בימים אלה צפו כלי התקשורת באירוע מכונן – חקירתו של העד רה"מ לשעבר בנימין נתניהו בוועדת החקירה לאירועי אסון המירון.

אחרי עשרות שנים של נאומים פומפוזיים, מאות ראיונות טלוויזיה מהונדסים בשקרים ותעמולה שלמד מכהנת אמריקאית להופעה מול מצלמה, צחקוקים ולהטוטים מול יונית לוי, סרטוני יוטיוב וטוויטר זחוחים מלאים בשקרים (מאז "אנחנו נמוטט את שלטון חמאס", "הערבים נעים בכמויות", ועד כ"שנחזור נוריד את מחירי הדירות והדלק והמזון", בלה בלה) התייצב נתניהו בעל כורחו בפני שלושה אנשים רציניים. אנשים שלמדו את העובדות, קראו את המסמכים, חקרו את עשרות העדים הכפופים לו והם מציבים מולו שאלות בלי לתת לו למרוח, להתחמק, לברבר סיסמאות ולצאת יבש מביצת מחדליו.

אחרי עשרות שנים של נאומים פומפוזיים וראיונות טלוויזיה מהונדסים בשקרים, התייצב נתניהו בעל כורחו בפני שלושה אנשים רציניים שלמדו את העובדות, קראו את המסמכים, חקרו עשרות עדים

השיעור הזה ראוי שילמד בכל אולפן מוצ"ש שמזמין פוליטיקאים לקרבות תרנגולים ונותן להם להתקוטט, לשקר ולהבטיח הבטחות מטורללות וחסרות עובדות ואחריות, ובלבד שהציבור יקבל את מנת העימותים הקולניים היומית שלו כשהרייטינג לבדו הוא מטרתו.

עשרות מגישים בטלוויזיה שלנו יושבים באולפן בלי ללמוד את נושא הריאיון, בלי לתחקר, בלי לקרוא מסמכים או לפחות גוגל על היסטוריית המעשים והדיבורים של אותם "נציגי ציבור", המתיימרים לנהל את חיינו.

השופטת בדימוס דבורה ברלינר חקרה את נתניהו בשאלות ממוקדות, כשהיא מוכנה, שיטתית, מובילה מנושא לנושא בדיוק וחדות. היא התחילה עם הרקע למצב המירון כפי שהיא נחשפה אליו, וכפי שראתה שנתניהו היה אמור להיחשף אליו במשך השנים בדוחות מבקר מדינה חריפים, מכתבים של ראשי ועדות בכנסת, ביניהם מאנשיו הנאמנים ביותר כמו ח"כ דוד אמסלם וח"כ מירי רגב, המשיכה למכתב התראה של מפכ"ל המשטרה ולעשרות פרסומים בתקשורת, ותהתה מול פרצופו של נתניהו כיצד 12 שנה בשלטון לא גרמו לו להיכנס לעומק הסכנה במירון ולטפל בה.

נתניהו התחיל לומר שהוא כראש ממשלה דאז קיבל אלפי פניות, שאירועים כאלה מתרחשים כל שנה, כל השנה, שיש לו מי שמסנן עבורו מידע, וזרק את האחריות על המנכ"ל שלו. אבל אז שאל אותו האלוף שלמה ינאי כיצד לא השכיל כמפקד, כמנהיג, כמנהל המערכת, ליצור מערכת שתציף אליו את העיקר מתוך הטפל.
כיצד זה מגיעים אליך מכתבים ופשוט לא נענים? שאל הרב מרדכי קרליץ. איזה מן שלטון הוא שמקבל התראות על סכנות המוניות ופשוט מתעלם?

עשרות מגישים בטלוויזיה שלנו יושבים באולפן בלי ללמוד את נושא הריאיון, בלי לתחקר, בלי לקרוא מסמכים או לפחות גוגל על היסטוריית המעשים והדיבורים של "נציגי הציבור", המתיימרים לנהל את חיינו

כדרכו באולפנים נתניהו ניסה לחייך בבוז, ללמד את חברי הוועדה "איך פועלת ממשלה", ולהטיל את האירוע לסל האשפה שבו הוא "לא מטפל בבעיות בטיחות".
אבל ינאי וברלינר לא נרתעו. השיעור הזה ראוי להילמד לא רק בהקשר של ועדות חקירה, אלא גם איך עומדים מול תועמלן מוכשר כמו נתניהו. מול אדם שהשקרנות היא מקצועו ואופיו. מול פוליטיקאי שהעמיד את האינטרס הפוליטי האישי שלו מעל בטיחות וחייהם של מאות אלפי חוגגי המירון, במודע.

כשנתניהו ניסה להימלט אל החלטות שממשלתו קיבלה לפני שנים – "החלטות מצוינות" הוא התגאה והשתחצן, אבל ינאי שלף לו את המסמך של החלטת הממשלה מ-2011 ועבר סעיף סעיף להראות לו ש"שום דבר לא בוצע, כלום, נאדה".

השיעור הזה חשוב, כי ועדת החקירה הזו עובדת בתקופה של הצפת מידע ושטיפת תודעה יומיומית מצד השלטון ומצד שופריו, ובמקרה של נתניהו – גם בזמן שהוא באופוזיציה.

חברי הועדה חקרו 140 עדים, קראו הררי  מסמכים והם בקיאים בכל פרט. נתניהו לא יוכל לחמוק מאחריות מולם. בעת עדותו הוא ניסה לגמד את אחריותו, לפזר אותה לרוח או למיליון הבעיות שרה"מ מתעסק בהן, ואילו רק "תפסו אותו בדש בגדו ואמרו לו סכנה" הוא היה מיד מטפל.

לא אדוני. כל סינק בטוויטר מקבל תוך דקות תגובה של אנשיך, אמר לו ינאי, איך זה 12 שנה נושא כזה לא חודר לתודעתך?

בעדותו ניסה לגמד את אחריותו ואילו רק "תפסו אותו בדש בגדו ואמרו לו סכנה" – היה מיד מטפל. לא אדוני. כל סינק בטוויטר מקבל תוך דקות תגובה של אנשיך, אמר לו ינאי, איך זה 12 שנה נושא כזה לא חודר לתודעתך?

אילו בתכניות הראיונות היומיות והשבועיות שלנו היו מראיינים את האנשים שמנהלים את חיינו באותה רמת מקצועיות ומחויבות ציבורית כמו חברי ועדת החקירה, חיינו כאן היו משתנים ללא הכר.

ערך האחריות היה מקבל בחזרה את מקומו המכובד, הציבור היה מבין מה נדרש מנציג ומנהיג ציבור, והמערכות הסובבות את הממשלה וראשה היו מבינות שעליהן לשרת את האינטרס הציבורי ולא לפחד מהשליט שמינה אותם.

השיעור שקיבל נתניהו בחדר הוועדה גם הוא חשוב. לא סתם הוא נאבק נגד הקמת הוועדה. חשיבותה לשלטון העתידי ולשירות הציבורי בישראל אדירה. מי שראה את האירוע הזה מבין איזו מדינה הייתה יכולה להיות כאן אילו לא השתלט עליה אדם כמו נתניהו בעזרת שותפים נאמנים שהשלטון לבדו בראש מעיניהם בכל מחיר, גם במחיר חייהם של אזרחי המדינה שאותה הם היו אמורים לשרת.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.