למרות שהכלכלה העולמית מורכבת מהרבה מאד אסכולות שיוצרות לעיתים יריבויות חברתיות ופוליטיות קשות, הקשר בין גובה הריבית לגובה הצמיחה במשק נחשב בגדר קונצנזוס: כולם מסכימים עם ההנחה שהורדת ריבית גורמת להאצת ההשקעות והצמיחה, בעוד ריבית גבוהה גורמת לפעולה ההפוכה.
הקשר הזה הוצע על ידי שני כלכלנים בריטים ידועים בשם דיויד ריקרדו ודיוויד הום עוד בתחילת המאה ה-19 ומאז אין זרם בכלכלה – מהקלאסית דרך הנאו-קלאסית ועד הכלכלה המודרנית של היום – שחולק על כך. כך למעשה הפך כלי הריבית לכלי הראשון בחשיבותו והעקרי עבור הבנק המרכזי שמשמש לכוונון את כלכלות.
פרופ' ריצ'רד ורנר היה מהכלכלנים הבודדים שלא קיבל את ההנחה הזו מבלי לשאול שאלות. הוא ניסה במשך תקופה ארוכה למצא תשובה לשאלה על בסיס איזה מחקרים ועדויות אמפיריות התבסס הקונצנזוס הנדיר הזה בקרב כל קצוות הקשת הכלכלית. ורנר הופתע לגלות שבספרות הכלכלית אין תיעוד אפילו למחקר רציני אחד שאימת את ההנחה הזו.
ורנר מצא עוד, שאף אחד מיותר מ-10,000 מאמרי המחקר שהופקו על ידי הבנקים המרכזיים הגדולים בשני העשורים שקדמו למשבר 2008, לא בדק את המתאם בין שיעורי הריבית הנומינליים לצמיחת התוצר הנומינלי.
המסקנה של ורנר הייתה שהטענה שהועלתה לראשונה על ידי ריקרדו והום לפני כ-250 שנה ואחרי כן על ידי כלכלנים נוספים, התקבלה בעולם כאקסיומה שאין צורך באמת לבדוק או לאמת אותה.
גם נתונים סותרים לאורך השנים שהצביעו על פער בין התאוריה הכלכלית הבסיסית הזו אל מול ביצועי הכלכלה בפועל, עדיין לא גרמה לאף כלכלן להרים גבה ולנסות לאתגר אותה. לדברי ורנר, נראה שהכלכלנים נרתעו מלערער על נקודה כל כך בסיסית ורגישה על מנת להימנע מעימות מול כל עולם הכלכלה.
פרופ' ורנר רחוק מלהיות עוד כלכלן זוטר. הוא נחשב לפורץ דרך בתחום המוניטרי בעולם. תכנית "ההקלה הכמותית" שהגה, אומצה ויושמה בצורה נרחבת על ידי הבנקים המרכזיים הגדולים בעולם (כולל בישראל) לצורך התמודדות עם משברים מוניטריים עצומים, כמו זה של הסאב-פריים ב-2008 והקורונה בתחילת העשור הנוכחי.
כל זה לא עזר לו כשרבים בקהילה הכלכלית בעולם התאחדו כדי למנוע ממנו פרסום מחקר ראשון מסוגו על הקשר בין גובה ריבית לצמיחה בכתב עת כלכלי חשוב. את המחקר הוא החליט לפרסם ב-2011, אולם רק כעבור שבע שנים – ולאחר שביצע מספר שינויים במחקר לאור ההתנגדויות שהיו – המחקר אושר לפרסום בביטאון כלכלי.
ההתנגדות לא הייתה מקרית. ורנר ערך למעשה את המחקר האמפירי השיטתי ארוך הטווח והמפורט הראשון על 19 מדינות בנושא. במחקר בדק ורנר את אותה תאוריה רווחת על כך שקיים מתאם שלילי בין ריבית לצמיחה – כלומר ריבית שלילית גורמת לצמיחה גבוהה וריבית גבוהה לצמיחה נמוכה.
ורנר גם בדק את נושא התזמון הסטטיסטי שאמור לקבוע מה קדם למה. כלומר, האם השינויים בגובה הצמיחה הם אלה שהובילו לשינויים בגובה הריבית, או שמא השינוי בגובה הריבית הוא זה שהוביל לשינויים בגובה צמיחה (כפי שהתאוריה הכלכלית המודרנית מניחה). הבנת הקדימות חשובה כדי להבין מה הגורם ומה הסיבה.
חשדותיו של ורנר במחקר התממשו. הוא מצא שהתאוריה עליה מתבססים הבנקים המרכזיים וכל הכלכלנים ברחבי העולם למעשה שגויה ושהמציאות שמועברת לציבור שונה ממה שקורה בפועל.
חשדותיו של ורנר במחקר התממשו. הוא מצא שהתאוריה עליה מתבססים הבנקים המרכזיים וכל הכלכלנים ברחבי העולם למעשה שגויה ושהמציאות שמועברת לציבור שונה ממה שקורה בפועל
כך, בניגוד מוחלט לנרטיב הבנקאי המרכזי, המציאות האמפירית והניתנת לאימות במחקר הייתה שצמיחה גבוהה יותר מביאה לשיעורי ריבית גבוהים יותר וצמיחה נמוכה יותר מביאה לשיעורי ריבית נמוכים יותר.
מאחר שורנר מצא מהשינויים בשיעורי הריבית הגיעו אחרי שינויים שהתרחשו בגובה הצמיחה, הוא הגיע למסקנה שהריבית לא יכלה להיות מן הסתם הגורם לשינוי בצמיחה.
כך, למשל, בארה"ב לקח יותר משנה עד ששיעורי הריבית ירדו לאחר שהצמיחה הנומינלית קרסה בתחילת שנות ה-80. לאחר האצת הצמיחה ב-1983, לקח יותר משנה עד שהריביות עלו בחזרה. במשך עשרות שנים, הריביות בארה"ב לא הקדימו את הצמיחה. במקום זאת הן עקבו אחריה.
המחקר מעלה כמה שאלות חדשות איתן מנסה ורנר להתמודד. ראשית, אם זו לא הריבית שמניעה את הצמיחה מעלה או מטה, אז מה כן מניע את הצמיחה?
![בניין הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, מאי 2021 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/09/AP22174759586685-1024x640.jpg "בניין הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, מאי 2021 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)")
ורנר טוען שהתשובה לשאלה זו עשויה לחשוף את חלקו של הבנק המרכזי במשברים כלכליים בעולם ולסמן אותם כאשמים מעצם כך שהם לא משתמשים במשאבים העצומים וחסרי התקדים שקיבלו מהממשלות להנדס צמיחה כלכלית.
במשך שנים, מדינה אחר מדינה הפכה את הבנק המרכזי שלה לבלתי תלוי בממשלות וכזה שלא מחויב לתת לה דין וחשבון. לפיכך, בהיעדר האילוצים של התהליך הדמוקרטי הרגיל, הבנקים המרכזיים היו חופשיים לבחור את הכלים, היעדים ודרכי הפעולה שלהם. הם היו חופשיים לחלוטין לבחור את המדיניות שלהם. אולם לפי ורנר, עם העצמאות לא הגיעה במקביל גם האחריות.
תפקידם של הבנקים המרכזיים היה לעסוק במדיניות מוניטרית על מנת לספק מחירים יציבים, צמיחה יציבה ומטבעות יציבים. עם זאת, בנקים מרכזיים כשלו ביסודיות בכך.
במהלך ארבעת העשורים האחרונים, בועות נכסים רבות ומשברים בנקאיים פגעו בכלכלות והוציאו את החברה מאיזון. בסך הכול נרשמו הרבה יותר מ-100 משברים בנקאיים ומיתונים תחת אותה מדיניות של הבנקים המרכזיים.
במהלך ארבעת העשורים האחרונים, בועות ומשברים בנקאיים פגעו בכלכלות והוציאו את החברה מאיזון. בסך הכול נרשמו יותר מ-100 משברים בנקאיים ומיתונים תחת אותה מדיניות של הבנקים המרכזיים
גם לאחרונה צפה שוב הביקורת על כך שהבנקים המרכזיים הגיבו באיחור כשלא זיהו בזמן את התפתחות האינפלציה ברחבי העולם. הנגידים העדיפו להתייחס לאינפלציה הזו כאל תופעה קצרה זמנית חולפת ולכן החליטו בתחילת המשבר כלל לא לפעול.
איחור דומה היה רגע לפני פרוץ משבר הסאב-פריים, אז נגידי בנקים מרכזיים התייחסו בביטול לחשש לפרוץ משבר משכנתאות חריף בארה"ב.
השאלה השנייה שמעלה המחקר של ורנר היא מדוע הבנקים המרכזיים ממשיכים להתעקש להשתמש בריבית ככלי המדיניות המוניטרית העיקרי שלהם למרות הבעייתיות שיש בו?
כאן מבקר ורנר את הבנק המרכזי בטענה שבמקום לחקור את עצמו ואת השפעות הריבית שהוא תולה עליה את כל יהבו, הוא משתמש במשאבים העצומים ובחטיבות המחקר הגדולות שלו כדי לייצר מחקרים שנועדו בעיקר למטרות יחסי ציבור או תעמולה עצמית המכסות על כישלונותיו.
לצורך זה הבנקים המרכזיים פרסמו מחקרים כלכליים וכתיבת מאמרים פסודו-מדעיים שלעיתים רחוקים מהמציאות, תוך הטלת האשמה על ביצועים כלכליים נוראיים שהם אחראים עליהם, על גורם שלישי כמו הממשלה והמדיניות הפיסקלית.
נכון להיום טרם נמצא הכלכלן שניסה לסתור או לאתגר את המחקר של ורנר. במקום זאת, הקהילה הכלכלית החליטה להתעלם מהמחקר ופשוט לא להתייחס אליו.
נכון להיום טרם נמצא הכלכלן שניסה לסתור או לאתגר את המחקר של ורנר. במקום זאת, הקהילה הכלכלית החליטה להתעלם מהמחקר ופשוט לא להתייחס אליו
נראה שהשנים הקרובות יהיו מבחן נוסף לתפקוד הבנק המרכזי ויעילותו של כלי הריבית בעולם הכלכלי. לא מן הנמנע כי השנים הבאות ישמשו כעוד נתון לסטטיסטיקה שיחזק את המחקר המטלטל של ורנר על תאטרון האבסורד בשימוש בכלי הריבית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
the policy interest rate is a crude and brute force tool for influencing the economy. The main pathway that it would work in fact is the pavlovian classicall conditioning response – the instinct that businesses can less afford to finance growth – and also the expectations – that everyone expects the economy to contract when rates are hiked, therefore everyone alters their behaviour to be as if the economy is already contracting , and this causes a "self fulfilling prohecy" ie the resultant austere behaviour enforces the contraction that was telegraphed by the rate hike.
BUT , this is just the FIRST reaction. And , it can even be modulated by if the rate hike was expected and not a surprise, as then, economic behaviours would already adjust when the expectations changed.
This first reaction is also emphasised a lot by how the media covers it.
But, then there is the second reaction, second order impacts , and these are when actual economic fundamentals come into play, and this is where Werner's analysis and insight on this matter is greatly valued.
Truly we see historically that central banks trying to steer the economy with interest rates is akin to a child in a car
steering the car with a toy steering wheel.
בלי כלי הריבית וכלי הבנק המרכזי משברים כלכליים היו הרבה יותר קשים.
ברור שאין קשר בין ריבית לצמיחה כלכלית, המטרה של כלי הבנק המרכזי הם ליצור יציבות.
כל הרעיון של בנק מרכזי עצמאי הוא שהוא לא פוליטי והוא יכול לגרום ליציבות. אחרת פוליטיקאים יכולים להדפיס כסף כמה שהם רוצים ולהשאיר את ההרס לבא אחריהם.
כמובן שאין קשר ישיר בין ריבית נמוכה לצמיחה גבוהה, כי ריבית לא אמורה לייצר צמיחה אלא אמורה לדרבן אנשים לקחת הלוואות, וזה לא תמיד מגובה בצמיחה כי זה יכול ליצור אינפלציה.
צמיחה גבוהה אמורה להגיע מצריכה וצריכה רבה אמורה לגרום לירידת ערך המטבע ולכן באופן טבעי לריבית גבוהה. זו ממש לא מסקנה יוצאת דופן.
מטרתו של בנק מרכזי היא לא למנוע משבר בכל מחיר. זה חוסר הבנה כלכלי של המחבר. המטרה היא ליצור כמה שאפשר יציבות. כשצריך, לגרום לאנשים לצרוך פחות, וכשצריך לגרום להם לצרוך יותר כדי לאזן את התנודתיות הטבעית של הכלכלה.
זאת הסיבה שבנק מרכזי הוא עצמאי – אם לא היה עצמאי היה מנסה למנוע משברים, ואז היה כמו פוליטיקאי.
בקיצור המאמר הזה מלא אי דיוקים כלכליים ומראה חוסר הבנה של המחבר בבנקים מרכזיים.