אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הַמַּחֲנֶה הַמַּמְלַכְתִּי 145

במובן המילולי הפשוט ביותר, "מחנה" הוא ההפך מ"ממלכתיות". ממלכתיות היא מכילה ומקבלת, לפעמים שתלטנית קצת יותר מהנחוץ. "מחנה" הוא תמיד מפצל ולעומתי

נניח שהתעמקת בהיסטוריה של הפוליטיקה המקומית, ניתחת את מגרעותיה, מצוקותיה וחסרונותיה, והגעת למסקנה, שהדרך היחידה לחלץ את ישראל ממשבר המנהיגות החמור שהיא נתונה בו, ולשקם את אמון הציבור במוסדות הלאומיים – היא הקמת מפלגה חדשה.

ונניח שניגשת בנפש חפצה למלאכה כפוית הטובה הזו, להקים מפלגה שלא הייתה כמוה קודם, או לפחות מאז מערכת הבחירות האחרונה, שלקראתה גובשה מפלגה כזו בדיוק, על חורבות מפלגה זהה, שנוסדה ערב הבחירות שנערכו שנה קודם, אבל נקלעה למשבר פנימי, התפצלה לשניים ואז התאחדה עם רסיסי שתי מפלגות דומות, שהתאחדו שנתיים לפניה ביוזמתם של יוצאי המפלגה המבטיחה, שהוקמה שלוש שנים קודם, אבל פרשו ממנה בטריקת דלת מהדהדת, אחרי שראשיה בגדו בבוחריהם, נטשו את הבטחות הבחירות שלהם והתמכרו למנעמי השלטון.

ונניח שהמפלגה החדשה שתוקם – ושתתחייב לעמוד בכל הבטחותיה, והפעם זו מילה של כבוד! – תתמקם בדיוק בין הימין-מרכז לבין המרכז-ימין, בנקודה הסינגולרית המיוחדת, הסוויט-ספוט של מנהלי הקמפיינים, שהיא המגנט של קולות המתלבטים, שלעולם לא מאבדים תקווה.

ונניח שהמפלגה שלך תעשה כל מאמץ לגייס אל שורותיה רמטכ"לים לשעבר, כי זו דרכו של עולם ואי אפשר אחרת. ולמרות שזו שיטה שכבר נבדקה אינספור פעמים בעבר ולא ממש הוכיחה את עצמה – מיגאל ידין ורפאל איתן, דרך שאול מופז ובוגי יעלון ועד בני גנץ וגבי אשכנזי – זה לא אומר שצריך לנטוש אותה דווקא עכשיו, בצומת ההיסטורי, לקראת הבחירות הגורליות ביותר מאז הבחירות הגורליות ביותר הקודמות. הצומת שבו אנו זקוקים נואשות לפתרון יצירתי, שמפתיע בכך שאין בו שום דבר שלא ניסינו לפני כן.

כל הרמטכ"לים שהלכו לפוליטיקה, שורה ראשונה מימין: גבי אשכנזי, בני גנץ, מוטה גור, גדי איזנקוט, אמנון ליפקין שחק ויגאל ידין. שורה שנייה מימין: אהוד ברק, יצחק רבין, צבי צור ומשה דיין. שורה שלישית מימין: שאול מופז, חיים בר-לב, רפאל איתן ומשה (בוגי) יעלון (צילום: אוסף התצלומים הלאומי, מונטז')
כל הרמטכ"לים שהלכו לפוליטיקה, שורה ראשונה מימין: גבי אשכנזי, בני גנץ, מוטה גור, גדי איזנקוט, אמנון ליפקין שחק ויגאל ידין. שורה שנייה מימין: אהוד ברק, יצחק רבין, צבי צור ומשה דיין. שורה שלישית מימין: שאול מופז, חיים בר-לב, רפאל איתן ומשה (בוגי) יעלון (צילום: אוסף התצלומים הלאומי, מונטז')

ונניח שמפלגתך החדשה תהיה מפלגה, שתכונותיה הבולטות לעין הן שמרנות מהפכנית, תקיפות פייסנית ונחרצות הססנית. מפלגה שתושיט יד לשלום, אך תגדע בנחישות את ידם של אויבינו; תדבר גבוהה-גבוהה אבל תמיד בגובה העיניים; תבטיח הרבה, אבל לא תתחייב על דבר; תהיה בעלת זיקה למסורת, אבל עם הפנים אל העתיד; תעמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי את המשימה הדחופה לחולל רפורמות חיוניות על ידי כך שלא תשנה דבר; תתחייב לתקן את כל טעויות העבר בכך שתחזור עליהן בדיוק מושלם בעתיד.

מי שיצלחו את כל האתגרים הנכבדים הללו, יגיעו במהרה אל הרגע המבהיל, שבו הם יידרשו לבחור למפלגה החדשה שם. ואז הם יגלו, שלמצוא מילה שמשקפת את כל המאוויים הפוליטיים הסותרים הללו, זו משימה קשה עד בלתי אפשרית.

קשה לבחור שם למפלגה בישראל, כי המילים הטובות ביותר נתפסו מזמן. כולם יודעים למה מייחל הבוחר הישראלי החבול והמצולק. הוא חולם על ליכוד, עבודה, עתיד, בית, חוסן, תקווה, וכדאי שיהיו צבועים בצבעי דגל הכחול-לבן של מדינתנו, עם רגישות לאתגרים הירוקים של התקופה. והשמות הטובים, שלא תפוסים כרגע, כבר היו בשימוש בעבר.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק ב-1924 (צילום: Library of Congress)
הרב אברהם יצחק הכהן קוק ב-1924 (צילום: Library of Congress)

ברוח השמרנות המהפכנית, שמאפיינת את המפלגה החדשה שלכם, אולי תבחרו לחזור אל ה"ממלכתיות" הנשכחת. מושג שמצד אחד מעלה באוב את דוד בן-גוריון, אבי האומה ואבי דוקטרינת הממלכתיות בפוליטיקה הישראלית, ומצד שני מזכיר את עקרונותיו של הרב קוק, שראה בממלכה את "ראשית צמיחת גאולתנו", ומצד שלישי מהדהד את "ערך הממלכתיות", שהרמטכ"ל אביב כוכבי הוסיף ממש לאחרונה למסמך "רוח צה"ל", כדי להדגיש את העובדה ש"צה"ל הוא צבא העם, צבא ממלכתי, הנתון למרות החוק והממשלה. חיילי צה"ל יפעלו כשרק המשימה, ערכי צה"ל וביטחון המדינה ראשונים לנגד עיניהם ויעשו זאת ביושרה, בענייניות ובייצוגיות".

כן, מילה נהדרת כמו ממלכתיות, שמחברת באלגנטיות בין בן-גוריון לרב קוק ואביב כוכבי, ובין רוח צה"ל ליושרה, ענייניות וייצוגיות – מתאימה מאין כמותה למפלגה חדשה. אמנם ב-2018 הוקמה רשימה קצרת מועד בשם תל"ם – ראשי תיבות של "תנועה לאומית ממלכתית" – על ידי הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון, אבל היא כבר לא עימנו, אחרי שלא האריכה ימים והתאחדה עם רשימת "חוסן לישראל" של רמטכ"ל אחר, בני גנץ, רק כדי לצרף ברגע האחרון רמטכ"ל נוסף, גבי אשכנזי, ולהתאחד עם יאיר לפיד לרשימת "כחול-לבן", שהתפצלה מהעתיד, התאחדה עם התקווה החדשה ואז צירפה אליה עוד רמטכ"ל, כי למה לא, בעצם?

"ממלכתיות" היא אם כך מילת סל מעולה. בעיקר כשהיא מחוברת לרמטכ"לים. אבל אם בוחרים בה – צריך להיות ברור שאי אפשר לחבר אותה למילה "מחנה", נכון?

למה? כי העברית – בניגוד ליועצי תדמית, עורכי סקרים, אשפי מדיה חברתית ומנהלי קמפיינים – לא יודעת לשקר. העברית תמיד מגלה את האמת, גם אם אנחנו לא תמיד רוצים לשמוע אותה. ובמובן המילולי הפשוט ביותר, "מחנה" הוא ההפך מ"ממלכתיות". ממלכתיות היא מכילה ומקבלת, לפעמים שתלטנית קצת יותר מהנחוץ. "מחנה" הוא תמיד מפצל ולעומתי. ותיקי הליכוד עדיין זוכרים את תקופת ה"מחנות", שכמעט פירקה את מפלגתם אחרי ימי מנחם בגין.

ובלי קשר לפוליטיקה, האסוציאציות הבלתי נמנעות מ"מחנה" אינן נעימות במיוחד. אם אתם יהודים תיזכרו ב"מחנה ריכוז" וב"מחנה השמדה", אם אתם משרתים בצה"ל תיזכרו במחנה הצבאי שממנו אתם אולי חולמים להשתחרר בקרוב או אולי במחנה שבו ארעה הטראומה ממנה אתם לא מצליחים להשתחרר כבר שנים. ואם אתם ערבים בכלל תחשבו על "מחנה פליטים", שבו מצטופפים קרוביכם האומללים.

אסוסיאציות של מחנות: מחנה הריכוז דכאו ב-1945, מחנה עולים בפרדס חנה ב-1950, מחנה פליטים בלבנון, ומחנה צבאי לדוגמה. (צילום: מוזיאון השואה בארה"ב, לע"מ, איי-פי, ויקיפדיה)
אסוסיאציות של מחנות: מחנה הריכוז דכאו ב-1945, מחנה עולים בפרדס חנה ב-1950, מחנה פליטים בלבנון, ומחנה צבאי לדוגמה. (צילום: מוזיאון השואה בארה"ב, לע"מ, איי-פי, ויקיפדיה)

אפשר לטעון שעל קו התפר בין "מחנה השמדה", "מחנה צבאי" ו"מחנה פליטים" נמצאת כל ההיסטוריה של מדינת ישראל, אבל אותה היסטוריה גם מלמדת, שכל מי שניסו לעשות במילה הטעונה הזו שימוש פוליטי – נכשלו כישלון חרוץ ונפוצו לכל עבר.

בעבר הלא רחוק הבליחה לרגע מפלגת "המחנה הציוני" של ציפי לבני ויצחק הרצוג (ומאוחר יותר אבי גבאי), שנראתה לרגע כהבטחה גדולה, הגם שלא צירפה אל שורותיה רמטכ"ל. "המחנה הציוני" היה ניסיון לחבר בין "המחנה הלאומי" ממנו הגיעה לבני, ל"מחנה השלום" ממנו הגיע הרצוג. סופו לא היה שונה בהרבה מ"המחנה הדמוקרטי", שהקימו ניצן הורוביץ ממרצ וסתיו שפיר, אחרי שפרשה מ"המחנה הציוני". גם המחנה שלהם התפרק במהירות, למרות שמי שסייע בהקמתו היה ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. רמטכ"ל במיל' שהמחנה היה ביתו, אבל הוא לא הצליח לשמור עליו.

"המחנה הציוני" היה ניסיון לחבר בין "המחנה הלאומי" ל"מחנה השלום". סופו לא היה שונה בהרבה מ"המחנה הדמוקרטי", שהקימו ניצן הורוביץ ממרצ וסתיו שפיר, אחרי שפרשה מ"המחנה הציוני"

חדי הזיכרון בינינו – או משתמשים מיומנים במנועי חיפוש – יודעים ש"המחנה הדמוקרטי" לא היה המחנה הפוליטי הראשון של אנשי שמאל. קדם לו בשנים רבות "מחנה של"י" שהקימו אורי אבנרי, מאיר פעיל, לובה אליאב ופורשים מ"הפנתרים השחורים" ב-1977. מחנה שהכניס שני מנדטים ואז נמוג אל השכחה.

מה שהסקירה החפוזה הזאת מוכיחה, זה שהמילים "מחנה" ו"ממלכתי" לא מתחברות וכל שימוש בהן לצרכים פוליטיים הסתיים תמיד בכישלון מהדהד; ושרמטכ"לים שמזנקים למים הפוליטיים בדרך כלל טובעים במהירות.

ברוך הבא גדי איזנקוט. ברוכה הבאה מפלגת "המחנה הממלכתי", שקמה השבוע. בהצלחה לכולם. אתם האנשים להם לא חיכינו.

גדעון סער, בני נגץ וגדי איזנקוט בערב השקת המחנה הממלכתי, 14 באוגוסט 2022 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
גדעון סער, בני נגץ וגדי איזנקוט בערב השקת המחנה הממלכתי, 14 באוגוסט 2022 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
עוד 962 מילים
סגירה