בחודש הבא ימלאו 25 שנה לניסיון החיסול של בכיר חמאס חאלד משעל בעמאן בירת ירדן. התאריך הזה נחשב להיסטורי בעולם הערבי. מדובר באחד הכישלונות המודיעיניים והמבצעיים המהדהדים ביותר של המוסד, שהסתיים בהשפלה פומבית ישראלית.

לכבוד  התאריך "המיוחד" הזה, ייחדה רשת אל־ג'זירה תוכנית שלמה משעל, שכללה ריאיון ארוך ורגשני איתו על אירועי 25 בספטמבר 1997. גולת הכותרת של הריאיון היה משפט אחד שנאמר לקראת סופו: "אני עד היום מצטער על כך שלא הפכתי לשהיד ב־1997". החלק הזה בריאיון לווה במוסיקה דרמטית ומשעל אף נראה מזיל דמעות. יש שיגידו שמדובר בקטע מבוים, יש שיגידו אמיתי.

ניסיון החיסול של משעל היה אחד המשברים המדיניים הגדולים שאיתם הייתה צריכה ישראל להתמודד אחרי חתימת הסכמי השלום עם המדינות הערביות. המשבר הזה היה אפילו גדול יותר מהמצור על השגרירות הישראלית בקהיר ב־2013. אז ישראל הייתה הקורבן, לא היוזם.

כדי להבין את עוצמת המשבר עם ירדן ב־1997 ומה באמת קרה מאחורי הקלעים בשעות הקריטיות שבהן לא היה ברור מה יעלה בגורלם של לוחמי המוסד – פנינו לאיש המרכזי שניהל אותו, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, אז שגריר ישראל לאיחוד האירופי.

חאלד משעל, 28 באוגוסט 2014 (צילום: AP Photo/Osama Faisal, File)

האיום של המלך חוסיין היה ממשי, להוציא להורג את שני סוכני המוסד העצורים בעמאן אם משעל ימות. משעל נבחר כמטרה לחיסול אחרי פיגוע התאבדות כפול בשוק מחנה יהודה

ההכנות הלקויות למבצע הצריכו בסופו של דבר את הלוי ללוליינות מדינית ואישית. האיום של המלך חוסיין היה ממשי, להוציא להורג את שני סוכני המוסד העצורים בעמאן אם משעל ימות. משעל נבחר כמטרה לחיסול אחרי פיגוע התאבדות כפול בשוק מחנה יהודה ביולי 1997. התכנון היה להתיז עליו רעל קטלני, שיגרום למותו בתוך זמן קצר בלי להשאיר סימנים מחשידים.

כדי להסתיר את ההשפרצה הקטלנית, לוחמי המוסד היו אמורים לפתוח לידו פחית משקה מנוערת, כדי שלא יחשוד בנוזל שנשפך עליו. כמה ימים לפני הפעולה, חוליית מעקב של המוסד התחקתה אחריו בעמאן ושרטטה את המסלול הקבוע שלו מהבית למשרד.

ביום הביצוע ניגשו אליו שני סוכני מוסד עם פחית משקה ומזרק רעל. שניהם, אגב, היו מצוידים בנסיוב נגד הרעל במידה שמשהו ישתבש. אמפולה נוספת הייתה אצל לוחם אחר, מישקה בן־דוד, שהמתין בבית מלון במרכז עמאן. משעל יצא כהרגלו לרכבו ונסע לכיוון המשרד. כשהרכב נעצר, יצא ממנו משעל והחל ללכת, אלא שאז יצאה מהרכב במפתיע גם בתו הקטנה וקראה לו.

הסוכנים לא הבחינו בה אבל זה גרם למשעל לסובב את הראש. בשלב הזה הרעל הושפרץ אבל הפחית לא נפתחה. משעל הבין מייד שמדובר בניסיון חיסול. "הרגשתי  מכת זרם חזקה ליד האוזן", כך הוא תיאר את רגע הפגיעה. בשלב הזה החלה מהומה, משעל רץ לעבר רכבו והלוחמים לרכב המילוט.

תמונה של חאלד משעל בעצרת בעזה, 14 בדצמבר 2008 (צילום: Rahim Khatib / Flash90)

לרוע המזל, פלסטיני שעבר במקום הבחין במהומה והחל לעקוב אחרי רכב המילוט. כשהסוכנים נטשו את רכב, הוא החל להתעמת איתם ונפצע. לימים התברר כי היה מדובר בלוחם במוג'הידין

לרוע המזל, פלסטיני שעבר במקום הבחין במהומה והחל לעקוב אחרי רכב המילוט. כשהסוכנים נטשו את רכב, הוא החל להתעמת איתם ונפצע. לימים התברר כי היה מדובר בלוחם במוג'הידין באפגניסטאן, בעל רקע קרבי. במקום התפתחה מהומה והחלה התגודדות סביב השניים.

המשטרה הירדנית הוזעקה למקום, עצרה את השניים והעבירה אותם לתחנת משטרה בלב עמאן. בחקירה הראשונית סיפרו הלוחמים כי הם אזרחי קנדה ולמקום הוזעק הקונסול הקנדי. אחרי שהקונסול שוחח איתם כמה דקות הוא יצא ואמר נחרצות: "הם לא אזרחים קנדים".

זמן קצר לאחר מכן ישראל נאלצה להודות כי מדובר בלוחמי מוסד שפעלו על אדמת ירדן כדי לחסל את משעל. ראש המוסד דאז דני יתום שוחח עם המלך הזועם שאמר לו מפורשות:  "אם משעל ימות – הוא יגזור דין מוות על הלוחמים".

בשלב הזה חוזר יתום לישראל ומתחיל במאמץ כפול: להעביר את הנסיוב לירדנים כמה שיותר מהר ולהבין מה לעשות כדי להרגיע את המלך. בשלב הזה, אפרים הלוי – שנחשב לידיד אישי של המלך – הוכנס לתמונה. אולם, התברר כי כבר אחרי החיסול וברגע שישראל לקחה אחריות – העביר המלך מסר להלוי ששהה באותה עת בבריסל.

ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, 3 בספטמבר 2018 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הלוי מספר לזמן ישראל כי המסר היה ברור: לא להגיע לירדן משום שהמלך לא רוצה להעמיד למבחן  את הידידות וההערכה בין השניים. הלוי הוזעק לישראל למחרת, יום שישי, 26 בספטמבר,  ונכח בישיבת החירום שכינס ראש הממשלה בנימין נתניהו.

"כל ההצעות שהועלו בדיון היו לא רלוונטיות", הוא סיפר. "בתום הדיון הבעתי את דעתי כי צעדי הפיוס לירדן צריכים להיות כאלה שהעולם הערבי לא ייחס כתמורה ישירה מישראל – אלא כעוצמה ירדנית"

"כל ההצעות שהועלו בדיון היו לא רלוונטיות", הוא סיפר. "בתום הדיון הבעתי את דעתי כי צעדי הפיוס לירדן צריכים להיות כאלה שהעולם הערבי לא ייחס כתמורה ישירה מישראל – אלא כעוצמה ירדנית". למוחרת, בשבת, שוחח נתניהו שוב עם הלוי ושאל אותו למה התכוון. הלוי היה נחרץ ואמר מייד, "לשחרר את השייח' אחמד יאסין".

נתניהו ענה: לא בא בחשבון. בינתיים, האירוע החל לצבור תהודה תקשורתית בירדן ובעולם הערבי ובישראל התגבר החשש כי ככל שהזמן יעבור והמהומה תגבר – יהיה למלך קשה יותר להתרכך. במוצאי השבת קיבל הלוי טלפון נוסף מראש הממשלה. "בשלב הזה נתניהו היה צרוד מאוד, נשמע חולה. אלה תופעות מוכרות אצל מנהיגים בשעת משבר. הוא אמר לי בסך הכול שתי מילים באנגלית, 'Do it', וניתק את השיחה".

למוחרת יצאתי לעמאן אבל לא נפגשתי מייד עם המלך. הייתי צריך לעבור כמה מעגלים עד שהוא הסכים לפגוש אותי". בהמשך נחזור לשיחה הדרמטית בין הלוי לחוסיין. לשניים היה ברור שמדובר בקו פרשת מים ביחסים העדינים בין שתי המדינות, שרק שלוש שנים קודם לכן חתמו על הסכם שלום.

המלך חוסיין ובנימין נתניהו בעת ביקור ראש הממשלה בעמאן, 5 באוגוסט 1996 (צילום: AP Photo/Yousef Allan)

כדי להבין את מצב הרוח של המלך באותה שיחה צריך לחזור בזמן כשישה חודשים, לפיגוע בנהריים במרץ 1997. חייל ירדני שהוצב בעמדת שמירה ליד אתר התיירות ירה והרג שבע נערות ישראליות מאזור בית שמש, שהגיעו לטיול שנתי באזור. בישראל הוכו בהלם.

"בשלב הזה נתניהו היה צרוד מאוד, נשמע חולה. אלה תופעות מוכרות אצל מנהיגים בשעת משבר. הוא אמר לי בסך הכול שתי מילים באנגלית, 'Do it', וניתק את השיחה"

המלך הירדני שהה באותה עת בביקור בספרד. הוא קטע מייד את הביקור וחזר לירדן. אחרי יומיים הוא הגיע לביקור תנחומים אצל המשפחות האבלות. התמונה של המלך כורע ברך בפני המשפחות ומתנצל פורסמה בכל העולם. בקודים של המזרח התיכון, מלך לא כורע ברך בפני אף אחד, חוסיין ידע זאת היטב ועדיין התכופף כדי ללחוץ את ידי המשפחות האבלות שישבו על הרצפה.

זה היה המסר שלו כלפי העולם הערבי, לממשלת ישראל ובעיקר לציבור הישראלי – תמורת שלום ויציבות אזורית הוא מוכן ללכת רחוק מאוד, כולל מה שיתפרש בעולם הערבי כהשפלתו. זה בדיוק העלבון שאומנם לא הוזכר – אבל נכח כפיל בחדר בזמן הפגישה המתוחה בין הלוי למלך חוסיין.

מבחינתו, ישראל סיכנה את שלטונו בניסיון החיסול שהתפרש בעיני הרחוב הפלסטיני בירדן כשיתוף פעולה של הממלכה. "העלבון של הירדנים היה עצום", מספר הלוי. "הם הרגישו שישראל מזלזלת בהם ומתייחסת לירדן כמדינה קטנה וחלשה שניתן לפעול בה בחופשיות.

המלך חוסיין מנחם את משפחת בדייב מבית שמש, שבתם נרצחה בפיגוע בנהריים. 16 במרץ 1997 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"המלך היה נסער וכעוס. כשהעליתי את עניין שחרור השייח' יאסין כתמורה מיידית של ישראל – המלך הסכים מייד. אבל אז הגענו לסוכני המוסד. שניים היו עצורים במשטרת עמאן וארבעה אחרים – שהיו במעטפת המבצע – ברחו לשגרירות והיו נצורים. כוחות הצבא הירדני הקיפו את השגרירות. רק לחשוב על המראה הזה – שלוש שנים אחרי חתימה על הסכם שלום, אומר הכול על עומק המשבר".

בקודים של המזרח התיכון, מלך לא כורע ברך בפני אף אחד, חוסיין ידע זאת היטב ועדיין התכופף כדי ללחוץ את ידי המשפחות האבלות שישבו על הרצפה

בשלב הזה הבין הלוי שהוא חייב לרכך את המלך בדרך כלשהי בעניין הסוכנים הנצורים. "פניתי אליו שוב ואמרתי לו כי בעניין סוכני המוסד הוא חייב לנהוג בחמלה מלכותית. המלך הביט בי, שתק ואז שאל למה בדיוק אני מתכוון ב'חמלה מלכותית' כי הוא לא יודע מה זה".

בשלב הזה מבין הלוי כי כל תשובה שלו עלולה להיות הרת גורל בעניין הסוכנים העצורים והנצורים. "פשוט אמרתי לו בצורה חדה וברורה – 'אם הייתי מלך, הייתי יודע מה זה חמלה מלכותית'. המלך שתק ואמר כעבור זמן קצר אמר, 'סע לשגרירות וקח איתך את הסוכנים'".

אולם, הפרשה המשיכה להדהד עוד ימים רבים. מישקה בן־דוד, כיום סופר ידוע שהיה, כאמור, אחד ממפקדי המבצע בשטח שהחזיקו את הנסיוב לרעל, סיפר בראיון לרונן ברגמן ב־2005 שהוא קיבל פקודה להעביר מיידית את הנסיוב לקצין מודיעין ירדני שמחכה בלובי המלון, לפני שמשעל ימות.

משעל קיבל את הנסיוב בבית חולים בעמאן בזמן שהוא מפרפר בין החיים למוות. במקביל, ישראל ייעצה רפואית מרחוק – עד שלבסוף התאושש. 25 שנה אחרי, משעל סגר מעגל בריאיון לאל־ג'זירה, אלא שזה לא קרה בירדן. השלטונות חיכו שיתאושש וגירשו אותו יחד עם פעילי חמאס נוספים מהמדינה.

עובדתית, חמאס מאז גירוש משעל לא פועל בכלל על אדמת ירדן. אולם, ירדן של היום תחת הבן עבדאללה היא מדינה הרבה פחות ידידותית וסבלנית לישראל

היסטורית זה נראה די דומה לאירועי שנות ה־70 ולספטמבר השחור, רק שאז האצבע שלחצה על ההדק הייתה ירדנית ולא ישראלית. עובדתית, חמאס מאז גירוש משעל לא פועל בכלל על אדמת ירדן. הזרוע המדינית עברה לפעול בקטאר, שם מתגוררים משעל ואסמאעיל הנייה.

הזרוע הצבאית ברשות סאלח אל־עארורי נעה בין איסטנבול, אנקרה וביירות. ירדן של היום תחת הבן עבדאללה היא מדינה הרבה פחות ידידותית וסבלנית לישראל. מאז תקרית משעל, ירדן נזהרת מאוד בכבודה של הממלכה. מי שהשפריץ ברותחין נזהר מאוד בצוננין.