקת הדלת. ואני, כמו ילדים רבים אחרים אז, הייתי מתכווץ לי מתחת לשמיכה עם הטרנזיסטור שלי

"אוהל-שם" היה אז אולם תיאטרון תל-אביבי ברחוב בלפור מול פינת פאיירברג. שתי פינות מהבית. בניין ליד "גן לאה", "בית הספר לפקידות – פיטמן" והבית של יוסי. יוסי, חברי מהגן ומבית הספר אחד-העם, יוסי שיסיים את חייו כהומלס בדאון טאון שיקגו.

בימי חופש מבית-הספר הייתי הולך עם אמא בערב לאולם להיות נוכח בהקלטה. אבא היה שומר לנו מקומות בשורה הראשונה.

עם תֹּם ההופעה, כשהקהל היה עוזב את האולם, הייתי ניגש עם אמא אל מאחורי הקלעים לפגוש את אבא וכמובן לקבל ליטוף בראש ולעיתים אפילו חתימה מכוכב כזה או אחר כשעמדו כבר לצאת אל רחוב בלפור בשעת לילה מאוחרת.

הם הם שהיו גיבורי התרבות שישבו אז בבתי הקפה הנכונים ואספו סביבם קהל גדול של מעריצים ומעריצות, מובילי מצעד הפזמונים, מושא הערצה של כל מי שהאזין אז לרדיו. ומי בעצם לא? יפה ירקוני ושושנה דמארי, נחמה הנדל ורן אלירן, כולם כולם היו נחמדים לבן של עזריה.

שם, ב"אוהל-שם", פגשתי גם את יוסי בנאי ואילנה רובינא, התרנגולים, אליהו גולדנברג. יהורם גאון והדודאים, את אסתר ואבי עופרים To name a few. בכל תכנית הופיעו גם זמר או זמרת, אורחים מחו"ל. אומנים זרים עם שמות שהיום נשמעים לגמרי פיקטיביים, אבל אז בגיל 10 או 11 פערתי זוג-עיניים גדול כשאבא הציג אותי לכרמלה וטומי, צמד רקדנים מברזיל.

אבא, שהיה איש רדיו, עסק גם בביקורת סרטים לעיתון "מעריב", תפקיד שלקח אותו אל בית הקולנוע לעיתים גם פעמיים בערב לראות סרטים חדשים. ולאמא נתן סיבה להצטרף אליו ל"הצגה שנייה" בכל פעם, כשהיא מסבירה לנו "אחרת לא אראה אותו בכלל". אותנו הקטנים היו משאירים עם "דודה" רחלי, הבייביסיטר.

הם, שהיו גיבורי התרבות שישבו אז בבתי הקפה הנכונים ואספו סביבם קהל מעריצים ומעריצות, מובילי מצעד הפזמונים ומי בעצם לא? יפה ירקוני ושושנה דמארי, נחמה הנדל ורן אלירן, כולם היו נחמדים לבן של עזריה

לא ממש היה אכפת לי שהם יצאו בערבים. אהבתי להישאר בבית, בחדרי. הטרנזיסטור היה לי לחבר והאור הצהבהב החיוור שהאיר את הסקאלה הזכיר לי שאני לא לבד כשהייתי מכבה את האור ונכנס אל מתחת לשמיכה.

ידעתי שאם אתעורר אוכל תמיד לשמוע משהו, אולי אפילו את אבא או אמא באוזניה. לא חשוב מה, רק לדעת שאני לא לבד בחושך.

(המשך יבוא)

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
חנני, יפה כתבת וכמה נעים לחזור לשנות התום. תמיד תשאל השאלה: איפה היית כש... קנדי נרצח, רבין נרצח, אסון התאומים ועוד פרשיות אסון נוראים שחווינו. גם לנו היה טרנזיסטור, סבא וסבתא הביאו מא... המשך קריאה

חנני, יפה כתבת וכמה נעים לחזור לשנות התום. תמיד תשאל השאלה: איפה היית כש… קנדי נרצח, רבין נרצח, אסון התאומים ועוד פרשיות אסון נוראים שחווינו.
גם לנו היה טרנזיסטור, סבא וסבתא הביאו מאמריקה… את ליל הרצח של קנדי אני זוכר כאילו קרה עתה. חזרנו ממסיבת נוער ופתאם מישהו ברחוב קרא "קנדי נרצח". לא בטוח שבני 15 הבנו את המשמעות הגדולה של הרצח, אבל הזעזוע מעצם הארוע היה גדול ונחרט בעץ שלא נכרת.

עוד 848 מילים ו-2 תגובות
סגירה