כעת מציינים 49 שנים למלחמת יום הכיפורים תוך התייחסות להיבטים שונים של אותה מלחמה. במסגרת זאת ישנם כמה דפוסי מחשבה מקובלים על המלחמה. מבט נוסף עליהם מציג אותם באופן שונה.
רבות נכתב על הטעות של אמ"ן (אגף המודיעין) שקבע כי ישנה סבירות נמוכה למלחמה בתחילת אוקטובר 1973. הייתה זו טעות קשה, אבל אם אמ"ן היה קורא לגיוס מילואים מאסיבי אז ייתכן שצבאות סוריה ומצרים לא היו תוקפים באותה עת. יש ויכוח האם ייתכן שצבאות ערב עמדו לתקוף במאי 1973, כאשר הייתה מתיחות שהובילה לכוננות "כחול לבן" בצה"ל.
ההיערכות המתוגברת של צה"ל אז נתפסה על ידי חלק כתכסיס של צבאות ערב, אשר נועד לגרום לצה"ל להיערך למלחמה קרובה, לשווא, כדי שבהמשך צה"ל לא יעשה זאת, כאשר צבאות ערב יתקפו באמת. במאי 1973 אמ"ן העריך שלא תהיה מלחמה, וצדקתו הייתה בעוכריו באוקטובר 1973 בה היה עשוי להיות אירוע דומה. כלומר, צה"ל היה מגביר כוננות, לשווא.
למרות ההיערכות של צבאות ערב לתקוף ב-6 באוקטובר 1973, הם יכלו לדחות את המתקפה למועד אחר, בוודאי אם צה"ל היה ערוך כיאות מולם. אמ"ן היה אז יכול היה לטעון שוב שצדק. זה היה מסייע לצבאות ערב לתקוף במועד מאוחר יותר, אם שוב המודיעין הישראלי היה מעריך, על סמך שני האירועים הקודמים, במאי ואוקטובר 1973, כי צבאות ערב לא יתקפו.
למרות ההיערכות של צבאות ערב לתקוף ב-6 באוקטובר 1973, הם יכלו לדחות את המתקפה למועד אחר, בוודאי אם צה"ל היה ערוך כיאות מולם. אמ"ן היה אז יכול היה לטעון שוב שצדק
יתר על כן, לאור הצלחות של אמ"ן בעבר, ייתכן שהדרג המדיני והצבאי בישראל היה נשען לגמרי על אמ"ן ונמנע מהעלאת כוננות כלשהי, כך שצה"ל היה מוצא עצמו מופתע וערוך באופן חשוף אף יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים.
מלחמת יום הכיפורים נחשבת על ידי חלק לניצחון ישראלי, אחרים גורסים שזו הייתה תבוסה ישראלית ויש מי שרואים זאת כתיקו. ישנה גם הנחה כי בעקבות המלחמה מדינות ערב הבינו כי הן לא יוכלו להביס את ישראל, לאחר שנהנו מתנאי פתיחה שנחשבו אידיאליים. אבל זה לא היה כך בגלל המועד בו הן בחרו לתקוף, יום כיפור.
מבחינה מסוימת דווקא מועד זה היה עדיף לצה"ל על מועדים אחרים, בהם היה מסובך יותר לארגן גיוס והיערכות בעת מלחמה. כמו כן, מלחמת יום הכיפורים לא הייתה בהכרח נקודת השיא מבחינת היכולת הצבאית הערבית. הם הוכיחו באותה מלחמה שערבים יכולים לנצח את צה"ל בקרבות ואף במערכה (מערכת הפתיחה במלחמה, בוודאי בסיני וגם מערכת ה- 8 באוקטובר בסיני).
צבאות ערב יכלו להמשיך להשתפר, והודות ליתרון הכמותי שלהם ייתכן כי בשלב מסוים השילוב בין שיפור איכותי ליתרון כמותי היה מאפשר להם להביס את צה"ל. לאחר מלחמת יום הכיפורים מצרים אמנם הסכימה לסיים את הסכסוך שלה עם ישראל, אבל זה לא היה בהכרח בגלל שהיא חשבה שאינה מסוגלת לנצח את ישראל, אלא בגלל המחיר שזה גבה ממצרים.
לאורך המלחמה הייתה שחיקה רבה בצה"ל ולכן אוגדות היו בסדר כוחות נמוך יותר מהתקן ואף במידה משמעותית. למעשה אוגדה הייתה לעתים בעוצמה של שתי חטיבות ולעתים אף של חטיבה מתוגברת, וכך הלאה לגבי חטיבות, גדודים וכדומה שהיו בעוצמה פחותה יותר.
לאור זאת יש לבחון את האתגרים וההישגים של צה"ל, וגם את הקשיים שלו. כאשר אוגדה, חטיבה וכדומה לא הצליחו לעתים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, יש לזכור כי הם היו בעוצמה פחותה בהרבה מזו המקובלת לפי ההגדרה הרשמית שלהם.
כאשר אוגדה, חטיבה וכדומה לא הצליחו לעתים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, יש לזכור כי הם היו בעוצמה פחותה בהרבה מזו המקובלת לפי ההגדרה הרשמית שלהם
במלחמת יום הכיפורים צה"ל הצליח, במחיר כבד, לשמור בידיו את רמת הגולן, אבל גם אם חלק ואף כל רמת הגולן הייתה נכבשת על ידי הצבא הסורי זה לא היה יוצר איום קיומי על מדינת ישראל, גם בלי להתייחס לנשק הגרעיני המיוחס לישראל לפי מקורות זרים.
מאז 1949 ועד 1967, ישראל סבלה לא אחת מהאחיזה הסורית ברמת הגולן בגלל מקורות המים, ירי על יישובים ישראלים, סכסוך על שטחים מפורזים ועוד. הסכנה הגדולה ביותר הייתה מתקפה סורית רחבה, בוודאי במסגרת מתקפה של קואליציה ערבית בכמה חזיתות, שהייתה מנצלת את רמת הגולן כעמדת זינוק וכבסיס אש לחיפוי על המתקפה. עם זאת, ירידה של הצבא הסורי מרמת הגולן הייתה חושפת את כוחותיו, והוא היה מאבד את היתרון של רמת הגולן.
מעבר לכך, לפני 1967 היה לישראל עומק אסטרטגי מסוים שהיה מסייע לבלום מתקפה סורית. בגליל, על המרחבים ההרריים והמבותרים שלו, היה די והותר מקומות להיערך להגנה. גם במקרה של אובדן יישובים כראש פינה ואף צפת זה לא היה גורם לקריסת המדינה. היו לצה"ל די הזדמנויות, זמן ומרחב לעצור את המתקפה הסורית לפני שהיה עולה בידה להגיע ליעד הכי חשוב בצפון, העיר חיפה.
לא בכדי, עם כל החשיבות של הגולן, ישראל לא ניסתה לכבוש את הרמה לפני 1967 – וגם במהלך מלחמת ששת הימים זה בוצע לקראת תום המלחמה, לאחר השגת הכרעה בחזיתות החשובות יותר: מצרים וירדן, והיסוסים ושינוי החלטה ברגע האחרון של ממשלת ישראל, שהובילו לבסוף לכיבוש רמת הגולן.
במלחמת יום הכיפורים צה"ל לקח סיכון עצום בכך ששיגר תגבורות לרמת הגולן, כולל את עתודת מטכ"ל, אוגדה 146. כוחות אלו נשלחו לקרב בתנאים לא נוחים, בחיפזון, בלי להנות מגורם ההפתעה ומול יריב מוכן לקרב.
אמנם עלה בידי צה"ל לנצח במערכה על רמת הגולן, אבל לאור הנסיבות של אותה מערכה זה היה עלול להסתיים אחרת. צה"ל גם היה עלול להישחק יותר משהוא נשחק בפועל, מה שהיה מערער את המצב של ישראל בכל חזית הצפון.
אמנם עלה בידי צה"ל לנצח במערכה על רמת הגולן, אבל לאור הנסיבות של אותה מערכה זה היה עלול להסתיים אחרת. צה"ל גם היה עלול להישחק יותר משהוא נשחק בפועל, מה שהיה מערער את המצב של ישראל בכל הצפון
ברור לגמרי שהיה זה חשוב מאוד שצה"ל הצליח לשמור בידיו את רמת הגולן ב-1973, אבל האסטרטגיה בה נקטה ישראל היוותה סיכון די רציני, לאור הצורך לשמור על הכוח בגלל הנסיבות של אותה מלחמה, עם כל חוסר הוודאות בחזית המצרית והצטרפות צבאות ערביים נוספים למערכה. ישראל החליטה כי עדיף לה לתקוף ברמת הגולן, על מנת להמשיך לאחוז בה, מאשר להיערך להגנה לאורך נהר הירדן, במחיר ויתור על רמת הגולן.
לאחר אותה מלחמה, ועד השנים האחרונות, בגלל האחיזה הישראלית ברמת הגולן הייתה אפשרות של מלחמה עם סוריה. מלחמה כזו הייתה עלולה לעלות לישראל במחיר כבד, בגלל שאיפתה של סוריה להחזיר לידה את רמת הגולן.
גם זה היה סוג של הימור שלקחה ישראל, שהשתלם עד עתה. כעת צבא סוריה חלש למדי ויהיה זקוק לשנים רבות כדי לחזור לעוצמה שהייתה לו ערב מלחמת האזרחים בסוריה, שריסקה חלק ניכר מכוחו. הנחיתות הסורית הזו מסירה את האיום הצבאי על כיבוש רמת הגולן אולי לעשור ואף יותר מכך.
צליחת תעלת סואץ על ידי צה"ל, מהלך התקפי מרכזי באותה מלחמה, הייתה קשה יותר לביצוע בלי הישג מהותי של מהלך הגנתי של צה"ל: בלימת המתקפה המאסיבית המצרית ב- 14 באוקטובר. צה"ל היה מבוסס אז על מתקפה, ולכך היו יתרונות רבים אבל גם חסרונות – כגון חוסר מודעות מספקת לחשיבות של קרב הגנה.
לאחר כשלונו ב-8 באוקטובר, צה"ל לא ניסה לדחוק בצבא המצרי לתקוף, על מנת להביסו בקרב הגנה. כאשר הצבא המצרי פתח במתקפה רחבה, ב-14 באוקטובר, זה התברר כהזדמנות פז עבור צה"ל, שהצליח, גם בגלל מחדלי הצבא המצרי, לנחול ניצחון ברור. זו הייתה ראשית התפנית במלחמה, בחזית סיני. יש בכך כדי להצביע על הפוטנציאל של קרב ההגנה, שלא מוצה, לאורך אותה מלחמה, בשתי החזיתות.
רבים מציינים כי בתום המלחמה צה"ל היה ערוך 101 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק, כאחת ההוכחות להצלחתו של צה"ל. באותה מלחמה היו לצה"ל הישגים רבים, אבל בתחום הקרקעי ההתקדמות שלו הייתה צנועה בהרבה ביחס למלחמות קודמות.
במבצע קדש ב 1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, צה"ל חדר כ-200 ק"מ בעומק השטח המצרי בסיני. ב-1973 הוא התקדם פחות מ- 20 ק"מ לעומק מצרים. (הכיתור של הארמיה השלישית היה כרוך במהלך במקביל לתעלת סואץ, לא לעומק מצרים).
לאור נקודת הפתיחה של המלחמה, יחסי הכוחות, הקושי הניכר של צליחת סואץ על ידי צה"ל ועוד אתגרים, גם התקדמות זו היא מרשימה. אבל, כאמור, היה זה הרבה פחות ביחס למלחמות בעבר. יתר על כן, לא הייתה משמעות רבה אם צה"ל היה 100 ק"מ או קרוב יותר לבירה המצרית, ועל אותו משקל זה לא משנה שצה"ל הגיע 40 ק"מ מדמשק.
לאור נקודת הפתיחה של המלחמה, יחסי הכוחות, הקושי הניכר של צליחת סואץ על ידי צה"ל ועוד אתגרים, גם התקדמות זו היא מרשימה. אבל היה זה הרבה פחות ביחס למלחמות בעבר
גם אם צה"ל היה מתקרב יותר לאחת או שתי הבירות הערביות הללו זה לא היה בעל חשיבות, כולל אם צה"ל היה איכשהו מצליח להגיע לשערי אחת הבירות. צה"ל באותה עת, בשתי החזיתות, היה שחוק למדי. קווי האספקה שלו גם היו הולכים ומתארכים ככל שהוא היה חודר לתוך מרחב ערבי, תוך שהם נתונים לסכנת מארבים, הפגזות ועוד. בעיות אלו היו מכבידות על צה"ל לכבוש ולו חלק מבירה ערבית.
יתר על כן, ברית המועצות הייתה קרוב לוודאי פורסת כוחות כדי להגן על הבירות הערביות, ועל צה"ל היה להימנע מהתנגשות עימה ולו רק משום שזה היה עלול לגרור לתוך הקלחת את ארצות הברית, ולהוביל במקרה הכי גרוע למלחמת עולם.
כמו כן, צבאות ערב היו צפויים להילחם ביתר נחישות כדי להגן על בירתם וגם אם צה"ל היה מגיע לשם, ספק רב מאוד אם היה עולה בידו לכבוש חלק מערים גדולות אלו, בוודאי בקהיר, שלא לדבר על להחזיק בהם לאורך זמן. לאור כל זאת ברור כי לא היה איום מהותי, אם בכלל, של צה"ל על דמשק או קהיר.
בסופו של דבר, במלחמת יום הכיפורים צה"ל, למרות תנאי פתיחה גרועים מאוד, הצליח להתאושש. הגמישות, רוח הלחימה, התושייה, ההכשרה מראש ועוד גורמים אפשרו לצה"ל להגיע להישגים כהשארת רמת הגולן בידי ישראל והתקדמות לעבר בירות ערביות. אבל יש להסתכל על כך לא רק מנקודת המבט המקובלת.
אהוד עילם, חוקר של בטחון לאומי של ישראל, בעל דוקטרט בתחום. בעבר עבד בתחום עבור צה"ל, כאזרח, במשך מספר שנים. פרסם שבעה ספרים, רובם באנגלית. האחרון, מ-2019, היה על: צה"ל מול גרילה וטרור (הוצאת משרד הבטחון ומודן) https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=139278#.XUv3bPJKipo
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ד"ר עילפ מחפש דברים שלא היו. מלחמת יום כיפור ביבשה לא בים. נוהלה על ידי גולדה אישית. כהסכם בין גולדה קיסינגר וסדאת. למצרים לא היו תשתיות להכנס לעומק סיני. גולדה פינתה את קו התעלה מלוחמים. אפשרה למצרים לעבור את התעלה ולהכריז על ניצחון. קיסינגר הצליח להרחיק את הרוסים ממצרים. ואילו לנו היו אבדות בגלל התנהגות של אלוף שרון. וגמרנו בשטח מצרים.