"אמונה דתית לא מושגת על ידי שימוש באלות או במשטרת מוסר, אי אפשר לשכנע בכוח אנשים שמקומם בגן עדן או בגיהינום". את המשפט האמיץ הזה אמר אתמול (רביעי) גולמארזה נורי גזלג'ה, חבר פרלמנט איראני מהמחנה הרפומיסטי.
הדברים הללו משרטטים אולי באופן המדויק ביותר את קו השבר שנמתח בימים אלה ברפובליקה האסלאמית, לא רק בין החברה למשטר אלא גם בתוך המשטר עצמו – בין השמרנים לרפורמיסטים שמצאו עצמם נדחקים מכל עמדת השפעה תחת נשיאותו של אבראהים ראיסי.
כבר למעלה מעשרה ימים שהרחובות באיראן גועשים בעקבות מותה של הנערה הכורדית מהסה אמיני מאלימות משטרת המוסר, לאחר שנעצרה באשמת אי-עטיית החיג'אב. זו הסיבה שבתמונות שיוצאות במשורה מאיראן רואים במחאה הנוכחית הרבה מאד נשים.
החיג'אב במקרה הזה הוא רק הקרדום לחצוב בו; הלבה הרותחת היא על המצב הכלכלי, השחיתות, ובעיקר חוסר האופק לצעירים הרבים אחרי יותר מארבעה עשורים של דיקטטורה דתית. על פי הנתונים של Iran Human Rights (IHR), ארגון אופוזיציה איראני היושב בנורווגיה, עד אתמול נהרגו בהפגנות 76 אזרחים – כמעט כפול מהמנין הרשמי של השלטונות, שעומד על 41.
לא בכדי החיג'אב תפס את המקום המרכזי במחאה הנוכחית. כיום 50% מהסטודנטים באיראן הן נשים. צעירות, משכילות ובעיקר מחוברות לעולם דרך הרשתות החברתיות. התופעה הזו לא נעלמה מעיני השלטונות שהבינו ששם צריך ללחוץ, אחרת מדובר במדרון חלקלק. לפני חודשיים דיבר על כך המנהיג העליון עלי חמינאי, ופקודו הנשיא ראיסי הפך את זה לתכנית פעולה.
בחודשים האחרונים התקבלה החלטה במשטר להחמיר את הפיקוח על עטיית החיג'אב ולהגדיל באופן משמעותי את שעות הפעילות של משטרת המוסר. המהומות עכשיו הן תגובת הנגד של הציבור.
בחודשים האחרונים התקבלה החלטה במשטר להחמיר את הפיקוח על עטיית החיג'אב ולהגדיל באופן משמעותי את שעות הפעילות של משטרת המוסר. המהומות עכשיו הן תגובת הנגד של הציבור
בכתבה נרחבת ב"פיננשל טיימס" שהוקדשה למחאת החיג'אב צוטטו מקורות אנונימיים באיראן שטענו כי לנוכח הגברת הפעילות החלה מחאה של שוטרים שטענו שזה לא בסמכותם לאכוף אופנה ותספורות על נשות איראן.
זה כנראה בלי קשר לעובדה שבימים האחרונים משטרת הצניעות נעלמה כמעט כליל מהרחובות ואת מקומה תופסת מליציית הבאסיג' – המשמר האזרחי כביכול, שאמור לדכא מהומות ללא נשק, אף על פי שירי לעבר מפגינים תועד כבר בלא מעט מההפגנות.
מתברר כי במהלך השנים השלטונות "ריככו" כמה פעמים את מדיניות הענישה במקרים של אי-עטיית חיג'אב. זה קרה בעיקר במהלך שלטונם של הרפומיסטים שהבינו כי מדובר בשחרור לחץ שחיוני לשרידות המשטר.
מיד אחרי עלייתו של האייתוללה חומייני לשלטון ב-1979, הוחלט על חובת עטיית חיג'אב לכל הנשים. רק ב-1983, ארבע שנים אחר כך, כשהמשטר הרגיש מספיק חזק ומבוסס, זה הפך לחוק. מי שלא עטתה נכון את החיג'אב נענשה ב-74 מלקות. בימי הרפומיסטים העונש הומתק לקנס כספי ומאסר רק במקרים קיצוניים.
בחודשים האחרונים, תחת האולטרא-שמרן ראיסי, המדיניות הוקשחה מאוד – שוב, סיורים תדירים של משמרות הצניעות ומעצרים אלימים בפרהסיה. על פי ה"פיננשל טיימס", נהגים שצולמו מסיעים נשים ללא חיג'אב נקראו לחקירה והרכב שלהם הוחרם לחודשיים. הנשים שנתפסו במכונית או שהוסגרו על ידי הנהג, נקנסו ונשלחו לשיעורי מוסר של כמה שבועות. נהיגה מונעת אליבא ד'איראן.
נהגים שצולמו מסיעים נשים ללא חיג'אב נקראו לחקירה והרכב שלהם הוחרם לחודשיים. הנשים שנתפסו במכונית או שהוסגרו על ידי הנהג, נקנסו ונשלחו לשיעורי מוסר של כמה שבועות. נהיגה מונעת אליבא ד'איראן
טבען של מחאות חברתיות הוא שלא ניתן לחזות את נהפץ שמתחיל את שרשרת הפיצוץ. כך בדיוק היה בדצמבר 2010 כשמוחמד בועזיזי, ירקן מתוניסיה, הצית את עצמו בשוק העירוני במחאה על סגירת הדוכן ממנו התפרנס. גלי ההדף של האירוע הזה יצרו את מה שלימים כונה האביב הערבי, גל מחאה שעיצב מחדש את האזור כולו.
על אותו משקל, אף אחד באיראן לא חשב שמותה של הצעירה מהסה אמיני יעורר את גל המהומות הנוכחי. אדי הדלק היו באוויר וחיכו לניצוץ. מה שלא עשו המצב הכלכלי, שחיקת הפנסיות ומאות ההפגנות של עובדים בסקטורים שונים, עשתה במותה צעירה בת 22. הגיוני לחשוב שכל צעיר איראני רואה עצמו במצב כמהסה אמיני. לפני שלושה חודשים נעצרו בני 13 ששיחקו – בנים ובנות – בפארק ציבורי ללא לבוש נאות.
ביום שני בלילה, המהומות הקשות ביותר היו בעיר בהאג'אן בדרום מזרח המדינה, סמוך לגבול עם פקיסטן. באזור הזה מתרכז המיעוט הבלוצ'י, סונים שמקורבים לאסלאם של הודו ופקיסטן. במהלך המהומות נשרפו משרדי ממשל וסניפים של בנקים איראניים.
המחאה שם פרצה בגלל אירוע אחר לגמרי, מעשה אונס. קצין של משמרות המהפכה אנס צעירה סונית בת 15, ואחרי שהדבר התגלה, משפחתה של הצעירה הושמה במעצר בית. בין זה לבין מחאת החיג'אב אין ממש קשר – מדובר בלבה רותחת שמבעבעת באזורים הלא שיעים כבר שנים. במקרה הזה הנפץ היה אחר, אבל עומק התסכול זהה.
עבור השלטון בטהרן, זו אולי הסכנה האמיתית של המחאה הנוכחית: היא לא מרוכזת רק במחוזות מסויימים ותלויית סיבה אחת, כפי שהייתה בימים הראשונים לאחר מותה של אמיני. היא חוצה אזורים, מיעוטים ומגדרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם