בס"ד

ביקור הנשיא ג'ו ביידן בירושלים וברמאללה לא אמור לחולל תפנית במציאות העגומה בה שרויה הבעיה הפלסטינית וההנהגה הנוכחית שלה. המחוות שיביא עמו הנשיא, ההצהרות המחייבות, חבילות הסיוע שיגיש לפלסטינים וההקלות שישראל עשויה להעניק מצדה כמחווה לביקור, לא יעניקו לאבו מאזן ולסביבתו את הלגיטימציה ההולכת ונשאבת ממנו ביתר שאת בשנה האחרונה.

ביקור ביידן בירושלים וברמאללה לא אמור לחולל תפנית במציאות העגומה בה שרויה הבעיה הפלסטינית והנהגתה. מחוות הנשיא לא יעניקו לאבו מאזן ולסביבתו את הלגיטימציה ההולכת ונשאבת ממנו

הפלסטינים זקוקים למהלך בינלאומי רחב, הדוחף להדברות ישראלית-פלסטינית, מעניק גיבוי בינלאומי ובין-ערבי לתפיסת ההנהגה הפלסטינית הנוכחית הדוגלת בפתרון מדיני ומדגישה את יתרונו על פני דרך ההתנגדות המזויינת. למרבה הצער אין במאמר שפרסם הנשיא ביידן בוושינגטון פוסט ערב בקורו, בו הבהיר את יעדי סיורו במזרח התיכון, כדי ללמד על כוונה אמריקאית לפעול בכוון זה.

Opinion | Joe Biden: Why I'm going to Saudi Arabia https://t.co/5JEJuLfzey

— عبد العزيز الخميس (@alkhames) July 10, 2022

אלא שהזירה הפלסטינית עסוקה זה מכבר בהיערכות לקראת העידן החדש שאחרי אבו מאזן. עיסוק הכרוך בתהייה, מאבקי כוח וחשש מפני חוסר יציבות ואובדן הלגיטימציה להמשיך בדרך אותה התווה אבו מאזן.

לארה"ב תפקיד מרכזי בשימור מציאות בה תמשיך להתקיים המדיניות הפלסטינית הזו. אלא שיחסי הכוחות הפנים פלסטינים הנוכחיים והיחסים עם ישראל מלמדים שאין די במאמצים לשימור המדיניות. יש צורך במלאכה שיקומית רחבה בהובלת ארה"ב ובהשתתפות מדינות חשובות נוספות.

*  *  *

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מגיע לביקור במזרח התיכון בעיתוי שלא היה על סדר היום טרם הפלישה הרוסית לאוקראינה. ענייני המזרח התיכון לא עמדו בראש מעייניו והסוגיה הפלסטינית נוכח עמדות שני הצדדים הישראלי והפלסטיני לא הגבירה את המוטיבציה שלו להתעסק בה.

ביידן מגיע לביקור במזה"ת בעיתוי שלא היה על סדר היום טרם הפלישה לאוקראינה. ענייני המזה"ת לא עמדו בראש מעייניו והסוגיה הפלסטינית נוכח עמדות שני הצדדים לא הגבירה את המוטיבציה שלו לעסוק בה

משבר האנרגיה ועליית המחירים המתמשכת ברחבי העולם ובארה"ב בפרט, בעקבות המלחמה שפתחה רוסיה באוקראינה, מאלצים אותו לבחון מחדש את סדר העדיפויות האמריקאי. סעודיה, שעד לא מכבר הייתה מצורעת בעיני ממשל ביידן, היא היעד המרכזי של הביקור, משום יכולתה לתרום להורדת מחירי האנרגיה. הפרק הישראלי-פלסטיני נועד לתת לביקור ממד אזורי.

אלא שביקור של נשיא המעצמה הגדולה ביותר בישראל וברשות הפלסטינית מבלי שיש לו יעד מדיני כל שהוא, הוא למעשה בזבוז אנרגיה נשיאותית וחסר משמעות של ממש. התמורות המתחוללות בזירה הפלסטינית והיעדר העניין הישראלי בקידום הסדר מדיני זה שנים אחדות, מלמדים שהזמן דוחק, שהיום שאחרי אבו מאזן קרב, ושיש צורך בריענון מערכת היחסים הישראלית-פלסטינית ובהתוויה של מסגרת או קווי מדיניות חדשים בטרם חלוף הזמן.

בזירה הפלסטינית תופס העיסוק ביום שאחריו את עיקר סדר היום. בניגוד להימנעות שהייתה מכך בעבר. אבו מאזן עצמו כבר נקט בשורה של מהלכים המצביעים על היערכות ליום הזה. המחלוקות הפנימיות בתוך פת"ח תנועתו מעוררות חשש מפני פגיעה ביציבותה של הרשות, והתביעות הנחרצות של חמאס ותנועות אופוזיציה אחרות להיות שותפים בבחירה או בהחלטה מי יהיה או יהיו יורשיו זוכים ללגיטימציה רחבה ביותר בציבור.

לכל אלה פוטנציאל של ערעור היציבות בזירה הישראלית-פלסטינית. גם השאלה מה עמדת ישראל בסוגיה זו מעסיקה את הציבור הפלסטיני משום משקלה הרב בתהליך קבלת ההחלטות בתוך הזירה הפלסטינית. יש פלסטינים הסבורים שההחלטה על מחליפו של אבו מאזן היא, בפועל, ישראלית וכלל לא פלסטינית.

סעודיה, שעד לא מכבר היתה מצורעת בעיני ממשל ביידן, היא היעד המרכזי של הביקור, משום יכולתה לתרום להורדת מחירי האנרגיה. הפרק הישראלי-פלסטיני נועד לתת לביקור ממד אזורי

העיקרון שהוביל עד כה את ישראל במערכת יחסיה עם הרש"פ היה מחויבות להסכמים ולתיאום הביטחוני עמה ולגיטימציה רחבה ככל האפשר מצד הציבור הפלסטיני למדיניות הרש"פ. בלשון אחרת, לישראל יש עניין בהנהגה פלסטינית המצליחה לממש בו זמנית שני יעדים שרבים מהפלסטינים סבורים שיש ניגוד ביניהם, גם לקיים תיאום בטחוני וגם להינות מתמיכה ציבורית רחבה.

אבו מאזן הצליח בקלות רבה לממש את היעד הזה ב-2005, בבחירות בהן נבחר ברוב גדול, שהתקיימו אחרי הסתלקותו של יאסר ערפאת. נשיאותו של אבו מאזן פתחה על כן עידן חדש בו מתממשים הסכמי אוסלו, בניגוד לקודמו, כמעט ככתבם וכלשונם.

האם יכול הנשיא ביידן להסתפק במילים, בהושטת סיוע ומענקים ובהבעת מחויבויות ליעדים מדיניים מסוימים כמו פתרון שתי המדינות, שעה שהמציאות המתפתחת בשטח נוטה לסתום את הגולל על פתרון זה?

מחליפיו של אבו מאזן לא יוכלו לזכות באותה לגיטימציה בה זכה הוא בבחירות 2005. אז רבים האמינו שהגיעה העת להעביר את השרביט לאבו מאזן, חמאס לא הייתה בפוזיציה של מתמודדת פוטנציאלית ומעמדה של תנועת פת"ח היה טוב ממעמדה הירוד והשפל היום.

ובישראל אנו מגלים מאז 2009 שכל פגישה של דרג מדיני עם ההנהגה הפלסטינית טומנת בחובה פוטנציאל של ערעור היציבות הקואליציונית. הדבר בלט במיוחד במהלך כהונתה של הממשלה הישראלית הנוכחית, שהתפרקה למעשה בשל כך.

לישראל יש עניין בהנהגה פלסטינית המצליחה לממש בו זמנית שני יעדים שרבים מהפלסטינים סבורים שיש ניגוד ביניהם, גם לקיים תיאום בטחוני וגם להינות מתמיכה ציבורית רחבה

המדיניות האמריקאית הננקטת ע"י ממשל ביידן מאז בחירתו שונה רק במעט ממדיניות קודמו דונלד טראמפ, שבמידה לא מעטה אחראי לשפל הירוד בו מצויה הרשות הפלסטינית כיום.

ביידן, חרף בקורתו הקשה על מדיניות קודמו, איננו מצליח לקיים את ההבטחות שנתן ערב הבחירות לפלסטינים וגם אחריהן. הוא איננו מצליח לפתוח מחדש, עד כה, את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, הסיוע שהופסק בימי טראמפ טרם חזר למה שהיה לפניו ומעל הכל פתיחת הקונסוליה במזרח ירושלים איננה יוצאת לפועל משום התנגדות נחרצת של ממשלת ישראל והחשש להתפרקותה אם תנקוט בצעד זה.

מה תועלת יש, אם כן,  בביקור של נשיא המעצמה הגדולה ביותר בירושלים וברמאללה אם אין באמתחתו רעיונות המתמודדים עם העידן המגיע לסופו. עידן בו הלגיטימציה להנהגה הפלסטינית הבאה לא תהיה כאמור מובטחת, עידן בו אש"ף חדל, למעשה, להיות הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני כפי שהתהדרה ועודנה מתהדרת ללא הצדקה במעמד הזה.

מה תועלת בהכרזה על המשך דבקותה, כמעצמה ראשונה במעלה, בפתרון שתי המדינות – אם לצד הבעייתיות הפלסטינית הזו ניצבת חברה ישראלית שאיננה מצליחה זה מספר שנים להכריע כיצד עליה לנהוג בסוגיה הפלסטינית? שקבוצות אינטרס פוליטיות וחזקות בתוכה רואות בכל פתרון הסדרי עם הפלסטינים איום קיומי ופוסלות אותו מעקרו?

ההתמקדות צריכה להיות בשאלה כיצד מונעים את הגלישה אל מציאות של מדינה אחת בעידן שאחרי אבו מאזן. כיצד בתוך כל חוסר היציבות העלולה להיווצר, לא יופר האיזון באופן כזה, שתדמית משתף הפעולה שאיננו פועל מתוך אינטרס לאומי תדבק ברשות הפלסטינית ובעיקר במנגנוני הביטחון שלה, או שיאלץ את ישראל לחזור ולקבל את השליטה על הפלסטינים כמו לפני העידן של הסכמי אוסלו.

מה תועלת בהכרזה על המשך דבקותה, כמעצמה ראשונה במעלה, בפתרון שתי המדינות – אם לצד הבעייתיות הפלסטינית הזו ניצבת חברה ישראלית שאיננה מצליחה זה שנים להכריע כיצד לנהוג בסוגיה הפלסטינית?

שני הצדדים איבדו, למעשה, את יכולת ההכרעה שלהם בסוגיה זו. הצד הפלסטיני המפולג גיאוגרפית ואידיאולוגית לא יכול להכריע וסבור שזה מכבר השלים את סאת הוויתורים שלו. הצד הישראלי מאוכזב מכישלון ניסיונות המשאים ומתנים שנערכו עד כה, איבד במידה רבה את אמונו בפתרון מדיני, יושב זה שנים על הגדר ומעניק בכך יתרון ניכר לקבוצות הפוליטיות החזקות מתנגדות ההסדר.

ארה"ב היא הגורם הבינ"ל היחיד היכול לספק אי אלו ערבויות לשני הצדדים שתמנענה את הגלישה לכיוון מסוכן זה. לכן כל ביקור של מנהיג זר, קל וחומר של נשיא המעצמה הגדולה ביותר, שאיננו מביט במציאות באורח חד וממשיך לדבר במונחים שנכון לעכשיו איבדו מן הרלוונטיות שלהן, יתרום להחרפת המצב הקיים ולא לשיקומו.

הסוגיה האיראנית חשובה ביותר, אך איננה דומה לבעיה הפלסטינית. מדינות רבות וחשובות ניצבות לצידה של ישראל במאבקה בגרעין האיראני, בהן ארה"ב, מדינות אירופה וכעת גם קבוצה של מדינות ערביות המעוניינות בשיתוף הפעולה עם ישראל מול איום זה.

הבעיה הפלסטינית נכנסה בשנה האחרונה לשלב הקריטי. אין לה את המשענות שהיו לה בעבר, הנהגתה מבוקרת קשה מבית ונתקלת באדישות של החוץ הערבי ואפילו הבינ"ל. היא דועכת ומאבדת מדי יום מיכולת ההישרדות שלה. בכך היא עלולה להפוך עם הזמן לבעיה ישראלית פנימית, שהאתגר שהיא יוצרת מתקרב מדי יום יותר לפתחה.

הפלסטינים זקוקים לאמירה בינ"ל מחייבת שתובל ע"י ארה"ב ויהיו שותפים לה מדינות אירופה, ומדינות נוספות ערביות ולא ערביות. רצוי שגם ישראל תהיה ביניהן. אמירה זו צריכה לעודד, לתת חסות ואף לדרוש את חידוש ההדברות בין שני הצדדים.

הפלסטינים זקוקים לאמירה בינ"ל מחייבת שתובל ע"י ארה"ב ויהיו שותפים לה מדינות אירופה, ומדינות נוספות ערביות ולא ערביות. רצוי שגם ישראל תהיה ביניהן

כמו כן עליה להצהיר על המשך התמיכה בכל הנהגה פלסטינית שתראה בפתרון שתי המדינות יעד ותתנער מן השאיפה לסילוק ישראל מן האיזור, או בכל פתרון אחר שישראל והפלסטינים יסכימו עליו. זאת במקביל להושטת סיוע כלכלי, טכנולוגי ואקדמי שתכליתו למנוע את השפעת הקיפאון המדיני על תהליכי הפיתוח של החברה והמדינה העתידית לה הם שואפים.

יוחנן צורף הוא חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון לאומי בת"א INSS, מומחה לעניינים פלסטינים.