היה נחסך מאיתנו זמן יקר אילו מספיק נבחרי ציבור מהשמאל הליברלי היו מבינים, שלפי הימין הרפובליקני המקומי שלנו – בני פלוגתא לא אמורים להסכים. הסכמה, כמושג, כלל איננה קיימת "בטבע" שלהם. יש רק "הכרעה".

לכן כל ניסיון לפשרה מצידנו (כל ניסיון לפוליטיקה נורמלית) נתפש על ידם כ-"חולשה", כיוון שאם היה בכוחנו, הרי היינו כבר "מכריעים" מציאות כרצוננו.

זו מהות שבירת כללי המשחק (עוד משפט על זה בסוף).

כך קורה למשל בארה"ב, כשהרפובליקנים, בלי נקיפות מצפון, השאירו את אזרחי מדינתם עם שופט עליון אחד פחות למשך שנה שלמה(!). הם הפגינו אדישות גמורה לתקיעת מערכת המשפט והשלכותיה על הציבור, ופסלו על הסף כל מועמד שהביא הנשיא רק כי הוא דמוקרטי, ורק כדי שיוכלו אחרי הבחירות להשביע מועמד "נאמן" מטעמם (דוגמא אחת מיני רבות).

זו פוליטיקת ה-"דווקא", אותה הכרנו אנחנו, בישראל, משלטי החוצות של הליכוד בבחירות האחרונות.

מי לא זוכר את דוד ביטן כיו"ר קואליצית הימין השמרן, בדמות כרוז, מתריס בבריונות נגד האופוזיציה, בכלל בלי להקשיב לפרטי הצעות החוק שמקריא יו"ר הכנסת בזו אחר זו.

מי לא זוכר את דוד ביטן כיו"ר קואליצית הימין השמרן, בדמות כרוז, מתריס בבריונות נגד האופוזיציה, בכלל בלי להקשיב לפרטי הצעות החוק שמקריא יו"ר הכנסת בזו אחר זו

צועק "נגדדד" כל אחת מהן, כדי שיהיה ברור לח"כים של הקואליציה שנוכחים במליאה – הצעות חוק של האופוזיציה מפילים, ללא יוצא מן הכלל, ולא משנה במה הן עוסקות, רק כי הן של האופוזיציה.

התופעה הזו חדשה. עד לא מזמן מפלגות היו משתפות פעולה, מצביעות יחד על חוקים לתועלת הציבור, והרשות המחוקקת היתה מתפקדת, כשכל המפלגות היו מחויבות לערכי יסוד ציוניים, לטובת הציבור, ולשימור האחדות.

עד שחזר נתניהו מארה"ב.

את נגע שיטות המפלגה הרפובליקנית, שלא בוחלות באמצעים כדי להגיע לשלטון ולשמר אותו: הפחדה, הסתה, עלילות דם וערכים נוספים המנוגדים לאתוס הציוני – הוא הבריח לכאן, כחלק ממטלטליו כתושב חוזר.

השיטות הללו הן שהביאו לרצח רבין. הן גם אלה שהביאו מיד אחר כך להמשך ההסתה נגד ממשיכו פרס, כאילו לא קרה דבר.

את נגע שיטות המפלגה הרפובליקנית, שלא בוחלות באמצעים כדי להגיע לשלטון ולשמר אותו: הפחדה, הסתה, עלילות דם – הוא הבריח לכאן, כחלק ממטלטליו כתושב חוזר

תקשורת ציונית מקצועית הצליחה לבלום אותו בהתחלה מלפלג אותנו לחלוטין בשיטות ההרסניות הללו, ובעצם העניקה לנו עשר שנים של נורמאליות יחסית. אחרת הקרע שאותו אנו חווים היום – היה מתקיים כבר בתחילת שנות האלפיים.

אבל אז, באמצע העשור הקודם, נתניהו הבריח לארץ גם את שלדון אדלסון.

אדלסון הוא התורם הגדול ביותר של המפלגה הרפובליקנית. אחד שבכוח תקציב פרטי של מאה מיליון ש"ח בשנה – פרץ את קוי ההגנה של התקשורת שומרת הסף, והצליח סופית להחדיר לתוך אדמת ארץ ישראל כמוסות רעל רפובליקני – עליהן מוטבע השם "רוג'ר איילס".

כשלרשותנו פרספקטיבה בת עשורים וחכמה שבדיעבד, אפשר ואף חובה להפנות אצבע אל דמויות עבר כמו אותו איילס, שבכוונת זדון וממניעים תועלתניים פילגו את העם. איילס – הבריון, הדמגוג, הנקמן, המטרידן מנצל הנשים הסדרתי, שמרוב תכונות ומוניטין שליליים כל תיאור תמציתי יעשה עימו חסד, ולכן מומלץ לצפות בסרט הדוקו בן 107 הדקות אודותיו "הפרד ומשול" – הוא אחד ממחוללי הקיטוב הבולטים של העת המודרנית, שלאפלתו עדיין צועדים רבים מידי מהפוליטיקאים ממחנה הימין.

אדלסון הוא התורם הגדול ביותר של המפלגה הרפובליקנית. בכוח מאה מיליון ש"ח בשנה פרץ את קוי ההגנה של התקשורת, והצליח סופית להחדיר לארץ ישראל כמוסות רעל רפובליקני – עליהן מוטבע השם "רוג'ר איילס"

לא רבים בציבור מבינים מה אנחנו מפסידים, כמה כללי המשחק הרפובליקנים החדשים הללו משתקים ופוגעים במדינה ובאזרחים. לא רבים בציבור מבינים מתי זה התחיל, בשביל מה, ובעיקר בגלל מי נפלה עליהם המציאות הפלגנית הזאת, ההפרטות והתספורות, הפערים החברתיים, יוקר המחיה, ההדתה, השחיתות ועוד ועוד מרעין בישין.

בארה"ב, שם הפוליטיקה הרפובליקנית המקיאוולית הזאת של שלטון לשם עצמו, לשם השלטון, קיימת עשר-עשרים שנים יותר, והאזרחים כבר מתפכחים ומבינים היטב ההשלכות עליהם.

איך היתרון הזה בזמן בא לידי ביטוי? בעוד אצלנו הפוליטיקאים הסוציאל-דמוקרטים הפרוגרסיבים נדחקים החוצה מהכנסת, בארה"ב הם אלו שעוברים לקדמת הבמה, וזוכים לאור זרקורים ולהילה.

הם הפוליטיקאים שנוגעים בדיוק בשורש הבעיה הזאת, מדברים עליה, מסבירים אותה לציבור, כמה באמת הוא מפסיד, בגלל מפלגה אחת שהפסיקה לשרת את האינטרסים של האזרחים. והציבור מגיב בגל כחול.

בארה"ב, שם הפוליטיקה הרפובליקנית המקיאוולית הזאת של שלטון לשם עצמו, לשם השלטון, קיימת עשר-עשרים שנים יותר, האזרחים כבר מתפכחים ומבינים היטב ההשלכות עליהם

פוליטיקאים ותיקים כמו ברני סנדרס ואליזבת וורן, ופוליטיקאים צעירים כמו אלקסנדרה אוקזיו קורטז, לא רק שלא חוששים להיות אנטי-ממסדיים, זה הדגל המרכזי שלהם.

כי בגלל הרפובליקנים – הממסד של אז, ששירת את האזרחים והביא לצמיחה הרציפה הארוכה והגדולה ביותר בתולדות ארה"ב, שניצח מלחמת עולם, שהרחיב את מעמד הביניים, ששם מחשב בכל בית ואדם על הירח – איננו עוד.

על חורבותיו הקימו הרפובליקנים ממסד סקטוריאלי, שמשרת רק את המאיון העליון, על חשבון 99% מהאזרחים, והביא לפערים בלתי נתפסים ממש, כששלושה אנשים פרטיים מחזיקים ביותר עושר ממחצית אוכלוסית ארה"ב ביחד; ל-40% מהאוכלוסיה אין יכולת לעמוד בהוצאה חד פעמית של אפילו 400 דולר; ולראשונה, תוחלת חיים של ילדים, נמוכה משל הוריהם.

על חורבותיו הקימו הרפובליקנים ממסד סקטוריאלי, שמשרת רק את המאיון העליון, על חשבון 99% מהאזרחים, והביא לפערים בלתי נתפשים ממש, כש-3 אנשים פרטיים מחזיקים ביותר עושר ממחצית אוכלוסית ארה"ב ביחד

לכן, מעודד לקרוא את זהבה גלאון כותבת "להפסיק עם האשליה", הנה גם אצלנו יש פוליטיקאים שתוקפים את שורש הבעיה – אין אמון בממסד, כי הליכוד של נתניהו שינו פניו של הממסד.

זהבה מוסיפה, "שם המשחק הוא התנגדות", ואת זה חשוב שיבינו כל שליחי הציבור של השמאל הליברלי שטרם התעדכנו במציאות, ושעדין בטקסטים ובאמירות שלהם אפשר למצוא פירגונים למיניהם לדעות ימניות ואישים מהימין, בניסיון לבוא לקראתם, לרצותם, כדי להתפשר עימם.

שליחי הציבור האלה של השמאל – בזכות מכונת התעמולה של אדלסון הופכים שליחי הציבור האלה של השמאל לפלסטלינה בידיהם של הפוליטיקאים הרפובליקנים

חזרנו לאיך נשבר המשחק הפוליטי.

הימין הרפובליקני (והפלס"ר שלו במרחב – האלט רייט, יאיר נתניהו), מבחינתם "פיצחו" אותנו השמאל. הימין הרפובליקני מתבצר בעמדתו, וממתין בסבלנות שהשמאל הליברלי יתחיל לנוע לקראתו, מתוקף ההכרה הארכאית שלו בפוליטיקה כמשחק של פשרות.

הימין (והפלס"ר שלו במרחב, האלט רייט יאיר נתניהו), "פיצחו" את השמאל. הימין מתבצר בעמדתו, וממתין בסבלנות שהשמאל הליברלי ינוע לקראתו, מתוקף ההכרה הארכאית בפוליטיקה כמשחק של פשרות

כך, עם כל משפט שמסכים עם עוד מיתוס שהימין הרפובליקני מספר לתומכיו, קטן כגדול, השמאל הליברלי נותן לגיטימציה ציבורית לעוד בלתי-ראוי-בעליל בכנסת, ולעוד דעה אנטי-שמאל-ליברלית, קטנה כגדולה, ופועל יוצא הוא, שגבולות הגזרה של הנורמאליות עצמה, נעים לכיוונם.

משפט הסיום של זהבה הוא "כאילו שזו נורמאליות", ואמנם זהבה מתייחסת לחורבן הדמוקרטיה, אבל עצם תזוזתה של כל נורמאליות היא העיקר וזו המטרה.

על שליחי הציבור של השמאל הליברלי להתעדכן, זה חשוב מאוד להתעדכן, על מנת שהשמאל הליברלי ישיב הנורמאליות למקומה, למשחק פוליטי של שיתוף פעולה, ולא של הכרעה.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

פתיחת מושב החורף של הכנסת החזירה לתודעה את המראות המוכרים – ההפרעות החוזרות של חברי האופוזיציה לנאום ראש הממשלה, הקריאות "נוכל", וכדומה. הדברים אמורים בעיקר בחברי הכנסת של סיעת הליכוד מהשורות האחוריות. בחוגים התומכים בממשלה הנוכחית שוב מלינים על גסות הרוח, כביכול, מצד האופוזיציה, על הנראות המבישה, על השפלת כבודה של הכנסת. "אוי לאותה בושה", "אם כך נוהגים נבחרי הציבור שלנו, מה נאמר אנחנו", "מה יאמרו עלינו" – וכדומה.

אני חולק על כך. הבעיה אינה של נימוס או מנהל תקין.

בחוגים התומכים בממשלה שוב מלינים על גסות הרוח, כביכול, מצד האופוזיציה, על הנראות המבישה, על השפלת כבודה של הכנסת. אני חולק על כך. הבעיה אינה של נימוס או מנהל תקין

חייבים לומר: כשלעצמן, הבוטות ואף הצעקות לא אמורות להפריע לנו. זה פרלמנט דמוקרטי, לא מועצת לורדים. הקונפליקט הפוליטי בישראל אינו דיון מעונב במועדון של ג'נטלמנים – שממילא לא חסר להם כלום בחיים. פוליטיקה זה החיים שלנו: מלחמה ושלום, חברה וכלכלה, דת ומדינה.

האם ישראל תהיה מדינת רווחה או חברה של אדם לאדם זאב, עם חסרי בית מתגוללים ברחוב? עוד 70 שנות סכסוך, או הסדר מדיני? זמני או של קבע? שמא ניישם חזון סביבתי נועז, או נותיר את ההחלטות על המים, האוויר והתחבורה לידי כוחות השוק? האם המדינה שואפת לצמצם פערים ולמגר אפליות לפי קווים מגדריים, לאומיים, אתניים, מעמדיים? משטר חילוני, סטטוס קוו, או התקדמות למדינת הלכה?

כל אחת מהשאלות הללו היא שאלת חיים ומוות. ויכוח מנומס או תיאטרון פוליטי צבוע שמסתיר את המצב הקיים – אינם אפשריים. למדינת ישראל אין אפילו חוקה, ובודאי שלא קונצנזוס שהתייצב באף נושא.

הפרלמנט שלנו משקף זאת. אלה שסעים שאסור לכסות עליהם.

הבעיה שלי עם מופעי ה"גסות" של גלית דיסטל-אטבריאן, או מירי רגב עם מה שנשמע כלהג שיכורים בענייני ה"שאוויש", או עם "נאום המניאק" של דוד אמסלם, או עם ח"כ משה גפני שאומר על קורבנות הקורונה כי "נפתלי בנט הוא הרוצח שלהם" – היא מה שעומד מאחורי כל זה.

מירי רגב @regev_miri על אלקין: אלקין איך להיות השאוויש של הגועליציה???????? pic.twitter.com/6e4xH7T3Ze

— ????????Avi Noga???????? (@AviNoga3) July 28, 2021

דודי אמסלם מתפלפל על המונח "מניאק". מיועד למי שאוהב להשתכשך בבריכה של הקטנים. @aviadglickman ו- @baruchikra מאשרים שהמים חמימים ונעימים. pic.twitter.com/fcbZY6HLnY

— ???????? Soul Assassins אלמוג סארון ???????????? (@Alm0gSAr0n) October 21, 2020

ה"גסות" הזאת אינה אידיאולוגית. היא לא "מחלוקת לשם שמיים". זה נשק שנועד לשתק ולשבש את פעולת הכנסת. זו מין הרחבה מאולתרת של עיקרון הפיליבסטר. כל דיון, כל הצבעה, כל נוהל פרלמנטרי משובש, מתארך, גורר את הממשלה והקואליציה לקרב בוץ מתוזמר מראש – בלי מטרה להציג אלטרנטיבה.

ה"גסות" אינה אידיאולוגית. זה נשק שנועד לשתק ולשבש את פעולת הכנסת. כל דיון, הצבעה, נוהל פרלמנטרי – משובש, מתארך, גורר את הממשלה והקואליציה לקרב בוץ מתוזמר מראש – בלי מטרה להציג אלטרנטיבה

האידיאל הוא ה-gridlock, השיתוק האסטרטגי שהסיעה הרפובליקאית שקונגרס האמריקאי יישמה לאורך שנות ממשלה אובמה, בעיקר מאז הישגיהם בבחירות אמצע הקדנציה של 2010. המאמץ לשתק את פעולת הממשל האמריקאי התחדש, כמובן, עם השבעתו של ג'ו ביידן.

השימוש של הימין הפופוליסטי והניאו-שמרני בפיליבסטר ובכלים דומים של שיתוק הוא קלאסיקה ידועה מראש: לוקחים נשק של החלש (האופוזיציה הקלאסית, המייצגת את החלשים והמודרים), חלק מכללי המשחק הישנים, וחוטפים אותו (במובן hijack).

לטובת מה? לטובת הפוליטיקה של החזק: העשיר, התאגיד, הממסד הדתי וכדומה. אל תטעו, הגוש הזה עדיין חזק להדהים. הוא מחובר לבעלי הון, הוא שולט ברבנות הראשית, הוא שתל אלפי מינויים בשירות הממשלתי, ונאמנותם של הפקידים הללו לא השתנתה.

קחו למשל את מיטש מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי בקונגרס. הישגו הגדול: שיתוק ממשלים של נשיאים דמוקרטיים עם הרבה טריקים ושטיקים, מינוי מקסימום שופטים שמרנים ומניעת מינויים של שופטים ליברליים.

מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט, מיטש מקונל, ב-9 בנובמבר 2020 (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

הגוש שכולל את הליכוד, הסיעות החרדיות וסיעת הציונות הדתית והפלגים הכהניסטיים והחרד"ליים שנספחו אליה – הופך יותר ויותר טראמפיסטי. התוכן שלו הוא דחייה מוחלטת של "הערכים הפרוגרסיביים" וסירוב מוחלט להידבר איתם, והאמצעי הוא כל האמצעים. קווים אדומים נחצו ועוד ייחצו בעתיד. אין טעם להזדעזע.

השימוש של הימין הפופוליסטי והניאו-שמרני בכלי שיתוק הוא קלאסיקה: לוקחים נשק של החלש (האופוזיציה הקלאסית, המייצגת חלשים ומודרים) וחוטפים אותו לטובת הפוליטיקה של החזק

שווה להתעכב על "הגסות", ומי מביע אותה. מי הצועק ומי "הממלכתי". התפקוד במשבצת "האופוזיציונר הצעקן" של רגב, דיסטל-אטבריאן, מאי גולן, אמסלם, ביטון (בעבר הלא-רחוק גם מיקי זוהר) הוא בחירה גזענית מניפולטיבית של הנהגת הליכוד.

ל"שדה הקרב" נשלחים שוב ושוב הח"כים ממוצא יהודי-מזרחי; לרוב ח"כים מהשורות האחוריות (ובמקרה של דיסטל אטבריאן, ממש מהשורות האחוריות, מפני שהיא שיריון של יו"ר המפלגה, ולא דמות שזכתה לתמיכה מסיבית מהמתפקדים).

ההתגרות שבסופה מוציאים אנשי הביטחון ח"כים מהמליאה או מדיון הוועדה הרי תוזמרה מראש. כפי שכתבתי בעבר, הגסות והאגרסיביות הן חלק מהמסר הפופוליסטי: "אנחנו עממיים, אנחנו נגד האליטות. עיניכם הרואות: יו"ר הכנסת או יו"ר הוועדה מסלקים אותנו, מדירים אותנו, הדעה שלנו מושתקת".

בפועל, כאמור, מדובר בנציגים שמשרתים אליטות חזקות לאין שיעור, בעיקר כלכליות. התוכן האידיאולוגי האמיתי בתעמולה הזאת הוא אנטי-אינטלקטואליזם, אלמנט פשיסטי ותיק מאוד.

*  *  *

לא פעם אומרים לנו "אבל למה לתת להם במה? אל תאכילו את הטרול, אם נתעלם מהם הם ייעלמו". כלומר, הם ניזונים מתשומת לב.

הרכבת הזאת עזבה את התחנה. מזמן. אנחנו כבר לא בשלב שאפשר להחליט לא לתת במה לדוברים האלה (היינו, של הפופוליזם החדש). הם דיברו ישירות לקהל שלהם 10-15 שנים, בערוצים ייעודיים. מקבוצות וואטסאפ וקבוצות פייסבוק סגורות, ועד אתרי חדשות נישתיים (חלקם אינם אלא צהובונים בפרוטה, יותר מעיתונים בעלי צבע אידיאולוגי ימני). הדוברים והערוצים הללו גיבשו את הקהל שלהם היטב, יצרו סטנדרטים חדשים.

שווה להתעכב על "הגסות", ומי מביע אותה. מי הצועק ומי "הממלכתי". התפקוד במשבצת "האופוזיציונר הצעקן" של רגב, דיסטל-אטבריאן, אמסלם, ביטון, הוא בחירה גזענית מניפולטיבית של הנהגת הליכוד

חרף הקמת ממשלה חדשה – החוגים האלה צוברים תאוצה גם בישראל. ערוץ 20 אמנם מדשדש, אבל מאמץ גדול מושקע בימים אלה בהגדלת התפוצה של הוצאת "שיבולת", שמתמחה באינדוקטרינציה פופוליסטית אנטי-אינטלקטואלית. כבר שנה וחצי שברשת צצים עוד "אתרי חדשות" עלומים שמציפים את הרשת בזבל פסוודו-עיתונאי שמסתיר בקושי הזדהות מפלגתית ומחנאית. אפילו "אפוק טיימס" משקיע לא מעט בהתרחבות; מדובר בפרוייקט מוזר מאוד, שמערבב רוחניות ניו-אייג'ית בפרוטה (לצד האג'נדה האנטי-סינית של מייסד מגזין האם האמריקאי) והרבה פסוודו-מדע.

בסופו של דבר יש מסר אחד ויחיד: נגד מדינת רווחה, נגד הסתכלות קולקטיבית מכל סוג שהוא: תדאג לעצמך, הרוח מנצחת את הכל, כל הומלס יכול להיות מיליונר (ולכן לא צריך שום מנגנונים מדינתיים). מעניין, מי מרוויח מהפצת הרעיון הזה?

העוינות לתקשורת המסחרית המסורתית – בעיקר ערוצי הטלוויזיה 12 ו-13, קבוצת "ידיעות אחרונות" וקבוצת "הארץ" – היא תנאי קבלה ממש. מרכז הכובד האידיאולוגי בכל גופי התקשורת הללו נמצא ימינה מהמרכז – לפי כל סטנדרט מקובל; אבל זה לא הסטנדרט הפופוליסטי. בחוגים האלה נחשבת המדיה הוותיקה לשמאלנית ללא ערעור.

כיוון שהגענו לנקודה הזאת, "לא לתת להם במה" זאת פריווילגיה שלא קיימת יותר. צריך לדבר על השרלטנים, על המסיתים, על מאחזי העיניים. להתנגש איתם ולחשוף את השקרים והשיטות – למעשה, לחשוף את הנדסת התודעה, של דוברים שמאשימים את המיינסטרים הישן ב"הנדסת תודעה".

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

לרצים למרחקים ארוכים יש בדיחה, שהולכת בערך כך: אתה מתחיל את הריצה הכי מהר שלך, ואז, ככל שאתה מתעייף מהריצה, אתה מגביר את הקצב. אבל מי שבאמת מכיר את הריצה למרחקים ארוכים – ואת ריצת המרתון במיוחד – יודע שהגם שרצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – רק מעטים מצליחים לעשות זאת. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר השלושים ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים.

רצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – אך רק מעטים מצליחים בכך. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר ה-30 ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים

רבים מהדוקטורנטים מתחילים את המסלול המחקרי שלהם עם מוטיבציה גבוהה מאוד, ואז – ככל שהם מתקדמים במסלול – הם אמורים להפגין מוטיבציה הולכת ומתגברת להשתלבות במסלול האקדמי. אבל בסוף, כמו המרתוניסטים, רק מעטים מבין הדוקטורנטים שומרים על מומנטום. חלק משמעותי מהם מורידים קצב בסוף ומוותרים על השאיפה הראשונית להפוך לחוקרים באקדמיה.

למה זה? האם זה קשור להזדמנויות המצומצמות להשתלב באקדמיה? האם זו פשוט עייפות, או שמא – ככל שמתקדמים במעלה המסלול התחרותי באקדמיה, רבים מבינים שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר המדע? ואולי אחרים מבינים שעם הראש שלהם אולי בכלל עדיף להם לעבוד בתעשייה?

אין ספק שמשהו משתנה בעולם ההזדמנויות לאנשים המשכילים ביותר בחברה המודרנית. כך באמריקה, כך בישראל. מספר הסטודנטים והסטודנטיות שממשיכים בלימודים לתואר שלישי הולך ומאמיר. בארצות הברית, למשל, מספר הלומדים לתואר שלישי כמעט והכפיל עצמו בתחומי המדעים וההנדסה בתוך עשור. בישראל, הגידול היה מתון יותר, 15% אחוזים, עם מספר לומדים שעומד כיום על כ-12 אלף דוקטורנטים. זה אומר שבכל שנה מצטרפים כאלפיים נרשמים חדשים ללימודי התואר השלישי בישראל. וזה בניכוי הלומדים בחו"ל.

העלייה הזו אינה מלווה בעלייה במספר התקנים באקדמיה הישראלית והעולמית. כאשר בוחנים את מספר המשרות הפתוחות באקדמיה רואים שבניגוד לגידול במספר הלומדים אין גידול במספר המשרות.

האוניברסיטאות פסקו מלגדול, גם באמריקה, וכך גם בישראל. מרבית המצטרפים למסלול הדוקטורנט לא יזכו בסוף מסלול ההכשרה המדעית שלהם במשרה באקדמיה. בהערכה גסה, אולי חמישה אחוזים יצליחו בכך, וגם זאת לאחר לימודים של שנים בפוסט דוקטורט.

חלקם אף רואים את אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות מדוכאים ומיואשים בחלקם, וכך אולי רבים מבינים שהמאבק על פרסומים וקרנות מחקר, התחרות הבלתי פוסקת, לא בשבילם. תודה, אבל לא תודה אמרו לי חלק מתלמידיי המצטיינים.

בארה"ב, למשל, מספר הלומדים לתואר שלישי כמעט והכפיל עצמו בתחומי המדעים וההנדסה בתוך עשור. בישראל, הגידול היה מתון יותר, 15% אחוזים, עם מספר לומדים שעומד כיום על כ-12 אלף דוקטורנטים

אבל לא רק הם. מחקר שהתפרסם בשנת 2017 עקב אחר קבוצה של 854 דוקטורנטים אמריקאים בתחומי המדעים וההנדסה לאורך שלוש שנים – משנת התחלת הדוקטורט ועד שנה לפני סיומו. במהלך המחקר נשאלו הדוקטורנטים שאלות בדבר שאיפותיהם להשתלבות באקדמיה.

נתון הפתיחה מלמד שבשנה הראשונה ללימודיהם כשמונים אחוזים מן הלומדים לתואר שלישי מביעים עניין במשרה אקדמית. שמונים אחוזים! שלוש שנים אחר כך – רק חמישים וחמישה אחוזים מהלומדים עדיין מביעים שאיפה לזכות במשרה אקדמית.

המאמר מבקש להבין את הדעיכה הזאת. מה קורה במהלך התואר השלישי שגורם לרבים להרפות מדוושת הגז? מה בחצי השני של המרתון האקדמי קשור בדעיכה כזו?

בתחילת לימודיהם לתואר שלישי, כחמישים אחוזים מן הסטודנטים והסטודנטיות לא רק רוצים אלא גם מאמינים שיוכלו להשתלב במשרה אקדמית. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהמציאות כבר קרובה יותר, או אז רק כשליש ומטה מעריכים כי יש להם סיכוי להשתלב באקדמיה.

כשנשאלו כמה שנים יצטרכו לבלות בפוסט דוקטורט כדי להשתלב באקדמיה, העריכו רבים – ובמידה רבה של צדק – כי יאלצו לבלות שלוש שנים לפחות בפוסט כדי לזכות במשרה נחשקת באקדמיה.

בשנה הראשונה ללימודיהם כ-80% מן הלומדים לתואר שלישי מביעים עניין במשרה אקדמית. שמונים אחוזים! 3 שנים אחר כך – רק 55% מהלומדים עדיין מביעים שאיפה לזכות במשרה אקדמית

המחקר גם מראה על התפצלות והתבדלות בתוך קבוצת הדוקטורנטים. מתחיל להיות מרכז המעוניין באקדמיה, אך מתחילה להיווצר פריפריה של דוקטורנטים שפוזלים החוצה. והדוקטורנטים שמתרחקים מן השאיפה למסלול באקדמיה מתחילים ללחוץ על דוושת ההשתלבות בתעשייה.

כך, בעוד המעוניינים באקדמיה מבקשים ידע לשם עצמו, השואפים לתעשייה מעוניינים יותר במסחור ידע, בידע בעל השלכות יישומיות. אדרבה, אלו שבוחרים במסלול אקדמי מתעקשים לשמר על חירויות המחקר שיש באקדמיה. לעומת זאת, אלו שמבקשים להשתלב בתעשייה מאבדים עניין בחופש האקדמי לבחור בנושאי מחקר שמעניינים אותם.

הממצאים גם מראים שסטודנטיות שואפות להשתלב באקדמיה מעט פחות מסטודנטים, אולי בשל הערכה שיש הטיה מגדרית באקדמיה, אולי בשל הצורך לבלות שנים רבות בפוסט דוקטורט.

תהא הסיבה אשר תהיה, אומרים מחברי המאמר, מוטל על האקדמיה לאפשר לסטודנטים לתואר שלישי ללמוד על מסלולים חלופיים למשרה אקדמית. על האקדמיה להיות יותר מחוברת לתעשייה, וגם לאפשר לסטודנטים להבין אילו מסלולי מעבר יש מן האקדמיה לממשלה.

המאמר המציג את הממצאים הללו יוצא מנקודת מוצא מעט מוזרה. "יש בעיה של דעיכת שאיפה להשתלבות באקדמיה", הוא טוען. יש ירידה משמונים אחוזים ששואפים למשרה אקדמית לחמישים וחמישה אחוזים.

אבל נקודת המוצא הזאת מאוד בעייתית, כי עובדת היסוד היא שרק כחמישה אחוזים מן הדוקטורנטים והדוקטורנטיות ישתלבו בסוף במשרה אקדמית. במילים אחרות, אם בתחילת מסלול ההכשרה שלהם כשבעים וחמישה אחוזים מן המחזור צפויים להתאכזב בסוף – האם שיעור של חמישים אחוזים שיהיו מאוכזבים הוא גבוה או נמוך?

נקודת המוצא במאמר: "יש בעיה של דעיכת שאיפה להשתלבות באקדמיה"- בעייתית, כי עובדת היסוד היא שרק כ-5% מן הדוקטורנטים ישתלבו בסוף במשרה אקדמית

וזה מעלה שאלות נוספות, עליהן עדיין אין מענה: האם האקדמיה לא מנפחת את השאיפות של הדוקטורנטים הרבה מעבר לרצוי? האם לא צריך לקרר את השאיפות של מרבית הצעירות והצעירים שממילא לא ישתלבו באקדמיה? אולי אנחנו דווקא כן צריכים לנפח את השאיפות, כי רק באמצעות ניפוחן תהא רמת המחקר בדוקטורט ראויה?

האם האנשים המצטיינים ביותר במחזור שבו למדתם הם שהשתלבו במשרות באקדמיה? ואם לא, מהן התכונות שהיו להערכתכם הקריטיות בבידול בין מי שחתכו החוצה מן האקדמיה למול מי שהתעקשו להתמיד בה? ובדיעבד – האם נראה לכם שהאקדמיה מצליחה לברור את המתאימים ביותר אל שורותיה? באיזה תחומים כן, ובאילו לא? פעם זה היה אחרת? למה?

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)