שם המשחק הוא התנגדות

שלדון אדלסון ובנימין נתניהו (צילום: Ben Dori/Flash90)
Ben Dori/Flash90
שלדון אדלסון ובנימין נתניהו

היה נחסך מאיתנו זמן יקר אילו מספיק נבחרי ציבור מהשמאל הליברלי היו מבינים, שלפי הימין הרפובליקני המקומי שלנו – בני פלוגתא לא אמורים להסכים. הסכמה, כמושג, כלל איננה קיימת "בטבע" שלהם. יש רק "הכרעה".

לכן כל ניסיון לפשרה מצידנו (כל ניסיון לפוליטיקה נורמלית) נתפש על ידם כ-"חולשה", כיוון שאם היה בכוחנו, הרי היינו כבר "מכריעים" מציאות כרצוננו.

זו מהות שבירת כללי המשחק (עוד משפט על זה בסוף).

כך קורה למשל בארה"ב, כשהרפובליקנים, בלי נקיפות מצפון, השאירו את אזרחי מדינתם עם שופט עליון אחד פחות למשך שנה שלמה(!). הם הפגינו אדישות גמורה לתקיעת מערכת המשפט והשלכותיה על הציבור, ופסלו על הסף כל מועמד שהביא הנשיא רק כי הוא דמוקרטי, ורק כדי שיוכלו אחרי הבחירות להשביע מועמד "נאמן" מטעמם (דוגמא אחת מיני רבות).

זו פוליטיקת ה-"דווקא", אותה הכרנו אנחנו, בישראל, משלטי החוצות של הליכוד בבחירות האחרונות.

מי לא זוכר את דוד ביטן כיו"ר קואליצית הימין השמרן, בדמות כרוז, מתריס בבריונות נגד האופוזיציה, בכלל בלי להקשיב לפרטי הצעות החוק שמקריא יו"ר הכנסת בזו אחר זו.

מי לא זוכר את דוד ביטן כיו"ר קואליצית הימין השמרן, בדמות כרוז, מתריס בבריונות נגד האופוזיציה, בכלל בלי להקשיב לפרטי הצעות החוק שמקריא יו"ר הכנסת בזו אחר זו

צועק "נגדדד" כל אחת מהן, כדי שיהיה ברור לח"כים של הקואליציה שנוכחים במליאה – הצעות חוק של האופוזיציה מפילים, ללא יוצא מן הכלל, ולא משנה במה הן עוסקות, רק כי הן של האופוזיציה.

התופעה הזו חדשה. עד לא מזמן מפלגות היו משתפות פעולה, מצביעות יחד על חוקים לתועלת הציבור, והרשות המחוקקת היתה מתפקדת, כשכל המפלגות היו מחויבות לערכי יסוד ציוניים, לטובת הציבור, ולשימור האחדות.

עד שחזר נתניהו מארה"ב.

את נגע שיטות המפלגה הרפובליקנית, שלא בוחלות באמצעים כדי להגיע לשלטון ולשמר אותו: הפחדה, הסתה, עלילות דם וערכים נוספים המנוגדים לאתוס הציוני – הוא הבריח לכאן, כחלק ממטלטליו כתושב חוזר.

השיטות הללו הן שהביאו לרצח רבין. הן גם אלה שהביאו מיד אחר כך להמשך ההסתה נגד ממשיכו פרס, כאילו לא קרה דבר.

את נגע שיטות המפלגה הרפובליקנית, שלא בוחלות באמצעים כדי להגיע לשלטון ולשמר אותו: הפחדה, הסתה, עלילות דם – הוא הבריח לכאן, כחלק ממטלטליו כתושב חוזר

תקשורת ציונית מקצועית הצליחה לבלום אותו בהתחלה מלפלג אותנו לחלוטין בשיטות ההרסניות הללו, ובעצם העניקה לנו עשר שנים של נורמאליות יחסית. אחרת הקרע שאותו אנו חווים היום – היה מתקיים כבר בתחילת שנות האלפיים.

אבל אז, באמצע העשור הקודם, נתניהו הבריח לארץ גם את שלדון אדלסון.

אדלסון הוא התורם הגדול ביותר של המפלגה הרפובליקנית. אחד שבכוח תקציב פרטי של מאה מיליון ש"ח בשנה – פרץ את קוי ההגנה של התקשורת שומרת הסף, והצליח סופית להחדיר לתוך אדמת ארץ ישראל כמוסות רעל רפובליקני – עליהן מוטבע השם "רוג'ר איילס".

כשלרשותנו פרספקטיבה בת עשורים וחכמה שבדיעבד, אפשר ואף חובה להפנות אצבע אל דמויות עבר כמו אותו איילס, שבכוונת זדון וממניעים תועלתניים פילגו את העם. איילס – הבריון, הדמגוג, הנקמן, המטרידן מנצל הנשים הסדרתי, שמרוב תכונות ומוניטין שליליים כל תיאור תמציתי יעשה עימו חסד, ולכן מומלץ לצפות בסרט הדוקו בן 107 הדקות אודותיו "הפרד ומשול" – הוא אחד ממחוללי הקיטוב הבולטים של העת המודרנית, שלאפלתו עדיין צועדים רבים מידי מהפוליטיקאים ממחנה הימין.

אדלסון הוא התורם הגדול ביותר של המפלגה הרפובליקנית. בכוח מאה מיליון ש"ח בשנה פרץ את קוי ההגנה של התקשורת, והצליח סופית להחדיר לארץ ישראל כמוסות רעל רפובליקני – עליהן מוטבע השם "רוג'ר איילס"

לא רבים בציבור מבינים מה אנחנו מפסידים, כמה כללי המשחק הרפובליקנים החדשים הללו משתקים ופוגעים במדינה ובאזרחים. לא רבים בציבור מבינים מתי זה התחיל, בשביל מה, ובעיקר בגלל מי נפלה עליהם המציאות הפלגנית הזאת, ההפרטות והתספורות, הפערים החברתיים, יוקר המחיה, ההדתה, השחיתות ועוד ועוד מרעין בישין.

בארה"ב, שם הפוליטיקה הרפובליקנית המקיאוולית הזאת של שלטון לשם עצמו, לשם השלטון, קיימת עשר-עשרים שנים יותר, והאזרחים כבר מתפכחים ומבינים היטב ההשלכות עליהם.

איך היתרון הזה בזמן בא לידי ביטוי? בעוד אצלנו הפוליטיקאים הסוציאל-דמוקרטים הפרוגרסיבים נדחקים החוצה מהכנסת, בארה"ב הם אלו שעוברים לקדמת הבמה, וזוכים לאור זרקורים ולהילה.

הם הפוליטיקאים שנוגעים בדיוק בשורש הבעיה הזאת, מדברים עליה, מסבירים אותה לציבור, כמה באמת הוא מפסיד, בגלל מפלגה אחת שהפסיקה לשרת את האינטרסים של האזרחים. והציבור מגיב בגל כחול.

בארה"ב, שם הפוליטיקה הרפובליקנית המקיאוולית הזאת של שלטון לשם עצמו, לשם השלטון, קיימת עשר-עשרים שנים יותר, האזרחים כבר מתפכחים ומבינים היטב ההשלכות עליהם

פוליטיקאים ותיקים כמו ברני סנדרס ואליזבת וורן, ופוליטיקאים צעירים כמו אלקסנדרה אוקזיו קורטז, לא רק שלא חוששים להיות אנטי-ממסדיים, זה הדגל המרכזי שלהם.

כי בגלל הרפובליקנים – הממסד של אז, ששירת את האזרחים והביא לצמיחה הרציפה הארוכה והגדולה ביותר בתולדות ארה"ב, שניצח מלחמת עולם, שהרחיב את מעמד הביניים, ששם מחשב בכל בית ואדם על הירח – איננו עוד.

על חורבותיו הקימו הרפובליקנים ממסד סקטוריאלי, שמשרת רק את המאיון העליון, על חשבון 99% מהאזרחים, והביא לפערים בלתי נתפסים ממש, כששלושה אנשים פרטיים מחזיקים ביותר עושר ממחצית אוכלוסית ארה"ב ביחד; ל-40% מהאוכלוסיה אין יכולת לעמוד בהוצאה חד פעמית של אפילו 400 דולר; ולראשונה, תוחלת חיים של ילדים, נמוכה משל הוריהם.

על חורבותיו הקימו הרפובליקנים ממסד סקטוריאלי, שמשרת רק את המאיון העליון, על חשבון 99% מהאזרחים, והביא לפערים בלתי נתפשים ממש, כש-3 אנשים פרטיים מחזיקים ביותר עושר ממחצית אוכלוסית ארה"ב ביחד

לכן, מעודד לקרוא את זהבה גלאון כותבת "להפסיק עם האשליה", הנה גם אצלנו יש פוליטיקאים שתוקפים את שורש הבעיה – אין אמון בממסד, כי הליכוד של נתניהו שינו פניו של הממסד.

זהבה מוסיפה, "שם המשחק הוא התנגדות", ואת זה חשוב שיבינו כל שליחי הציבור של השמאל הליברלי שטרם התעדכנו במציאות, ושעדין בטקסטים ובאמירות שלהם אפשר למצוא פירגונים למיניהם לדעות ימניות ואישים מהימין, בניסיון לבוא לקראתם, לרצותם, כדי להתפשר עימם.

שליחי הציבור האלה של השמאל – בזכות מכונת התעמולה של אדלסון הופכים שליחי הציבור האלה של השמאל לפלסטלינה בידיהם של הפוליטיקאים הרפובליקנים

חזרנו לאיך נשבר המשחק הפוליטי.

הימין הרפובליקני (והפלס"ר שלו במרחב – האלט רייט, יאיר נתניהו), מבחינתם "פיצחו" אותנו השמאל. הימין הרפובליקני מתבצר בעמדתו, וממתין בסבלנות שהשמאל הליברלי יתחיל לנוע לקראתו, מתוקף ההכרה הארכאית שלו בפוליטיקה כמשחק של פשרות.

הימין (והפלס"ר שלו במרחב, האלט רייט יאיר נתניהו), "פיצחו" את השמאל. הימין מתבצר בעמדתו, וממתין בסבלנות שהשמאל הליברלי ינוע לקראתו, מתוקף ההכרה הארכאית בפוליטיקה כמשחק של פשרות

כך, עם כל משפט שמסכים עם עוד מיתוס שהימין הרפובליקני מספר לתומכיו, קטן כגדול, השמאל הליברלי נותן לגיטימציה ציבורית לעוד בלתי-ראוי-בעליל בכנסת, ולעוד דעה אנטי-שמאל-ליברלית, קטנה כגדולה, ופועל יוצא הוא, שגבולות הגזרה של הנורמאליות עצמה, נעים לכיוונם.

משפט הסיום של זהבה הוא "כאילו שזו נורמאליות", ואמנם זהבה מתייחסת לחורבן הדמוקרטיה, אבל עצם תזוזתה של כל נורמאליות היא העיקר וזו המטרה.

על שליחי הציבור של השמאל הליברלי להתעדכן, זה חשוב מאוד להתעדכן, על מנת שהשמאל הליברלי ישיב הנורמאליות למקומה, למשחק פוליטי של שיתוף פעולה, ולא של הכרעה.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,018 מילים
סגירה