כששמעתי שאליפות אירופה בכדורעף חופים מתקיימת בלוטראקי התכרכמו פניי. כמו הרבה ישראלים ידעתי על לוטראקי רק דבר אחד: שבמשך שנים "קלאב הוטל לוטראקי" כיכב בתשדירי החסויות במשחקי מכבי תל אביב בגביע אירופה בימים שבהם עדיין שודרו בערוץ 1, ושישראלים רבים נהרו לשם כדי לקבל מלון וקזינו בכרטיס אחד.

מכיוון שאין לי עניין בהימורים ואני די נרתע מסגנון הנופש שבדרך כלל נלווה אליהם, השם 'לוטראקי' סומן אצלי בתודעה באותות אזהרה אדומים: לשם אתה לא רוצה לנסוע.

רק שבקיץ הזה לא שאלו אותי לאן אני רוצה לנסוע. בקיץ הזה נגררתי במרחבי הים התיכון בעקבות הספורטאית הצעירה. באשר תלך אלך, באשר תטוס אטוס. ואם אליפות אירופה מתקיימת בלוטראקי – אז שיהיה לוטראקי. אבל בלי הימורים.

מתברר שלוטראקי הוא לא שם של קזינו. זוהי עיירה ביוון ששוכנת על שפת מפרץ קורינתוס. כ-100 קילומטר מאתונה (ומה שיותר חשוב – משדה התעופה של אתונה, שאליו מגיעות הטיסות מישראל), כ-13 אלף תושבים.

מבט פנורמי על העיירה לוטראקי, יוון (צילום: iStock)

בחיפוש אחר מקום לינה קפצו מספר הצעות למלונות – מ-3 כוכבים ועד 5+ בליווי תארים יומרניים כמו דה לוקס. מכיוון שפער המחירים היה מגוחך – היקרים ביותר לא הגיעו ל-400 שקל בלילה – הלכתי על האופציה היקרה.

בחיפוש אחר מקום לינה קפצו מספר הצעות למלונות – מ-3 כוכבים ועד 5+ בליווי תארים יומרניים כמו דה לוקס. מכיוון שפער המחירים היה מגוחך – היקרים ביותר לא הגיעו ל-400 שקל בלילה – הלכתי על האופציה היקרה

נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שהתארחתי בריזורט, להבדיל ממלון. על הכביש מאתונה ללוטראקי תהיתי מה מעניק למלון Wyndham Loutraki Poseidon את התואר המפנק 'Resort'. התשובה ניתנה מייד בכניסה.

המלון

פוסידון הוא מתחם השוכן על צלע הר וגולש עד הים.

במרחב המוצל הזה – ותודה לעצי האורן שעושים את העבודה – פזורים ביתנים ודירות שמערכת מסועפת של שבילים פרוסה ביניהם. קו המים כולל שורה של מפרצונים נהדרים שמזמינים לשחייה, שנירקול או כל פעילות ספורטיבית-ימית שעולה על דעתכם, וסמוך אליהם בריכה גדולה ועוד אחת קטנה יותר. וחדר אוכל עם בופה מפנק מאוד. או בקיצור: הכול כלול רק בגרסה נעימה להפליא, רגועה ומרגיעה.

מלון ריזורט פוסידון בלוטראקי, יוון (צילום: Wyndham Loutraki Poseidon)

המתחם, כלומר הריזורט, היה די מלא אבל מספיק גדול ומרווח כדי להיראות ולהרגיש ריק למדי. רוב האורחים צרפתים, גרמנים, בריטים, חלקם משפחות עם ילדים. השקט מדהים. אני לא טיפוס שבאמת מסוגל להירגע ולהתמסר לבטלה בסגנון עדות הבטן-גב, אבל בפוסידון לוטראקי חרשתי את הבריכה כמו שלא עשיתי מאז ילדותי בבריכת "גלית" ביד אליהו.

אני לא טיפוס שבאמת מסוגל להירגע ולהתמסר לבטלה בסגנון עדות הבטן-גב, אבל בפוסידון לוטראקי חרשתי את הבריכה כמו שלא עשיתי מאז ילדותי בבריכת "גלית" ביד אליהו

במהלך כל השהייה במתחם פוסידון ליוותה אותי תחושה מוזרה: היופי של המקום – בשנות השבעים של המאה הקודמת היו מצלמים בלוקיישנים כאלה סצנות לסרטי ג'יימס בונד – והתנאים המפנקים נותנים למבקר תחושה של שייח' מאחת המפרציות.

רק שאין שום צורך להיות עשיר בשביל להיכנס למועדון הזה שמציע תנאים של אלפיון. שהינו במקום 5 לילות במחיר של לילה אחד במלון באילת בחגים. משהו כאן לא מסתדר.

תוך כדי חתירה בבריכה ושיטוט בריזורט פקדו אותי גם הרהורים סביבתיים-חברתיים: מדובר במתחם סגור, פרטי, שלמעשה שולט על כקילומטר מרצועת החוף המשוננת. לאנשים מבחוץ אין גישה לים ולמפרצונים. בישראל זה לא היה עובר, וטוב שכך. תהיתי איך ייתכן שביוון זה קורה.

אחת ממספר בריכות במלון ריזורט פוסידון בלוטראקי, יוון (צילום: Wyndham Loutraki Poseidon)

שתי תשובות אפשרויות: כשיש לך 700 איים וקו חוף אינסופי, מדובר במשאב שאפשר לחלק ולהפריט הרבה יותר בקלות. בנוסף: המלון שוכן באזור סלעי ותלול שבאופן טבעי הגישה בו לקו המים קשה עד בלתי אפשרית. כנראה קל יותר להפקיע מהציבור את מה שממילא הוא לא היה יכול להשתמש בו.

בחדרים שממש נושקים לשפת הים יש מרפסת עם ג'קוזי; בחדר שלנו הייתה 'סתם' מרפסת שפונה אל מדשאה שמחופה בעצי אורן ומפרץ תכלת. כל זה קורה במרחק שעתיים טיסה ועוד שעה נהיגה מישראל, מה שרק מגביר את התהייה – איך זה שאין כאן אף לא ישראלי אחד?

העיירה

לוטראקי אינה עיירת קיט נוצצת ומלוטשת. השנים הקשות שעוברות על יוון ניכרות במצב התחזוקה של המרחב הציבורי, בגינון, בכך שחלק מהחנויות והמסעדות נראות מרופטות משהו.

בכבישים הקטנים שבשולי העירייה נתקלנו בכמה וכמה כלבים נטושים, עזובים ועצובים למראה. התחבורה – מי אנחנו שנתלונן – נתקעה מאחור, ורוב התנועה בעיירה נעשית במכוניות ומתרכזת בכביש הראשי שחוצה אותה. בקטעים מסוימים של הכביש יש רק נתיב אחד לכל כיוון, ובשעות העומס התנועה מזדחלת בו באיטיות.

התחבורה – מי אנחנו שנתלונן – נתקעה מאחור, ורוב התנועה בעיירה נעשית במכוניות ומתרכזת בכביש הראשי שחוצה אותה. בקטעים מסוימים יש רק נתיב אחד לכל כיוון

מבט אווירי על העיירה לוטראקי, יוון (צילום: iStock)

מצד שני, זה גם הקסם המסוים שלוטראקי מציעה: זו עיירה יוונית על שפת מפרץ – על יתרונותיה וחסרונותיה – שיש בה גם תיירים, ולא אתר תיירות בועתי ומצועצע שמנותק מהמרחב הגאוגרפי שבו הוא נטוע.

הכול זול. ארוחה נדיבה מאוד לזוג במסעדה עולה לכל היותר 60 שקל, אין כאן קניונים וזה לא מקום לשופינג מפס הייצור האחיד שהעולם הגלובלי מציע.

אבל הטיילת ארוכה ונפלאה, בעיקר לקראת השקיעה, ויש כמה טברנות/מסעדות מעולות שמציעות אוכל טרי עם תחושה של בישול ביתי, כולל היצע רחב למי שאינם אוכלים בעלי חיים. הטובות ביותר שאכלנו בהן: Erato בקצה המרוחק של הטיילת, ו-Manna באחת הסמטאות שיוצאות מהטיילת.

הטיילת ארוכה ונפלאה, בעיקר לקראת השקיעה, ויש כמה טברנות/מסעדות מעולות שמציעות אוכל טרי עם תחושה של בישול ביתי, כולל היצע רחב למי שאינם אוכלים בעלי חיים

האגם

במרחק 20 דקות נסיעה מלוטראקי, בין ההרים, מונח אגם ווליאגמני. האגם שוכן צמוד לים, ולמעשה תעלה קטנה מחברת בינו לבין מפרץ קורינתוס. הזרם מהים מתערבב עם מי התהום שמזינים את האגם ויוצר מים מלוחים בטמפרטורה שבתחילת ספטמבר הייתה מושלמת.

אגם ווליאגמני ביוון (צילום: iStock)

האגם פשוט, מקסים, לא תיירותי בעליל. לחופו שוכנות שתי טברנות מנומנמות, ועל אף שהגענו ביום ראשון, הנוכחות הייתה די דלילה – לא יותר מכמה עשרות משפחות יווניות שפתחו שולחן בצל העצים ושלחו את הילדים להשתכשך במים המזמינים כל כך.

האגם פשוט, מקסים, לא תיירותי בעליל. לחופו שוכנות שתי טברנות מנומנמות, ועל אף שהגענו ביום ראשון, הנוכחות הייתה די דלילה – לא יותר מכמה עשרות משפחות יווניות שפתחו שולחן בצל העצים

היקף האגם כ-4 קילומטר, אפשר לצעוד לצידו בשביל שמדי פעם הופך לכביש, אבל רק עד שמגיעים אל התעלה (אם מתעקשים אפשר לחצות אותה בשחייה).

גם כאן עולה סוגיית ההשתלטות הפרטית על המרחב הציבורי: בצידו המערבי של האגם חלק מהגדה סגור למעבר לטובת מתחם נופש פרטי. בגדה הנגדית, לצד השביל ההיקפי שוכנים בתי מידות עם שערים סגורים שעליהם מתנוסס השלט "שטח פרטי" ומאחוריהם כלבים נובחים.

מצד אחד, בישראל של היום איש לא היה מקבל היתר לבנות אחוזה פרטית סמוך כל כך לשפת אגם. מצד שני, אולי זה עדיף על מלונות מצועצעים שהיו משתלטים על המרחב ומשנים את אופיו. בסופו של דבר הגענו, שחינו, צעדנו, אכלנו ונהנינו. יש מספיק אגם לכולם.

מבט פנורמי על אגם ווליאגמני ביוון (צילום: iStock)

המנזר

על צלע ההר שמשקיפה על המפרץ ועל העיירה, מתנוסס מבנה שאי אפשר להחמיץ. אחרי כרבע שעה של טיפוס בכביש המתפתל מגיעים למנזר סיינט פטפיוס (Oscios Patapios).

אזהרת מסע לבעלי כושר גופני ירוד במיוחד (או לאנשים עם מוגבלויות): מרגע שמחנים את הרכב קחו בחשבון עלייה במספר רב של מדרגות. אבל המאמץ בהחלט משתלם.

מאז טיול האחרי צבא שלי – שלושה שבועות באיי הקיקלאדיים (סנטוריני ושכניו) – יש לי חולשה למנזרים הרריים ביוון. אם יש דבר משותף למסדרים כנסייתיים ונזירים בפינה הזו של העולם, זה חוש משובח למיקום.

מאז טיול האחרי צבא שלי – שלושה שבועות באיי הקיקלאדיים (סנטוריני ושכניו) – יש לי חולשה למנזרים הרריים ביוון. אם יש דבר משותף למסדרים כנסייתיים ונזירים בפינה הזו של העולם, זה חוש משובח למיקום

הם תמיד חולשים על נופים מהממים, מוקפים בעצים משיבי נפש שהופכים את החום לנסבל גם אחרי הטיפוס, מבורכים בבריזה נהדרת ובפס הקול המשובח בעולם – זה שיוצרות מליוני ציקדות שמחככות כנפיים במרץ.

גם המנזר של לוטראקי מחזיק בכל המידות הטובות האלה ובתצפית מרהיבה על המפרץ והעיירה. המשפחות היווניות שהגיעו הצטלבו בהתרגשות לפני הכניסה למנזר עצמו. אנחנו נשארנו בחוץ להתייחד עם הנוף.

התעלה

מרגע שמבטי נח על הכתלים הנישאים של תעלת קורינתוס, התקשיתי לנתק אותו במשך דקות ארוכות. אולי בגלל זה: בטבע שאנחנו רגילים לראות, מצוקי ודרמטי ככל שיהיה, כמעט אין קווים ישרים, נקיים, מלוטשים, נטולי הפרעות וקימורים. זה ההבדל בין מדרון טבעי לקיר של בניין או מגדל.

הדפנות של תעלת קורינתוס, לעומת זאת, הן טבע שכמו נחתך במסור. אולי בגלל שזה מה שהן: קירות סלע בגובה 80 מטר שנחפרו בידי אדם, במפעל הנדסי ואנושי מרתק מאין כמוהו.

הדפנות של תעלת קורינתוס הן טבע שכמו נחתך במסור. אולי בגלל שזה מה שהן: קירות סלע בגובה 80 מטר שנחפרו בידי אדם, במפעל הנדסי ואנושי מרתק מאין כמוהו

תעלת קורינתוס, כמו אחותה הגדולה סואץ, מהווה דרך קיצור בין שני ימים, או אם לדייק בין שני חלקים של הים התיכון – הים האדריאטי והמפרץ הסרוני, בו שוכן נמל פיראוס. הספנים הקדמונים הבינו שאם יצליחו לחצות את היבשה בנקודה הצרה ביותר שלה, זה יחסוך להם עיקוף של 320 קילומטר בים.

תעלת קורינתוס ביוון (צילום: אביב לביא)

פרק הזמן שנדרש לפרויקט העצום הזה להבשיל שם בפרופורציות את התסכול שלנו מעוד דחייה במועד ההשקה של הרכבת הקלה. כ-2,700 שנה חלפו מאז שהתוכניות עלו לראשונה ועד שממשלת יוון הוציאה את החפירה לפועל בסוף המאה ה-19.

העבודות, בניצוחם של שני מהנדסים הונגריים שהשלט שמוצב לצד התעלה עושה להם כבוד, ארכו 12 שנה (1881-1893). התוצאה: תעלה צרה ועמוקה שקשה להביט בה מלמעלה בלי לקבל סחרחורת קלה.

אורכה של התעלה 6.3 קילומטר, רוחבה כ-20 מטר וגובה הדפנות 80 מטר. היא נחפרה, כאמור, למטרות מסחריות, אבל למרבה האירוניה כיום אוניות משא אינן יכולות לעבור בה, וכ-11 אלף כלי שיט שחוצים אותה מדי שנה מתחלקים בין הפלגות תיירותיות ליאכטות.

התצפית הטובה ביותר על התעלה ממוקמת על גשר גפיירה, אחד מהשלושה שחוצים את התעלה. סמוך לגשר יש עמדה שממנה אפשר להשקיף גם על מתקן הבאנג'י ועל האמיצים שקופצים ממנו הישר לתהום. אני לא הייתי מספיק אמיץ אפילו בשביל להסתכל.

סמוך לגשר יש עמדה שממנה אפשר להשקיף גם על מתקן הבאנג'י ועל האמיצים שקופצים ממנו הישר לתהום. אני לא הייתי מספיק אמיץ אפילו בשביל להסתכל

הטיול שלא הספקנו לעשות

כ-40 דקות נסיעה מלוטראקי ממוקמת נפליו (Nafplio), הבירה הראשונה של יוון בעידן המודרני (הפסידה את הבכורה לאתונה ב-1834). הממליצים מתארים עיר עתיקה נהדרת עתירת סמטאות ומוקפת מצודות שמצדיקה שיטוט של כמה שעות.

טיפ אחרון לדרך

כדאי להצטייד ברכב צמוד. ריזורט 'פוסידון' ממוקם כ-2 קילומטרים מחוץ ללוטראקי ובכל מקרה ההגעה לכל אחד מהיעדים שצוינו כאן מצריכה נסיעה, גם אם לא ארוכה.

מומלץ להזמין מכונית ולאסוף אותה בשדה התעופה באתונה. אפשר לשכור רכב גם בלוטראקי עצמה בסיוע המלון, אבל אז צריך להגיע ללוטראקי ברכבת (קצת מסורבל) או במונית, שתהיה הדבר היחיד שיעלה לכם ביוקר בטיול הזה (כ-150 אירו).