לאוריון הייתה עיר ביוון העתיקה שנטלה תפקיד חשוב באתוס של עליית האימפריה האתונאית וניצחון היוונים על הפרסים. זכייתה למקום באתוס הזה נבעה לא משום שנטלה חלק בקרבות (היא לא), ולא משום שהייתה מקום בו התרחשו הקרבות (הם לא). היא נבעה מכך שערב הפלישה הפרסית התגלו בקרבתה עורקי כסף עשירים, והמצביא תמיסטוקלס ניצל את ההזדמנות המיוחדת הזו בכך ששכנע את האתונאים להשתמש בכסף הזה כדי לבנות צי אוניות קרב. צי עמו הם ניצחו את הפרסים ושינו את פני ההיסטוריה.

לאוריון שביוון העתיקה נכנסה לאתוס עליית האימפריה האתונאית וניצחון היוונים על הפרסים, כי ערב הפלישה הפרסית התגלו בקרבתה עורקי כסף, והמצביא תמיסטוקלס שכנע לבנות בכסף צי אוניות קרב

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זה האתוס, אבל יש פרדוקס

כסף בעיקרון לא בונה אוניות, והוא אפילו לא משמש כחומר לבניית אוניות, ואם תמיסטוקלס היה יושב בודד באי על הר של כסף וזהב הוא לא היה יכול לבנות אפילו אונייה אחת. לבניית אוניות דרושים בעיקר נגרים ועצים. ולעצים דרושים חוטבי עצים, ומנגד, כריית הכסף גם היא דורשת כמות לא מבוטלת של כוח אדם נוסף. כך מתברר שכדי לבנות צי לא צריך כסף אלא המון אנשים פנויים ומקצועיים. בלעדיהם, כל הכסף והזהב שבעולם לא היו עוזרים לתמיטקלס.

לכאורה, אפשר לטעון בצדק, כי זה נכון: אבל הכסף הוא זה ששכנע את אותו ההמון להגיע ולעסוק בבניית הצי. אבל אז עולה השאלה מה עשו אותם אנשים עם הכסף? ואפילו שלתשובה לשאלה הזו אין לנו תיעוד, אפשר לומר בוודאות כי החלק הארי מהכסף יועד לקניית מזון, ביגוד, כלים ושאר צרכי החיים לאותו המון.

וכאן העניין קצת מתחיל להסתבך. כדי לספק את צרכי העושים במלאכה נדרשת עוד קבוצה של אנשים. אלו שייצרו את המזון ושאר צרכי החיים הנדרשים לאותם בונים, כדי שיוכלו להפנות את מרצם וזמנם כולו לבניית האוניות.

ועכשיו לפרדוקס

ובעצם לשאלה: מה היה קורה במצב הפוך. אם היינו משאירים את כל נתוני המשוואה האחרים מלבד הכסף. כיצד הייתה נראית ההיסטוריה אם לא היו מוצאים את עורקי הכסף האלו?

כסף בעיקרון לא בונה אוניות, ואפילו לא משמש כחומר לבניית אוניות. אם תמיסטוקלס היה יושב בודד באי על הר של כסף וזהב הוא לא היה יכול לבנות אפילו אונייה אחת, שלבנייתה דרושים בעיקר נגרים ועצים

במקרה כזה, מה שהיינו רואים זה את אותו משולש אינטרסים בו צלע אחת מורכבת מקבוצת החקלאים ויצרנים אחרים, המייצרים כמויות עודפות גדולות של מזון ושאר טובין שמחפשים צרכנים. מנגד הייתה עומדת לה כמות גדולה של אוכלוסייה חסרת תעסוקה של נגרים בפוטנציה וחוטבים בפוטנציה וכורים בפוטנציה, שמחפשים להפוך את כישוריהם למקורות מחייה. ובצלע השלישית היינו מוצאים את תמיסטוקלס, שדורש אוניות להגן על המולדת, ומתבונן על שתי הצלעות האחרות שמסוגלות בהחלט לספק לו את אוניותיו.

ואיזה תמיסטוקלס היינו מוצאים? זה שיושב וחושב לעצמו: "כמה חבל, אם רק הייתי מוצא עכשיו מכרה של כסף הייתי מנצח את הפרסים", או את אותו גנרל ערמומי ומלא תושייה שהוא היה, המוצא את הדרך לחבר, כמתבקש, את המשולש לטובת הצלעות כולן.

לנו, לכאורה, התשובה ברורה – אם זה שקלי כסף או צדפים, משהו היה גורם לצלעות להתחבר, ויותר מכך. אם נתבונן היום, האם יש קורלציה בין, נניח, מכרות הזהב והיהלומים לבין עוצמת המדינות בהן הן נמצאות?

האם אותן מדינות אפריקאיות מסויימות, העתירות באוצרות הזהב והיהלומים, הצליחו להפוך את עושר האדמה לעוצמה מדינית וכלכלית? והאם חסרון אוצרות האדמה מנע ממדינות כמו יפן או שוויץ להפוך עצמן למרכזי כוח כלכליים ומדיניים?

אז למה אנחנו מביטים דווקא על גילוי מכרות הכסף כעל הנס שהציל את יוון? כאן אנחנו נכנסים לפסיכולוגיה האנושית לגבי מקומו של הכסף. אנחנו רואים עצמנו כיצורים רציונליים, אבל כשזה מגיע לכסף הרציונליות היא לא הצד החזק שלנו.

האם מדינות אפריקאיות מסויימות, העתירות באוצרות הזהב והיהלומים, הפכו את עושר האדמה לעוצמה מדינית וכלכלית? והאם חסרון אוצרות אדמה מנע ממדינות כיפן או שוויץ להפוך למרכזי כוח כלכליים ומדיניים?

למעשה, כל רעיון הכסף הוא לא רציונלי, אלא התחברות לא מתוכננת של יצר הרכושנות שלנו למנגנון חלוקת אמצעים. חיבור ספונטני ולא מתוכנן ששרד והתפתח משום שאיפשר לחברה האנושית להתייעל.

אז איך זה בכלל קשור לאוקראינה? ובכן, נראה שהמשבר באוקראינה מייצר גם הוא אפקט פסיכולוגי על הכלכלה העולמית. העולם חווה האטה כלכלית מלווה בלחצים אינפלציוניים וזאת ללא סיבה אמיתית נראית לעין.

אמצעי הייצור הגלובליים שהיו לפני משברי הקורונה ואוקראינה, עדיין זמינים גם היום. כך גם הצרכנים. אמנם זמינות הדלקים ירדה מעט, כמו גם זמינות הדגנים, אולם אותם אחוזים בודדים של ירידה בסקטורים מצומצמים יחסית אינה יכולים להסביר את האפקט הכבד של האטה גלובלית חריפה.

מה שאנו חווים הוא מעין פרדוקס תמיסטוקלס, רק הפוך – באותו הגיון פרדוקסלי, אנו מייחסים את המשבר להתנהגות הכסף, מביטים על האינפלציה ומשחקים בריביות כאילו לכסף עצמו יש איזשהו ערך עצמי.

זאת בעוד שמה שבאמת קורה הוא התפרקות של צלעות המשולש. בפלישתו לאוקראינה פוטין הסיר את מסיכת השותפות הגלובלית ורתם את רוסיה לחזון האימפריאלי שלו, והעולם הפסיק להיות גלובלי.

כיום צרכנים וספקים גלובליים מביטים בחשש האחד על השני ולא רק מול רוסיה. פתאום מתברר שאולי גם לשי ג'ינפינג יש חזון אימפריאלי סיני, ואולי גם לאחרים. בהיעדר האפקט המלכד של מטרה משותפת, הצלעות פשוט מתפרקות להן.

מה שאנו חווים הוא מעין פרדוקס תמיסטוקלס, רק הפוך – באותו הגיון פרדוקסלי, אנו מייחסים את המשבר להתנהגות הכסף, האינפלציה והריביות, כאילו לכסף עצמו יש איזשהו ערך עצמי

והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם במציאות הכל-כך צפופה בה כולנו תלויים בכולנו, האם אנחנו – האנושות – באמת יכולים להרשות לעצמנו התפרקות שכזו? ואם לא, אז מהו החזון הגלובלי המשותף שאנחנו צריכים לייצר כדי לשוב ולהיות עולם אחד?

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.