לאחרונה קיבל בג"ץ את הערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4 לאפריל 2021 בעניין תושבי גבעת עמל, שניתן על-ידי השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. זה קרה בדיוק שנה אחרי הפסיקה, ב-3 באפריל 2022. לפי פסיקת בג"ץ, פסק הדין של השופטת יבוטל, ועמו יבוטלו רכיבי הגמול ושכר הטרחה שנקבעו בו.

השופטים לא הסתפקו בקבלת הערעורים, והוסיפו וביטלו את הקביעות העובדתיות הרבות שקבע בית המשפט המחוזי, בהם פרשה השופטת מיכל אגמון-גונן את ההיסטוריה של שכונת גבעת עמל מסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת.

שופטי בג"ץ לא הסתפקו בקבלת הערעורים על פסיקת השופטת אגמון-גונן בביהמ"ש המחוזי בעניין גבעת עמל, אלא הוסיפו וביטלו את קביעותיה העובדתיות בהן פרשה את היסטוריית השכונה מסוף שנות ה-40

ובתמצית, לפי הבג"ץ:

"כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות, אשר חורגות מגדרי המחלוקת המתוחמת שבין הצדדים – פסיקת גמול ושכר טרחה – מבוטלות אף הן".

יתכן שסקירה היסטורית כזו אכן חורגת מהנורמה המשפטית והשופטת לא אמורה לבצעה אם אין בה צורך לפסק הדין. נכון גם שלעובדות ההיסטוריות בהקשר המשפטי יש חשיבות והן חייבות לעבור בדיקה שיפוטית. אבל ללא קשר לדקויות המשפטיות, ולכך שפסיקות קודמות רבות הכירו בעוול שנגרם לתושבי שכונת גבעת עמל – השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין בבית המשפט העליון, יכול היה לבחור מספר דרכים להבטיח שהקביעות העובדתיות והמוסמכות (מלשון סימוכין) הרבות שקבע בית המשפט המחוזי לא תחייבנה מבחינה משפטית. במקום זאת הוא בחר לבטל אותן.

נראה שהשופט סולברג בחר לדבוק בתקנה ובמנהג מלפני כמאתיים שנה של רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א), ובית הדין של קהילת וילנה, שהורה לשרוף את כתביהם של החסידים וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש.

נראה שהשופט סולברג בחר לדבוק בתקנה ובמנהג מלפני כ-200 שנה של הגר"א ובית הדין של קהילת וילנה, שהורה לשרוף את כתבי החסידים וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש

הנימוק לביטול גורף זה, המשול למחיקת ההיסטוריה, הוא:

"אל לנו לקבוע מסמרות בשאלות עובדתיות, בדרך אגב, מבלי שטענות אלה יעברו את כור ההיתוך השיפוטי, ומבלי שיישמעו טענותיהם של אלה הצפויים להיפגע מאותן קביעות".

השופט סולברג בחר להתעלם מכך שהקביעות העובדתיות וההיסטוריות הרבות שקבעה השופטת מיכל אגמון-גונן בעניין גבעת עמל מעוגנות וממוסמרות בפסיקות קודמות. לפי סולברג, אלו אינן אלא "טענות", וכל זמן שלא עברו את המערכת המשפטית, הן אינן אלא טענות בעלמא. טענות אשר מן הראוי לבטל אותן, למחוק ולהעלים מהספרים ולהוציא אותם מזיכרון העם לנצח.

יתרה מזאת, לפי סולברג, עד שיישמעו טענותיהם של אלה הצפויים להיפגע מאותן קביעות היסטוריות עובדתיות רבות שקבעה השופטת מיכל אגמון-גונן, הן אינן אלא "טענות" שצריך לבטל אותן.

אבל סולברג טועה ומטעה. עובדות אינן טענות, וטענות משפטיות אינן עובדות.

האם בית המשפט, "כור ההיתוך השיפוטי", הוא המקום לקבוע עובדות היסטוריות? אזכיר את משפט קסטנר, ולאחרונה את נושא טנטורה, כדוגמאות למצב בו בית המשפט קבע – משפטית – עובדות היסטוריות. אבל התברר שאלו אינן בהכרח עובדות היסטוריות, והיסטוריונים רציניים חולקים על קביעות אלו.
ולעניין זה, מי הם כל אלו הצפויים להיפגע מקביעות עובדתיות היסטוריות? והאם הם אלה שיקבעו את טיבן של קביעות אלו?

דברי השופט סולברג הם דוגמה מצויינת לשיטת "האיזון" – הדרך של הימין הרדיקלי לשלוט על השיח הציבורי באמצעות הדרישה להבטיח "איזון" הולם ל"שני הצדדים" בדיון הציבורי ובכל ויכוח מדעי או אידיאולוגי.

הדרישה הזאת נראית תמימה ובלתי מזיקה. מי מבין אלו הרואים עצמם כבעלי רמת פתיחות וסובלנות גבוהה יוכל לסרב לרעיון "האיזון" כאשר מדובר בוויכוח אידיאולוגי או אינטלקטואלי? קשה לצאת נגד העיקרון הבסיסי של איזון, הוגנות ואמת.

אלא שההצגה "השוויונית" של עמדות שונות ומגוונות אינה מטרה בפני עצמה של הדיון הציבורי או המשפטי. יש להצגה זו ערך רק אם היא אכן מקדמת את יכולתנו להבין את נתוני האמת הקשורים בדיון, ולסייע לנו לפתור בעיות חברתיות או משפטיות בצורה הטובה ביותר.

ההצגה "השוויונית" של עמדות שונות ומגוונות אינה מטרה בפני עצמה של הדיון הציבורי או המשפטי. יש להצגה זו ערך רק אם היא אכן מקדמת את יכולתנו להבין את נתוני האמת הקשורים בדיון

הצגה "מאוזנת" ושוויונית של עמדות שונות ומגוונות אינה משקפת ואינה מביאה בהכרח לגילוי האמת.

בדיון ציבורי, תקשורתי, או משפטי הבנוי לפי שיטה זו, עמדות של גופים אינטרסנטיים וקבוצות לחץ, הצפויים להיפגע מאותה אמת, גם אלו שאין להן בסיס רציני להוכחת טענותיהם, יקבלו במה ציבורית ויזכו במעין לגיטימציה, באותו היקף ובאותה רמה של העמדה המקובלת על רוב המומחים או על רוב הציבור.

אינטואיטיבית נראה נכון, כפי שדורש השופט סולברג, לאפשר הצגה שוויונית של שני צדדים לשאלה הנדונה במשפט שכונת גבעת עמל. אבל הצגה של מה שנראה כביכול כ"שתי העמדות המנוגדות" עלולה להידרדר בקלות לעיוות משמעותי ופוגעני של תהליך הניתוח המושכל בכל דיון, ובמקרה שלנו של המשפט.

יש לא מעט עמדות, גם באקדמיה וגם בחיים הציבוריים, שביחס אליהן יש הסכמה כללית שהן נכונות יותר מאחרות. הסכמה כללית כזאת אינה צריכה להיות חסינה מפני ביקורת או חשיבה נוספת. אולם בו בזמן צריך גם להיזהר מאוד ממצב שבו כל ניסיון לציין את העובדות ייבלם ויועמד שוב ושוב בפני התקפות של קבוצות אינטרסים עתירות ממון שעמדותיהן ידועות ומוכרות.

כאמור לעיל, משבחר השופט סולברג להיענות לבקשת המדינה "לבטל את פסק הדין לרבות כל התיאור האמור, שאינו נדרש לעניין", יכול היה לבחור במספר דרכים כדי להבטיח שהקביעות העובדתיות והמוסמכות שקבע בית המשפט המחוזי לא תהיינה מחייבות מבחינה משפטית. אך הוא בחר לעלות על בית המשפט המחוזי עם בולדוזר, ולהכות עם פטיש 100 ק"ג בראשה של השופטת מיכל אגמון-גונן, ולבטל באופן גורף קביעות אלו.

הסכמה אקדמית וציבורית אינה חסינה מביקורת, אך יש להיזהר ממצב בו כל ניסיון לציין את העובדות ייבלם, ויועמד שוב ושוב בפני התקפות של קבוצות אינטרסים עתירות ממון, שעמדותיהן ידועות ומוכרות

השופט סולברג יודע היטב שלא ניתן לבטל ולאיין את הקביעות המוסמכות של השופטת אגמון-גונן. יתרה מזאת, השופטת עצמה הבהירה זאת, והוא יודע שאין צורך בביטול כזה.

השופט סולברג עצמו כותב בפסק הדין ש"קביעות אלה אינן יוצרות מעשה בית דין לעתיד לבוא" ושקביעות אלו "אינן בגדר הכרעה שיפוטית". הוא יודע שהביטול יתפרש בציבור באופן מסוים, ועלול להשפיע שלא כראוי על הליכים פוליטיים ועל הליכים אחרים. אם כך, מדוע הוא בחר בדרך ברוטלית זו?

יתכן שהפתרון לכך נמצא בפנייה, כבר יום לאחר מתן פסק הבג"ץ, לשר המשפטים גדעון סער, של התנועה למשילות ודמוקרטיה, שאחד ממייסדיה הוא ח"כ שמחה רוטמן, חסידו של ח"כ בצלאל סמוטריץ', מבית הגידול האמוני-לאומני שגם השופט סולברג הגיע ממנו. בפנייה, מבקשת התנועה מהשר להביא לוועדה לבחירת שופטים הצעה להדחת השופטת מיכל אגמון-גונן מכהונתה כשופטת.

יש היבט חשוב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, המתאר באריכות את סיפורה של גבעת עמל, כפי שעמד עליו פרופ' יובל אלבשן במאמריו בגלובס ובפייסבוק.

"פסיקתה החלוצית של שופטת בית המשפט המחוזי ד"ר מיכל אגמון-גונן בנושא גבעת עמל. נתנה לראשונה בהיסטוריה הישראלית במה לקולותיהם של תושבי גבעת עמל למודי הסבל. פסק הדין הכיר בסיפור העוול שנגרם להם. השקופים הפכו נראים. המושתקים קיבלו קול".

מדוע בחר השופט בדרך ברוטלית זו? יום לאחר פסק דינו, פנתה לשר המשפטים התנועה למשילות ודמוקרטיה, שאחד ממייסדיה מאותו בית גידול אמוני-לאומני של השופט סולברג  – בדרישה להדחת השופטת

"כשניתן פסק הדין [בבג"ץ] הסתבר, כי השופטים קבעו כי אין מקום לטענות הנשענות על 'עוול היסטורי' שעשויות 'להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי בכלל ובכלי התובענה הייצוגית בפרט'. השופטים לא הסתפקו בכך אלא קבעו גם ש'כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות', אשר נקבעו בפסק דינה של אגמון-גונן, מבוטלות. […]. לא ברור מדוע לבית המשפט היה דרוש למחוק את כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות של הערכאה הקודמת, אם אין להן נפקות מעשית בלאו הכי".

ההיבט החשוב הזה ההוא ההכרה ההיסטורית בעוול המתמשך וארוך השנים שנעשה לתושבי גבעת עמל. לא רק זכויות ופיצויים נשללו מהם כעת על חורבן ביתם, אלא גם ההכרה הזו במה שנעשה להם נלקחו במקביל.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.