1

החמרת ענישה – אבל בפרופורציה

בית המשפט העליון קבע פעמים רבות כי הוא יתערב בעונש שנגזר על נאשמים, במסגרת דיון בערעור, רק "במקרים חריגים שבהם נפלה שגיאה מהותית ובולטת בגזר הדין או שהעונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בעבירות מהסוג הרלוונטי".

שני מקרים חריגים כאלה נרשמו השבוע, בעת ובעונה אחת: שופטי העליון יצחק עמית, ענת ברון ואלכס שטיין החליטו לקבל באופן חלקי את ערעוריהם של סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום ושל אל"מ (מיל.) רמי כהן, שהורשעו שניהם בפרשת "ישראל ביתנו".

עונשה של קירשנבאום קוצר מ-10 ל-7.5 שנות מאסר בפועל (והקנס שהוטל עליה קוצץ מ-900 ל-500 אלף שקלים); ומאסרו בפועל של כהן קוצר מ-30 ל-18 חודשים.

המסר הזה, שלפיו גם במקרים שבהם נחשפת פרשה חמורה מאין כמוה של שחיתות שלטונית, לאחר שנות חקירה ומשפט ארוכות – ולאחר שבית המשפט שדן בתיק שוקל את מכלול השיקולים לחומרה ולקולא – נכונים שופטי העליון להתערב ולקצר את העונש, עלול להיות מסר מדכדך בכל הנוגע למאמץ שעושה מערכת אכיפת החוק בתחום המאבק בשחיתות.

איך נימק בית המשפט את חריגוּת המקרה הנוכחי, שהניעה אותו להתערב בגזרי הדין? בעניינו של כהן, ציין השופט שטיין לטובה את נכונותו של כהן – בשלב הערעור בעליון – לקחת אחריות על מעשיו ולהביע חרטה.

מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר רמי כהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, 25 במרץ 2021 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

קבלתו של נימוק כזה כשיקול להקלה בעונש בשלב הערעור, מהווה הזמנה לנאשמים שלא להביע חרטה בשלב המשפט הפלילי במחוזי, לא לקחת אחריות על מעשיהם, ולשמור את הקלף הזה לשלב הערעור בעליון, באופן שיהווה הצדקה עבור שופטי הערעור לגלות רחמים ולגלח חלק מהעונש.

בעניינה של קירשנבאום, ציין השופט עמית כי המחוזי החמיר עמה באופן דרמטי יותר מאשר עם הנאשמים האחרים בפרשה זו. הוא אף הזכיר כי בתקופה הרלוונטית לעבירות, לא היה נוהל מפורש שהגדיר כיצד על מפלגות לחלק באופן שוויוני "כספים קואליציוניים", וכתוצאה מכך מצאה עצמה קירשנבאום כמקבלת החלטות כמעט יחידה על סכומי עתק, שהצטברו ל-1.2 מיליארד שקל.

נכונותו של בית המשפט העליון לקצר את עונשה של קירשנבאום, מלמדת שבית המשפט נכון לקבוע גבול עליון גם למגמת ההחמרה בענישה על עבירות שוחד, שהיא המגמה הדומיננטית בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות.

נכונותו של העליון לקצר את עונשה של קירשנבאום, מלמדת שבית המשפט נכון לקבוע גבול עליון גם למגמת ההחמרה בענישה על עבירות שוחד, שהיא המגמה הדומיננטית בפסיקה בשנים האחרונות

העליון מדבר על מגמת ההחמרה במפורש, גם בפסק הדין מהשבוע בעניינה של קירשנבאום, אך במקביל הוא משדר מסר לבתי המשפט הדנים בעבירות שוחד, שלצד מגמת ההחמרה יש להקפיד גם על היבטים נוספים של גזירת הדין – ובהם הפרופורציונליות הנדרשת בענישה בין השותפים למעשה השוחד.

לא יתקבל מצב שבו נאשם אחד מקבל 10 שנות מאסר, בעוד שנאשם אחר, שחלקו בעבירה היה דומה, יקבל שישה חודשי עבודות שירות – אפילו אם עניינו הסתיים בהסדר טיעון.

פאינה קירשנבאום מגיעה לבית המשפט המחוזי להקראת גזר דינה בפרשת "ישראל ביתנו", 14 ביולי 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

כדי לאזן את התמונה, השופט עמית מבקש להדגיש את חומרתה של עבירת השוחד, בסקירה המשפטית הפותחת את פסק הדין, ונותן דגשים משלו, שכהרגלו של העליון – יש להם רלוונטיות לפרשיות שוחד אחרות, שעדיין תלויות ועומדות בבתי המשפט. כך, עמית מדגיש כי אין צורך להוכיח תמורה לשוחד, כלומר פעולה כלשהי שעשה עובד הציבור לוקח השוחד לטובת נותן השוחד.

וכך, עמית מציין שהמניע לשוחד יכול להיות מעורב – חלקו ממניע כשר (יחסי חברות) וחלקו ממניע פסול, ובמצב כזה המניע הכשר "ייבלע" בזה הפסול והמתת כולו ייחשב לשוחד. הוא מזכיר גם את השוחד הניתן בדרך של "שלח לחמך", כלומר לא בעד פעולה קונקרטית של עובד הציבור.

בחלק שבו מתאר עמית את שיטת ה"קח ותן" שיצרה קירשנבאום לחלוקת כספים לגופים שונים, כאשר חלק (זעיר) מהכספים מוחזרים לכיסה הפרטי כשוחד, הוא בוחר להדגיש כי גם מתן סיקור אוהד בתקשורת לנבחר ציבור עשוי לשמש "טובת הנאה" ולהיחשב כשוחד לכל דבר. מעניין, מעניין מאוד.

בחלק שבו מתאר עמית את שיטת ה"קח ותן" שיצרה קירשנבאום, הוא בוחר להדגיש כי גם מתן סיקור אוהד בתקשורת לנבחר ציבור עשוי לשמש "טובת הנאה" ולהיחשב כשוחד לכל דבר

קירשנבאום דאגה שגופים שלהם הקצתה "כספים קואליציוניים" יעבירו כספים לאתר האינטרנט "יזרוס" הפועל בשפה הרוסית, ונחשב כמשפיע על דעת הקהל.

משפט המפתח של עמית בעניין זה: "לנבחר ציבור יש אינטרס מובהק בסיקור תקשורתי של פעילותו, על אחת כמה וכמה סיקור תקשורתי אוהד, ולפנינו דוגמה נוספת לפניה המגוונות של טובת הנאה".

בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים, 10 במאי 2022 (צילום: אורן בן חקון/פול)

לא בטוח שהאמירה הזו תסתום את הגולל על המחלוקת בעניין תיק 4000 שבו נאשם בנימין נתניהו, אך נכון לעתה – זוהי עמדתו הברורה והמוצהרת של בית המשפט העליון בסוגיה.

2

בג"ץ דוחה על הסף את קהלת – פעמיים

פורום קהלת הפועל זה כעשור שנים, מגדיר את עצמו מכון מחקר הפועל למען הרחבת חירויות הפרט ועקרונות השוק החופשי. זהו ארגון המייצג את הזרם השמרני, שייצוגו הפוליטי במרחב שבין איילת שקד לשמחה רוטמן. אחד מדגליו העיקריים נוגע למאבק למען הגברת המשילות ונגד מערכת המשפט, ומה שנראה על ידו כאקטיביזם שיפוטי מצד בית המשפט העליון.

כך, למשל, הביע הפורום את עמדתו נגד הרחבת זכות העמידה בבג"ץ ובעד צמצום מתחם השפיטות. "הענקת זכות עמידה סיטונית מבזבזת זמן שיפוטי יקר ומסיטה את בית המשפט מהכרעה בסכסוכים לשדה קביעת המדיניות שבו אין לבית המשפט עדיפות או מומחיות", הודיע בעבר פורום קהלת בהקשרים שונים.

עמדתו הנחרצת של הפורום כי תפקידו של בית המשפט מתמצה בהכרעה בסכסוכים, לא מנעה ממנו לעתור – לא פעם אחת, אלא פעמיים – לבג"ץ, בשבועות האחרונים, בדרישה שבית המשפט ימנע את חתימת ההסכם המתגבש ככל הנראה בין ממשלות ישראל ולבנון בנושא קו הגבול הימי בין שתי המדינות, בתחום "המדף היבשתי" והמים הכלכליים שלהן.

עמדתו הנחרצת של הפורום כי תפקידו של בית המשפט מתמצה בהכרעה בסכסוכים, לא מנעה ממנו לעתור – לא פעם אחת, אלא פעמיים – לבג"ץ, בדרישה שבית המשפט ימנע את חתימת ההסכם המתגבש עם לבנון

איילת שקד בכנס של פורום קהלת ב-2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

זה החל במכתב בהול שהוציא הפורום לראש הממשלה יאיר לפיד ולראש הממשלה החליפי החליפי נפתלי בנט, בטענה כי חתימת הסכם כזה מנוגד להוראת חוק יסוד משאל עם. סעיף 1 לחוק יסוד זה קובע כי הסכם שלפיו המשפט הישראלי לא יחולו בשטח כלשהו שבו חל, נזקק לאשרור במשאל עם או לרוב של 80 ח"כים במליאת הכנסת.

שלושה מלומדים מן האקדמיה – הפרופסורים איל בנבנישתי, אליאב ליבליך ויובל שני – מיהרו לסתור את הטענה הזו במאמר שפרסמו בבלוג המשפט הציבורי Icon-S. לדבריהם, השטח הימי שבמחלוקת, ככל שהוא שייך לישראל, נשלט על ידי חוק השטחים התת-ימיים, אך אין יסוד לטענה ש"המשפט, השיפוט והמינהל" הישראלי חלים בו.

השטח הימי שבמחלוקת, ככל שהוא שייך לישראל, נשלט על ידי חוק השטחים התת-ימיים, אך אין יסוד לטענה ש"המשפט, השיפוט והמינהל" הישראלי חלים בו

בקהלת לא השתכנעו, ועתרו לבג"ץ תוך פחות משבוע ימים ממועד מכתב ההתראה ששלחו לראשי הממשלה. הדרישה מבג"ץ הייתה אקטיביסטית להפליא: השופטים התבקשו לקבוע כי ממשלת ישראל מנועה מלחתום או לאשרר כל הסכם או התחייבות שיש בהם גריעה או ויתור על שטחי קרקעית הים, אלא בהתאם לחוק יסוד משאל עם.

במקביל התבקש בית המשפט להוציא גם צו-ביניים שיאסור על הממשלה לחתום על כל הסכם כזה. אשר ללוח הזמנים הבהול, הסבירו בקהלת כי "העתירה מוגשת בדחיפות, כדי שלא לעמוד מול שוקת שבורה, ולאור המתנה סבלנית של חמש יממות".

בית המשפט לא התרשם מההמתנה הסבלנית, ודחה את העתירה על הסף בפסק דין קצרצר, אפילו מבלי לבקש את תשובת המדינה, בשל אי-מיצוי הליכים.

המחלוקת על קו הגבול בין ישראל ולבנון – כל האופציות הנוכחיות (צילום: המכון למחקרי בטחון לאומי, INSS)

קהלת החליטו לשפר עמדות ולעתור שנית, לאחר מיצוי הליכים כנדרש. הם שיגרו עוד מכתבים ללפיד ולבנט, המתינו שבועיים ימים והגישו עתירה נוספת, כדי "למנוע מחטף חוקתי" כדבריהם. אך התברר שקהלת נערכו למלחמה הקודמת. העתירה השנייה נדחתה גם היא על הסף, אך לא מהטעם של אי-מיצוי הליכים, אלא בשל היותה עתירה תיאורטית ומוקדמת.

"טרם התקבלה כל החלטה שעליה ניתן לקיים ביקורת שיפוטית", הסבירה בפסק הדין השופטת רות רונן. לדבריה, לפני שבג"ץ יקום מרבצו לתת סעד בעתירה ציבורית חוקתית מעין זו, יש צורך בכך שאכן מתקיים בעולם אקט שאותו השופטים יכולים לבחון.

"טענות העותר מבוססות על פרסומים עיתונאיים המצביעים על אפשרות שתתקבל החלטה בעתיד, לצד ספקולציות והשערות בדבר תוכנה. נכון לעת הזו, אין כל ודאות כי החלטה כאמור אכן תתקבל. תוכנה של החלטה עתידית ותאורטית זו, כמו גם ההליך שיוביל לקבלתה, אינם ידועים בעת הזו ולא ניתן לבחון את חוקיותם".

"טענות העותר מבוססות על פרסומים עיתונאיים המצביעים על אפשרות שתתקבל החלטה בעתיד, לצד ספקולציות והשערות בדבר תוכנה. נכון לעת הזו, אין כל ודאות כי החלטה כאמור אכן תתקבל"

העובדה ששתי העתירות נדחו מבלי שבית המשפט אף טרח לבקש את התייחסות המדינה לטענות, חסכה למשרד המשפטים גיבוש מסמך פומבי בנושא – הן בשאלת כפיפות הסכם על שטח ימי עם לבנון לחוק יסוד משאל עם, והן בשאלת סמכותה של ממשלת המעבר לחתום על הסכם מדיני בתקופת הבחירות.

בית המשפט העליון בירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

יש להניח כי בשני הנושאים כבר גובשו חוות דעת על ידי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה והמשנים שלה, אך משרד המשפטים מסרב לחשוף אותן בנימוק לקוני: "איננו מתייחסים לשיח פנים-ממשלתי".

יש להניח כי בשני הנושאים כבר גובשו חוות דעת על ידי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה והמשנים שלה, אך משרד המשפטים מסרב לחשוף אותן בנימוק לקוני: "איננו מתייחסים לשיח פנים-ממשלתי"

3

בכירי מערכת המשפט צריכים ללמוד מהחלטת אבינור

לגורמים הבכירים בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים – פרקליט המדינה עמית איסמן והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה – כדאי לפנות חצי שעה ולקרוא לעומקה את החלטתו של השופט שאול אבינור מבית משפט השלום בתל אביב, בבקשה להתיר את פרסום שמו של עד המדינה במשפטו של גל הירש.

הירש, הנאשם בעבירות מס שונות, ביקש להתיר את פרסום שמו של עד המדינה שגויס בתיק זה, נגדו והנאשמים האחרים. לבקשה להסיר את איסור הפרסום הצטרפו גם כמה עיתונאים וכלי תקשורת – אילה חסון וחדשות 13, חן מענית ועיתון "הארץ".

הפרקליטות מתנגדת, לפחות עד לאחר מתן עדות עד המדינה במשפטו של הירש: לשיטתה, התרת פרסום שמו של עד המדינה תרתיע אותו מלמסור עדות חופשית בבית המשפט ועשויה ליצור אפקט מצנן עתידי על כל מוסד עדי המדינה.

שופט בית משפט השלום בתל אביב שאול אבינור (צילום: הרשות השופטת)

החלטתו של אבינור מלמדת על משקלם ההולך וגובר של שיקולים תקשורתיים, ועל חשיבותם של ערכי השקיפות והפומביות במכלול השיקולים של שופטים. הוא העלה על נס את עקרון פומביות ההליך המשפטי, תוך שהדגיש כי מעת שהוגש כתב אישום, הכלל הוא פומביות ואיסור הפרסום הוא החריג.

אבינור קבע כי פגיעה במוסד עד המדינה או באינטרס הציבורי לעודד חתימה על הסכמי עד מדינה, אינן עילות מוכרות בחוק להטלת איסור פרסום. הוא הוסיף כי הביקורת שהטיחו נציגי הפרקליטות באופן סיקור העניין בחדשות 13, למשל, כלל איננה רלוונטית לסוגיית איסור הפרסום: "מעבר לכך שאין בידי בית המשפט כלים לקבוע מסמרות בכגון דא בהליך זה, אין בדין כל עילה המאפשרת איסור פרסום בשל חשש לסיקור מוטה".

השופט הוסיף כי הביקורת שהטיחו נציגי הפרקליטות באופן סיקור העניין בחדשות 13, למשל, כלל איננה רלוונטית לסוגיית איסור הפרסום: "אין בדין כל עילה המאפשרת איסור פרסום בשל חשש לסיקור מוטה"

בשונה משופטים רבים אחרים שנתנו בשנים האחרונות החלטות בסוגיות של איסור פרסום – שנראו כאילו נכתבו בהעתק-הדבק מטיעוני הפרקליטות – אבינור קבע כי לא מבקשי הפרסום צריכים להוכיח את העניין שבהתרתו, אלא הפרקליטות היא זו שצריכה לשכנע מדוע יש טעם להותיר על כנו את צו איסור הפרסום, בוודאי בשלב שאחרי הגשת כתב האישום.

אבינור התיר את פרסום שמו של עד המדינה, אך השהה את החלטתו למשך שבועיים, כדי לאפשר לפרקליטות לערער. אם איסמן ובהרב-מיארה יתעמקו בהחלטה, אפשר שיחליטו לוותר על הערעור, פן ימצאו את אותם נימוקים של אבינור, הפעם בהחלטות של ערכאות גבוהות יותר.