בשבוע שעבר התפרסם מאמר של חנין מג'אדלה ב"הארץ", שכותרתו "הוסלל להיות שהיד". ההסתכלות על הפריזמה הצרה של חיי הפלסטיני הצעיר בתוך מסגרת הסכסוך היא מעניינת, אבל צרה. האמת היא שישראל היא בעצם ברכה, כי היא מפעל שהידים, התואר הנחשק ביותר לכל מוסלמי.

ההסתכלות על הפריזמה הצרה של חיי הפלסטיני הצעיר בתוך מסגרת הסכסוך היא מעניינת, אבל צרה. האמת היא שישראל היא בעצם ברכה, כי היא מפעל שהידים, התואר הנחשק ביותר לכל מוסלמי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כל מי שמת באמצעותה, אוטומטית שהיד. בין אם הוא נלחם למען אדמה פרטית, למען אל אקצא, על גאופוליטיקה, או נגד הקולוניאליזם מתוך תפישה קומוניסטית אתאיסטית וגלובליסטית. כולם נרשמים בטבלת ה-EXCEL הענקית של שמיים בתור "שהיד" תחת עמודת "אופי המוות".

במובן הזה, ישראל היא ברכה לעולם המוסלמי. בתקופת הנביא מוחמד, כשהאסלאם היה תנועה פוליטית קטנה שפילסה את דרכה בעולם המדברי הקשוח של חצי האי ערב, כדי להיות שהיד היה צריך לשאת חרב ולצאת למלחמה בפיקודו של לא אחר מאשר הנביא עצמו. לא היו בזמנו עסקי פרילנס לשהידים. מי שהיה רוצה לזכות בשהאדה, היה צריך להירשם למלחמות הספציפיות שהוגדרו כמלחמות על קידוש השם, אללה; שהוגדרו כמלחמות שמיועדות להפצת האסלאם או להגנה עליו מפני אוייבים שלא קיבלו את הבשורה.

מאז מותו של הנביא ומאז שהישות האסלאמית הפכה להיות אימפריה גדולה ומסואבת, שהפיצה את עצמה ברחבי המזרח התיכון, כבר לא נותרו המון הזדמנויות לאדם המוסלמי להיות שהיד (מלבד כמה מקרים נקודתיים בהם האימפריה הותקפה). והמפעל של השהידים הבודדים נותר יתום לכמה מאות שנים יבשות.

אבל אז קרה משהו ב-1948, ואולי גם קצת לפני. נוצר מצב חדש, ניתן להגיד אפילו רפורמה, שמאפשרת להוציא את תואר השהיד במסגרת עצמאית. כעת, כשהתאפשר לעולם הערבי להגדיר את ישראל כישות שהיא אנטי-אסלאמית, ולהגדיר את המסגדים בהר הבית כמקומות קדושים במיוחד ומאויימים במיוחד, כל אדם היה יכול לצאת ביוזמה עצמאית חופשית ולקחת לעצמו את תואר השהיד.

כעת, תואר השהיד כבר לא דורש קורות חיים מכובדים, ולא דורש פעולה שבאמת מיועדת להציל או להגן על האסלאם. כבר לא דורש אומץ מלחמתי וגם לא יציאה לקרב מוגדר. כעת, כל משועמם שרוצה להיות שהיד, צריך לדאוג למות על אדמת ישראל באיזו פעולה מטופשת מול איזה מג"בניק, משועמם לא פחות, שעומד באיזו סמטה בירושלים העתיקה.

כשהאסלאם היה תנועה פוליטית שפילסה דרך בעולם המדברי הקשוח של חצי האי ערב, כדי להיות שהיד היה צריך לשאת חרב ולצאת מלחמה בפיקודו של לא אחר מהנביא עצמו. לא היו בזמנו עסקי פרילנס לשהידים

כשהתואר שהיד נפל מההגדרה ההירואית שהייתה לו בימי הנביא, והפך להיות סתם פעולה אימפולסיבית, שהיא סה"כ אדפטציה מקומית לקונספט "התאבדות על ידי שוטר" שהמציאו האמריקאים, נשאלת השאלה איך בכל זאת מצליחים, שם בחברה הפלסטינית, לשמר את תואר השהיד ככותרת לפעולות האלה?

אולי זה בעזרת העיצוב הגרוע המקושקש של הפוסטרים, שמדביק את תמונתו של הנער על רקע כיפת הסלע, ואולי אלה יללות האמא עוטת החיג'אב, שנותנות לפעולה נופך של הקרבה וקדושה. אבל מה שבטוח, השקר הזה עובד. והוא מניע לא מעט צעירים ללכת לבקש משוטרים וחיילים ישראלים כדור.

איברהים אל נבולסי כ"שהיד", כרזה מתוך הרשתות החברתיות

אף אחד לא באמת מאמין שיציאה ל"פעולה" כזאת, עם סכין או מכונית, נגד שוטר או חייל או אזרח יהודי, יכולה לשנות את מאזן היחסים בישראל ולהתניע שינוי פוליטי. כשהמציאות של הסכסוך אילצה את הישראלים להתרגל לפעולות טרור (קטנות או גדולות) לאורך השנים, עוד פעולה לכאן או לכאן לא תשנה את המאזן ולא תשפיע על הלך הרוח של הציבור הישראלי. ואם כן, אז בטח שלא לטובת הסוגיה הפלסטינית, כשהיא יוצרת יותר ניציות מאשר רצון להתפשר במשא ומתן.

ה"שהידים" שיוצאים לפעולות כאלה יודעים שהם סה"כ יוצאים למות, כדי להירשם כשהידים, לא יותר. והחברה הנחשלת סביבם מחבקת אותם ומאדירה את דרך פעולתם, כשברור לכולם שהכל זה משחק קטנוני על הגדרות ולא יותר. רישום בירוקרטי בכניסה לגן העדן.

כשהתואר שהיד נפל מהגדרתו ההירואית בימי הנביא והפך לפעולה מטופשת, אדפטציה מקומית לקונספט האמריקאי של "התאבדות ע"י שוטר", נשאלת השאלה איך מצליחים בחברה הפלסטינית לשמר את התואר

במובן הזה, לא ברור לי על מה הטרוניה. כיום אין למוסלמי מסגרות רבות בהן הוא יכול להדביק לעצמו את תואר השהיד ממש בלחיצת כפתור, בהחלטה אחת ודאית. ישראל מספקת את זה בעצם קיומה – לדעתם.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"