"ומה יכולתי לכתוב לך ששבע שנים לא ראיתיך. איש לא היה יכול לספר לי עליך חוץ ממך. אני שב וקורא בשורותיך וחש את נשימתך יוכקה, יוכקה אהובה, כזה מכתב, מלב אל לב, וחמימות לבבית אופפת את כולי. מה היטבת לחוש אותי ולהבינני. רק אחר גלות ארוכה מרגישים את המולדת, וכעת, הנני כאן, וכאן מקומי. וגעגועי אינם לבוא אליך, כי אם להביאך אלי. וזה חייב להתרחש" (קטע ממכתב ששלח אליהו בחדרה ליוכבד אהובתו בביאליסטוק מאי 1922).
סבא וסבתא שלי גדלו שניהם בביאליסטוק, אם כי כנראה שלא באותה שכונה, ונפגשו לעיתים רחוקות באירועים משפחתיים, בעיקר בחגים. אליהו רפופורט, שהיה מבוגר מיוכבד לרינמן בארבע שנים, התאהב בבת הדוד היפה, הילדה הצעירה, שלא הייתה מודעת לרגשותיו של בן דודתה.
סבא וסבתא שלי גדלו שניהם בביאליסטוק, אם כי כנראה שלא באותה שכונה, ונפגשו לעיתים רחוקות באירועים משפחתיים, בעיקר בחגים. אליהו, שהיה מבוגר מיוכבד בארבע שנים, התאהב בבת הדוד היפה
הוא, מצדו, לא העז לחלוק אתה את רגשותיו. הוא נצר אותם בליבו ולא שכח אותה גם כשזכתה באישור המיוחד לצאת מ"תחום המושב" ולנדוד אל קרמנצ'וג שבאוקראינה, למעלה מאלף קילומטר מהבית והמשפחה, כדי ללמוד בגימנסיה רוסית בעלת מוניטין רב. יוליה גריגורובנה הם קראו לה בגימנסיה, ליוכבד לרינמן, והיא אימצה בחום את השם החדש.
את הלימודים בגימנסיה, תוך כדי "המלחמה הגדולה ההיא", מלחמת העולם הראשונה, היא סיימה בהצטיינות יתרה. ואז פרצה המהפכה הבולשביקית. היהודים בעיר הפכו שוב לשק החבטות של כל המהפכנים הפורעים. עשרות אלפי יהודים ברחבי אוקראינה נשרפו חיים, נורו ונרצחו לאחר שבתיהם נבזזו ונשרפו. וסבתא, אז בת שבע-עשרה, חייתה את התופת, לבדה.
"כן, היטב אבין כי לא רק ים ושנים מפרידים בינינו אלא גם הסבל הנורא שסבלת באוקראינה הארורה".
עם תום המלחמה ב-1918, אליהו הציוני, עם הבגדים שלבש לעורו, עם הזיכרונות מהבית ומעט צילומים שיקלו עליו את הפרידה מהוריו, אחיו ואחיותיו שהשאיר שם בביאליסטוק – יצא בדרכו אל הנמל בטריאסט שבאיטליה, שם התעתד לעלות על האוניה שתביא אותו אל הארץ המובטחת.
את 1400 הקילומטרים אל הנמל עשה ברגל ובכרכרות שלקחו אותו מעיר לעיר ומכפר לכפר, כשהוא מלמד בדרך עברית במשך שנה ויותר. בוגר הגימנסיה העברית בביאליסטוק הפך למורה מבוקש, והצליח לחסוך כמה פרוטות. הוא לא רצה לבוא בכיסים ריקים אל ארץ אבותיו, אל ארץ הקודש, ארץ ישראל.
בטריאסט עלה על האוניה "גליציה" כשבידו הסרטיפיקט ובכיסו הפרוטות, וכך הגיע לנמל יפו בחודש אוגוסט של 1920.
היהודים בעיר הפכו שוב לשק החבטות של כל המהפכנים הפורעים. עשרות אלפי יהודים ברחבי אוקראינה נשרפו חיים, נורו ונרצחו לאחר שבתיהם נבזזו ונשרפו. וסבתא, אז בת שבע-עשרה, חייתה את התופת, לבדה
בימים עבד אליהו בייבוש ביצות חדרה, בנטיעת פרדסים ובסלילת כבישים. בלילות חלם על בת הדוד שנשארה מעבר לים. שבע שנים חלפו מאז ראה אותה לאחרונה. שבע שנים של חוסר ידיעה. שבע שנים של דאגות ומחשבות שנשארו ללא תשובה.
"לילה אחד, קיבלתי מכתבו של שלמה אחי שסיפר שראה את יוכ'קה שלי ברחוב בביאליסטוק ושמע שעברו עליה שבע שנים קשות באוקראינה, לבד, ללא המשפחה".
ואליהו ישב מיד באותו הלילה וכתב לה מכתב על נייר מחברת ששמר במיוחד למכתבים שכאלה. אחד-עשר עמודים בכתב צפוף.
"שנות הנעורים הטובות ביותר חלפו לבלי שוב. אין להשיבן. לפחות שלא נאלץ לומר זאת שוב בעוד שבע שנים".
חיים חדשים הבטיח לה כאן בארץ ישראל. רק שתבוא. כתב לה באידיש עשירה שחוסך את הכסף שמרוויח בזיעת אפו על מנת לקבל עבורה את הסרטיפיקט הנחשק, את הרישיון לעלות ארצה.
"סבלתי. לו היה עלי לספר לך על זה היו נחוצים עשרות מכתבים עד אשר תביני, לכן איני כותב. תבואי, ואנו נשוחח. נשיקה חמה תביע סליחה יותר מאלף מכתבים, ואנחה עמוקה תביע הבנה מאלף מילים".
"סבלתי. לו היה עלי לספר לך על זה היו נחוצים עשרות מכתבים עד אשר תביני, לכן איני כותב. תבואי, ואנו נשוחח. נשיקה חמה תביע סליחה יותר מאלף מכתבים, ואנחה עמוקה תביע הבנה מאלף מילים"
יוכבד יוליה לרינמן גריגורובנה של לרמונטוב, טורגנייב ופושקין, אספה את הסופרים האהובים עליה שלכולם התייחסה כבני משפחתה, קמה, עזבה את ביאליסטוק והפליגה באוניה "בוקרשט" לחיפה בחודש ינואר של 1923.
מחיפה עשתה יוכבד יוליה את דרכה בעגלה אל אוהלו של אליהו החלוץ במחנה העבודה שבחדרה. את המזוודה בה צררה את פושקין ומעט הבגדים שכתב לה שתזדקק כאן בפלשתינה ניסתה ולא הצליחה להכניס אל ארגז העץ שיעד לה לארון.
"מה שלומך תלמידה מצטיינת? האם ירדת כבר מהמיטה אמא? אני מקווה כי ענין העבודה של אבא כבר בסדר פחות או יותר, ומפני שנראה ומפני שנדמה שכבר כל כך רע, רע יותר לא יוכל להיות, ולכן מוכרח יהיה להיות, וטוב שזה כך, מוכרח יהיה להיות טוב. אוהב, עזריהו, ירושלים 22/2/1948".
וסבא אליהו, יושב בכורסה אצל בתו הצעירה בסלון וקורא את העיתון. ב-1920 עלה ארצה, חלוץ חדור אידיאולוגיה ציונית. אחד מעשרה ילדים במשפחה חרדית, שהוריו ואחיו הגדולים עבדו קשה למחייתם בביאליסטוק. שישה מאחיו, הוריו, דודים ובני דודים שלא יצאו בזמן, נרצחו כולם על ידי הנאצים, יימח שמם, כמו שהיה תמיד מוסיף.
"לפי הצער – השכר. כעת עלינו לשמוח. אמת, עדיין רחוקים אנו, אבל כבר קרובים. הקרח נשבר. גשר האהבה מגשר על פני התהום שבינינו. וחיש תעשי את הדרך בהדרכת ידי מכאן, אליי, אחותי כלה אהובתי, היחידה, הנאמנה".
"כעת עלינו לשמוח. אמת, עדיין רחוקים אנו, אבל כבר קרובים. הקרח נשבר. גשר האהבה מגשר על פני התהום שבינינו. וחיש תעשי את הדרך בהדרכת ידי מכאן, אליי, אחותי כלה אהובתי, היחידה, הנאמנה"
הם התחתנו, וכשחלה שוב בקדחת הם עברו לתל-אביב. שם עבד זמן מה ב"חברה א"י לתעשיית כותנה" ואפילו מכתב התחנונים שכתב אבא – אז חייל בבריגדה היהודית במצרים – למנהל המפעל בניסיון למנוע את פיטוריו – לא עזר, וסבא שוב נותר מחוסר עבודה.
אריה אחיו מצא לו עבודה כפקיד בדואר תל-אביב. חבר אחר מניצולי גטו ביאליסטוק, שפגש באקראי בתל-אביב, סידר לו משרה במשרד המסחר והתעשייה. ואז כשגם שם לא נמצאה לו יותר עבודה – היה סובב במשולש בין רחובות אחד-העם, אלנבי ויהודה הלוי, כשהוא מוכר לחברים כרטיסי פיס.
אני זוכר את הטיול היומי כילד, פעם יושבים בשדרה, פעם מאכילים את החתולים בחצר מאחורי הבית ופעמים הולכים יחד לחלק את כרטיסי הפיס וסבא נותן לי את המספריים הקטנים ששמר בתיק ואני גזרתי את ספח הזוטא.
כלום לא נשאר לו לסבא מהחזון הציוני. כלום לא נשאר מהאיש שכתב מכתבי אהבה ארוכים באותיות קטנות מסולסלות, על נייר מחברת חשבון שדפיו הצהיבו מאז, ליוכבד אהובתו. זאת בת דודתו שכה אהב, שקיווה שתזכור לו חֶסֶד נְעוּרִים, אַהֲבַת כלולותיהם ואת ההבטחה ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה. והיא אכן זכרה, והלכה אחריו כברת דרך, קצרה, עד שעייפה, ולא המשיכה יותר.
חלומות גדולים הוא כבר לא חלם ולא רקם. את החלומות שטווה בלילות הארוכים בפרדסי השרון, באוהלו שבמחנה, אחרי ימי עבודה ארוכים במחצבה, כשגבו דואב וידיו פצועות מריסוק הסלעים בפטיש כבד, עבד וחלם, חלה וחלם.
גם את התוכניות שטווה אז במכתבים שכתב לה בין דצמבר 1921 למאי 1922 הוא כבר הבין שלא יגשים. את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור. והוא נשאר לבד.
כלום לא נשאר לסבא מהחזון הציוני, מהאיש שכתב מכתבי אהבה ארוכים באותיות קטנות מסולסלות ליוכבד אהובתו שכה אהב, שקיווה שתזכור לו חֶסֶד נְעוּרִים, אַהֲבַת כלולותיהם ואת ההבטחה ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה
שנתיים ושלושה חודשים אחרי יוכ'קה שלו, באפריל 1974, הבאתי את סבא לבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור. יומיים מאוחר יותר הוא נפטר. אבא הגיע ללוויה מניו-יורק.
חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם