הכול התחיל לפני מספר חודשים בארוחת ערב בבית משפחת לדאני בדימונה. הבן הבכור נתאי השתחרר לא מזמן משירות בדובר צה"ל, וחיפש רעיון מעניין לטיול אחרי צבא. "התגייסתי מאוחר כי הייתי שנתיים במכינה", הוא מספר, "ובתקופה הזו בכל חופשה ורגע שהתאפשר טיילתי לבד בעולם – כל פעם שהצלחתי לאסוף קצת כסף ניצלתי אותו כדי לטייל. אז חיפשתי משהו שיאתגר ויסקרן אותי".

מכיוון שמדובר במשפחה חובבת קריאה, עלה הרעיון שהטיול יהיה בעקבות מסלול של ספר. שמות של ספרי מסע עלו וירדו מהשולחן, ואז זרקה בת הדודה: "אולי תשחזר את המסלול של 'מסביב לעולם ב-80 יום'?"

שלושה שבועות אחר כך, לדאני כבר היה על המטוס ליעד הראשון, בדרכו להפוך לפיליאס פוג מודל 2022: לונדון.

"זה משפט ממש טוב להגיד למישהי"

כשהחליט להסתער על האתגר, לדאני לא היה מודע לכך שהתלכדות הנסיבות תעניק לנסיעה שלו נופך כמעט היסטורי.

המהדורה הראשונה של "מסביב לעולם ב-80 יום", ספרו של ז'ול ורן

השנה מלאו בדיוק 150 שנה לסיפורו המופלא של ז'ול ורן, שהתפרסם לראשונה כסדרת סיפורים בעיתון "הטלגרף" הבריטי באוקטובר 1872, ואלי המהדורה הראשונה של הספר ראתה אור בינואר 1873 והציתה את דמיונם של טיילי כורסה בכל קצווי תבל.

מתברר גם שלדאני הוא הראשון ששיחזר את המסלול (בשינויים מסוימים, כפי שיפורט בהמשך) של פיליאס פוג ומשרתו הצרפתי ז'אן פספרטו בתוך מסגרת הזמן הקשוחה – 80 יום בדיוק.

פוג היה מחוייב לחזור בזמן בשל התערבות על 20 אלף לירות שטרלינג עם חבריו במועדון ה"ריפורם קלאב" בלונדון. אם היה מפסיד בהתערבות, היה יורד מנכסיו, שכן בזבז את כל כספו על הוצאות המסע. העובדה שהצליח לדפוק על דלת המועדון עשר שניות לפני שפקע המועד הצילה אותו מהתרוששות.

הטייל הישראלי הצעיר, בשונה מעמיתו הבריטי הדמיוני, לא התערב עם איש, ומודה שכיום אין בעיה לוגיסטית לעשות את המסלול בהרבה פחות זמן: "המסע של פוג והרעיון של ז'ול ורן נוצרו במידה רבה בהשראת ההתפתחויות בעולם התחבורה באותן שנים. היו דיווחים על רכבת חדשה שמחברת בין חלקי הודו ועל מסילה שחוצה את ארצות הברית.

"הרעיון שאפשר לגמוע כאלה מרחקים באמצעות טכנולוגיות תחבורה מתקדמות הסעיר את ז'ול ורן, ועדיין את המעברים בין המדינות והיבשות פיליאס פוג נאלץ לעשות באוניות ובילה בים שבועות ארוכים. למעשה הוא כל הזמן נסע. לי הייתה הפריבילגיה לעבור ממדינה למדינה בטיסה ויכולתי להרשות לעצמי לטייל ולחוות כל מקום שהגעתי אליו. את פרק הזמן הכי ארוך – שבועיים – שהיתי בהודו".

"את המעברים בין המדינות והיבשות פיליאס פוג נאלץ לעשות באוניות ובילה בים שבועות ארוכים. לי הייתה הפריבילגיה לעבור ממדינה למדינה בטיסה ויכולתי להרשות לעצמי לטייל ולחוות כל מקום שהגעתי אליו"

התחנה הראשונה, כאמור, הייתה ה"ריפורם" קלאב בלונדון. לדאני הופתע לגלות שמועדון הג'נטלמנים המכופתרים הוא לא המצאה של ורן, ושהוא היה קיים ב-1872 ופועל גם היום.

ה"ריפורם קלאב" בלונדון במאה ה-19, בתקופה שבה ז'ול ורן כתב את "מסביב לעולם ב-80 יום" (צילום: Artokoloro / Alamy)

בסיוע קורטוב של חוצפה ישראלית הוא איתר בלינקדאין את מנהל המועדון וזה הבהיר שהוא יתקבל בברכה: "מדובר במועדון של בריטים מהעשירונים הגבוהים, בעיקר גברים אבל היום גם נשים יכולות להתקבל. פעם הם היו באים בעיקר בשביל להתווכח על פוליטיקה והיום מגיעים אחר הצהריים כדי לשתות תה, לאכול ולשחק קלפים עם חברים.

"מצאתי את עצמי מדבר שם עם אנשים ומספר על עצמי ועל המסע, ובסוף השיחה שאלתי את בני שיחי מה הם עושים. התברר שאחד חבר בפרלמנט הבריטי ואחר עורך דין. כששאלתי איזה לקוחות הוא מייצג התשובה הייתה 'אני מייצג מדינות'".

אני מניח שקוד הלבוש של המקום לא כולל סנדלי שורש וטי שירט טיפוסי של חייל משוחרר.
"כשפניתי לפני הנסיעה וסיפרתי על התוכנית שלי, הם הזמינו אותי בשמחה להגיע אליהם, אבל לצד זה הזכירו בכל מייל שאין כניסה בלי חליפה. אז לקחתי חליפה מסבא שלי ואת המכנסיים והנעליים ממסיבת הסיום של התיכון".

"כשפניתי למועדון וסיפרתי על התוכנית שלי, הם הזמינו אותי בשמחה – אבל לצד זה הזכירו בכל מייל שאין כניסה בלי חליפה. אז לקחתי חליפה מסבא שלי ואת המכנסיים והנעליים ממסיבת הסיום של התיכון"

אחרי שנפרד מלונדון המשיך לדאני לתחנות הבאות בעקבות פיליאס פוג: צרפת, איטליה, מצרים, הודו וסינגפור. מכאן הוא היה צריך לקחת סטייה המסלול: בעוד פוג המשיך להונג קונג, סין ויפן, שעד לאחרונה היו סגורות לחלוטין לתיירים מפאת הקורונה, לדאני נאלץ להמיר אותן בקוריאה הדרומית – ומשם, כמו פוג, לחצות את האוקיאנוס לארצות הברית על שני חופיה, המערבי והמזרחי, משם לאירלנד ובחזרה לאנגליה.

נתאי לדאני מתחיל את המסע שלו מסביב לעולם ב-80 יום בלונדון (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

תחנה נוספת במסע שלדאני נאלץ לוותר עליה מסיבות מובנות היא תימן.

את רשמיו וחוויותיו הטייל הישראלי הצעיר הקפיד להעלות מדי ערב בבלוג באתר "למטייל". כתיבת הבלוג סייעה לו, בין השאר, להפיג את הבדידות.

בוא באמת נדבר על הבדידות. נסיעה כזו זה לא רק זוהר וריגושים. לפעמים לא כיף לסיים לבד את היום בחדר או לשבת לאכול לבד במסעדה.
"נכון. בהחלט היו גם רגעים קשים. לקראת הסוף נהיה קשה, התפללתי לקצת תחושה של בית. אבל בפועל כמעט לא הייתי בודד, כי העולם מלא צעירים שמטיילים לבד ובעיקר ישראלים שמטיילים, וכמעט בכל מקום כשרציתי חברה מצאתי עם מי לטייל ולהיות.

"בהחלט היו גם רגעים קשים. לקראת הסוף נהיה קשה, התפללתי לקצת תחושה של בית. אבל בפועל כמעט לא הייתי בודד, כי העולם מלא צעירים שמטיילים לבד, וכמעט בכל מקום כשרציתי חברה מצאתי עם מי להיות"

"בבית חב"ד בהודו סיפרתי על המסע וחמש בנות זיהו אותי מהבלוג וצעקו 'מה? זה אתה??' ובמקום אחר אמרתי שאני מקיף את העולם ב-80 יום ומישהי צחקה ואמרה 'זה משפט ממש טוב להגיד למישהי' ולא האמינה שזה באמת מה שאני עושה.

"גם כשאנשים שהם לא ישראלים שמעו על הטיול, זה עורר בהם השראה. זו הייתה דרך מצוינת להכיר אנשים. זה אחד הספרים המוכרים בעולם. זה דבר ממש חנוני והחנונים משתלטים על העולם".

נתאי לדאני בפריז (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

ולמה דווקא כתיבה של בלוג?
"כתיבה זה משהו שתמיד אהבתי, התחלתי את דרכי בכתיבה במקומון של דימונה. זה טיול רביעי שאני עושה בעולם לבד, ותמיד לקח לי הרבה זמן לספר לכולם מה אני עושה ומה עובר עליי.

"עם הבלוג הרגשתי שכולנו עוברים את זה ביחד. הכתיבה עוזרת להנציח את הטיול וגם לעבד את החוויה. בעוד הרבה שנים כשיהיו לי נכדים, הם יקראו את הבלוג.

"אהבתי לסיים כל ערב בבית קפה ולשחזר מה עשיתי במהלך היום, ולפני שבת למצוא כמה דקות של שקט ולקרוא את הבלוגים ולהבין מה חוויתי כל השבוע ולהעריך את זה. כל פעם שפגשתי אנשים שמטיילים לבד חשבתי איזה משוגעים הם, ואז נזכרתי שגם אני ככה".

היום ה-11, ונציה – מתוך הבלוג של נתאי עדאני

בכל מקום שביקרתי בו בוונציה, היה חשוב למקומיים להזכיר את המשמעות של הדברים שאני רואה. הרישיון לנהוג בגונדולה – עובר בירושה. הכישרון המקומי לניפוח זכוכית – עובר בירושה. מקצועות שהייתי כבר בטוח שנעלמו מהעולם כמו ציירים או סנדלרים – עד היום, במקום ללכת לבית ספר, הם עוברים פה בירושה.

בערב הראשון שלי באיטליה עליתי לסיבוב על גונדולה. לנהג שלי קוראים אנטוניו. גם לאבא שלו הייתה גונדולה. הוא כמובן קיבל את הרישיון בירושה. אנחנו יוצאים לסיבוב של חצי שעה בתעלות של ונציה. 'היה קשה פה בחורף בשנים האחרונות', אני אומר לו, 'ראיתי בחדשות שוונציה הוצפה'. הוא מחייך חיוך של באסה. 'בעקבות ההתחממות הגלובלית, כמעט בכל חורף ונציה מוצפת לגובה שמגיע עד הברכיים', הוא אומר. 'השינוי הגדול שקורה בשנים האחרונות הוא שההצפות מתרחשות לעיתים קרובות יותר ויותר'.

'רגע, אז גם הבן שלך הולך להיות נהג של גונדולות?' שאלתי אותו לפני שירדתי. 'אם תהיה ונציה עד אז, אני מקווה שכן'. הוא כאילו התלבט אם להוסיף ואמר 'אם לא, כנראה שהוא יצטרך ללכת לבית הספר'.

נתאי לדאני בוונציה (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

ספגטי בולונז עשוי מעוף

אם יש לקח אחד שלדאני הפיק מהמסע, זה מה הדבר הכי חשוב שכדאי לקחת בתרמיל כשיוצאים לטיול מהסוג הזה: ספונטניות. היכולת לזרום.

כך התגלגל כמעט במקרה להרצאה של הדלאי למה, וכן זכה להתארח בסינגפור היקרה בדירתו של בחור ישראלי שגר שם, הלין אותו ללא תמורה במשך שבוע והפך לחבר טוב. וכך צבר בדרך עוד שלל חוויות ומפגשים.

"למדתי ללכת עם הדברים. לתת להם לקרות. כשאתה מטייל לבד, הרבה דברים קורים מאליהם ומחברים אותך עם אנשים אחרים.

"ביום האחרון שלי במילאנו הזמנתי באינטרנט סדנת בישול בבית של מישהי, וכמה שעות לפני היא הודיעה לי שהיא מתנצלת אבל שכחה שקבעה אירוע פרטי ושהיא נאלצת לבטל. שאלתי אם אני בכל זאת אוכל להגיע ולהצטרף לאירוע ואולי זה יעבוד. היא הסכימה, והתברר שזו הייתה מסיבת רווקות של 20 בחורות מהקאריביים שהזמינו סדנה לחברה שלהן שמתחתנת.

"יצא שהפכתי למסמר האירוע, חלקן לא האמינו שלא הוזמנתי בתשלום, היה כיף גדול ועם כמה מהן אני בקשר עד עכשיו".

"התברר שזו הייתה מסיבת רווקות של 20 בחורות מהקאריביים. יצא שהפכתי למסמר האירוע, חלקן לא האמינו שלא הוזמנתי בתשלום, היה כיף גדול ועם כמה מהן אני בקשר עד עכשיו"

נתאי לדאני בסיני, התחנה המצרית במסעו מסביב לעולם ב-80 יום (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

אתגר לא פשוט זימנה ללדאני סוגיית האוכל: הוא חובש כיפה, אם כי ממוקם בצד המתון/גמיש ביותר של שמירת המצוות, ולכן החליט שלא להסתבך עם חיפוש אחר מסעדות כשרות וקבע לעצמו כלל לפיו הוא לא אוכל בשר, וכל השאר בסדר. אלא שיש מקומות בהם גם זה לא מספיק.

"המדינה הכי קשה מהבחינה הזו הייתה קוריאה. לא רק שכמעט כל המנות שם בשריות, על כל מנה הם מפזרים תבלין שהוא בעצם אבקת שרימפס. היו כמה ימים שבהם הסתובבתי רעב וכל מה שמצאתי לאכול היה קרקרים וגבינה בחנות של תחנת דלק.

"המדינה הכי קשה מהבחינה הזו הייתה קוריאה. לא רק שכמעט כל המנות שם בשריות, על כל מנה הם מפזרים אבקת שרימפס. היו ימים שבהם הסתובבתי רעב וכל מה שמצאתי לאכול היה קרקרים וגבינה"

"בנוסף התחיל מבול טרופי מהסוג שכל מה שאתה רואה מתחת למטריה זה מפל מים, וכשהגעתי למלון שהזמנתי התברר שאין בקבלה אף אחד ואתה מתנהל מול אייפדים. לא הצלחתי להבין איפה המפתח של החדר, ואחר כך איפה השלט של המזגן – והיו חום ולחות כבדים – ואין עם מי לדבר.

"בשלב הזה התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שנמאס לי ואני שוקל לחתוך הביתה. אבל זה היה מאוד יקר והחלטתי להתאפק. למחרת השמש יצאה, מצאתי מלון אחר ומסעדה טבעונית והמשכתי את המסע לכיוון ארצות הברית".

נתאי לדאני בקוריאה הדרומית (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

ממעקב אחרי הבלוג, נראה שדגמת את האוכל בבתי חב"ד כמעט בכל מקום שהגעת אליו. יש מסקנות?
"בבית חב"ד בהודו מגישים ספגטי בולונז, שזה המאכל האהוב עליי, אבל התברר שבגלל שלא אוכלים בהודו בשר בקר, הבולונז עשוי מעוף. מאוד לא מומלץ. בבית חב"ד בסינגפור האוכל הכי טעים – שניצלים כמו בבית.

"לעומת זאת, כשהלכתי בסינגפור לדוכן פלאפל מקומי – לא של ישראלים או של מישהו מהמזרח התיכון – התברר שיש להם גרסה מעט שונה: הם לוקחים את הכול – הפלאפל, הסלט והחריף – הופכים את זה לעיסה ומכניסים לפיתה שאותה מכניסים לטוסטר. זה טעים כמו שזה נשמע".

היום ה-30, טיבט, מתוך הבלוג של נתאי לדאני

לעם הטיבטי אין צבא. זו אולי הסיבה העיקרית שבגללה לסין היה כל כך קל לכבוש אותם. הדלאי לאמה תמיד מדבר על כמה חשוב לא להיכנס למלחמה בכל מחיר – ובכל זאת, במגרש הספורט הגדול שבכניסה לבית היתומים כתוב בענק ובאנגלית 'בוא ללמוד, ולך לשרת'. הייתי חייב להבין למה.

המזכירה לקחה אותנו לסיור במקום. היא הסבירה שהילדים מתפקדים כמשפחה, לומדים על חום ואהבה, היה מרגש לראות אותם שמחים ומשחקים ביחד. שאלתי אותה אם השלט הזה לא קצת צורם לה. היא חייכה.

"אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שהמילים 'לך לשרת' לא מתאימות למקום, אבל זה לא מה שאתה חושב. אנחנו לא מתכוונים ל'לך לשרת' בצבא או 'לך לשרת' בכוחות ההגנה הטיבטיים. אין לנו כאלה. כשאנחנו אומרים 'בוא ללמוד ולך לשרת' אנחנו מתכוונים לכך שהילדים שלנו יפיצו את מה שהם לומדים הלאה. שישרתו כמורים. שישרתו כבנאים. שישרתו כטבחים. שישרתו כעיתונאים. העיקר שישרתו את החברה. אנחנו פה כדי ללמד אותם, הם פה כדי להשתמש בידע שלהם כדי לשרת את העולם. כדי להפוך אותו למקום טוב יותר".

בבית מקדש בקוריאה הדרומית (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

מה עושים עם הכיפה

דומה ששום דבר בביוגרפיה של נתאי לדאני לא הכין אותו להיות פיליאס פוג הישראלי: אימו אשת חינוך, שהשנה התמנתה למנהלת בית ספר יסודי דתי חדש בדימונה; אביו קצין חקירות במשטרת דימונה; הוא למד בתיכון חילוני ("כי זה היה התיכון היותר טוב בעיר") ולאחר סיום הלימודים הצטרף למכינה הקדם צבאית "בית ישראל" בירושלים שמשלבת חילוניים ודתיים.

כשאנחנו נפגשים בבית קפה תל אביבי, אני מופתע לגלות שהוא לא חובש כיפה, והוא מסביר ש"זה מפני שבית הקפה לא כשר ואני לא רוצה להטעות דתיים אחרים שיחשבו שכשר ויתיישבו פה. זה מנהג שאימצנו במשפחה".

את הטיול מסביב לעולם מימן באמצעות מענק השחרור מצה"ל. המגבלה הכלכלית, הוא אומר, הכתיבה לא פעם החלטות בטיול: "יכולתי להישאר שבועיים בהודו כי הכול כל כך זול שם, ובמקומות אחרים למדתי שארוחת הבוקר הזולה ביותר היא שקית פירות שאני קונה אצל הירקן המקומי".

כעת, לאחר שחזר, הוא עובד בעיקר בכתיבה – פרילנסר ב"מאקו", ב"למטייל", בדיגיטל של כמה לקוחות "והכי אני אוהב לכתוב דרשות לבר מצוות". הוא עדיין גר אצל ההורים בדימונה, אבל במקום לראות במרחק מהמרכז מכשול, הוא נהנה מהנסיעות בתחבורה הציבורית (שבה גם הגיע לפגישה שלנו) ומנצל אותן לעבודה ("אני הכי מרוכז בנסיעות, זה כאילו מישהו נתן לי משרד חינם לכמה שעות").

מה אורזים למסע מסביב לעולם?
"שבע חולצות, מתוכן אחת לבנה לשבת, שלושה זוגות מכנסיים, קצת תחתונים וגרביים ופעם בשבוע עושים כביסה. הבגדים שנסעתי איתם זרוקים היום בקצה הארון, אני לא מסוגל לראות אותם יותר.

"שבע חולצות, מתוכן אחת לבנה לשבת, שלושה זוגות מכנסיים, קצת תחתונים וגרביים ופעם בשבוע עושים כביסה. הבגדים שנסעתי איתם זרוקים היום בקצה הארון, אני לא מסוגל לראות אותם יותר"

נתאי לדאני ברגע של מנוחה בהודו (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

"כדי להיות קל ולחסוך כסף במשקל אפילו לא לקחתי לפטופ, את הכול אבל הכול עשיתי בטלפון. מה שכן, לקחתי עותק של הספר 'מסביב לעולם ב-80 יום' שמצאתי בחנות יד שנייה. קראתי אותו בילדותי אבל אז הספר האהוב עליי של ז'ול ורן היה '20 אלף מיל מתחת לפני הים'".

הסתובבת בכל העולם עם הכיפה לראשך?
"באירופה לא. הרגשתי לא נוח וחששתי שזה עלול לגרור חוויות שיהרסו את המסע. בעיקר בפריז.

"בהוסטל שבו התאכסנתי, בערב כולם ישבו למטה ביחד, ובאחד הערבים הייתה שם חבורה של צרפתים שהגיעו מחוץ לפריז. כל אחד סיפר מאיפה הוא, וכשהגיע תורי ואמרתי שמישראל, אחד מהחבורה התחיל לצעוק עליי ולהאשים אותי במה שאנחנו עושים לפלסטינים. הוא לא נרגע. זו הייתה סיטואציה לא נעימה".

"הייתה שם חבורה של צרפתים. כל אחד סיפר מאיפה הוא, וכשהגיע תורי ואמרתי שמישראל, אחד מהחבורה התחיל לצעוק עליי ולהאשים אותי במה שאנחנו עושים לפלסטינים. זו הייתה סיטואציה לא נעימה"

מה המדינה שאליה היית הכי רוצה לחזור?
"הודו. השהייה שם היא חוויה ממכרת. הכול שם הכי: הרגשות הכי חזקים, האנשים הכי נחמדים, העוני הכי נורא, האוכל הכי טעים.

נתאי לדאני בדרמסאלה, הודו (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

"עברתי שם חוויה חזקה כשנסעתי לג'ונגל, לבית של אישה בשם מאדו שהתגרשה מבעלה, זה מאוד לא מקובל שם, ממש עילה לנידוי, אז היא חיה לבד והקימה לעצמה בית שבו היא מספרת לאורחים את סיפור חייה. נשארתי אצלה שלושה ימים. זה מדהים איך 150 שנה אחרי שהספר נכתב יש מדינות שמבחינות מסוימות נשארו כל כך מאחור.

"בהודו גם עברתי את החוויה הכי קשה מבחינת נסיעה בתחבורה ציבורית, שבדרך כלל אני דווקא אוהב. הנסיעה באוטובוס מניו דלהי לכפרים בצפון אורכת 14 שעות, שבהן האוטובוס נוסע על דרך שיותר צרה ממנו, כשמצד אחד מצוק ומהצד השני תהום, הנהג נוסע במהירות מטורפת ולא מפסיק לצפור.

"הנסיעה באוטובוס מניו דלהי לכפרים בצפון אורכת 14 שעות, שבהן האוטובוס נוסע על דרך שיותר צרה ממנו, כשמצד אחד מצוק ומהצד השני תהום, הנהג נוסע במהירות מטורפת ולא מפסיק לצפור"

"זה היה באמת מפחיד והדבר האחראי לעשות היה לרדת מהאוטובוס, רק שלא היה לאן. אחת הסיבות שנשארתי בצפון הרבה זמן הייתה שלא העזתי לחזור באוטובוס, ונתקעתי עד שארגנתי טיסה חזרה במטוס קטן – לא שזה היה הרבה יותר בטוח".

נתאי לדאני בסינגפור (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

מעבר לאתגר המסע והעמידה בלוחות הזמנים, הספר המופלא של ז'ול ורן כלל שלל עלילות ודמויות משנה שאותן מטבע הדברים אי אפשר לשחזר:

החל מהמשרת הצרפתי המסור פספרטו, שבלט במזגו החם לעומת הצנוניות של מעסיקו הבריטי; דרך הבלש הבריטי העיקש פיקס שהיה משוכנע שפיליאס פוג שדד את כספי בנק אנגליה ורדף אחריו מסביב לגלובוס בתקווה לעצור אותו ולזכות בתהילה ובפרס הכספי המובטח; ועד הנסיכה הפרסית שפוג הציל מהעלאתה על המוקד בידי שבט הודי יחד עם גופתו של בעלה, כמנהג המקום. בתום המסע, בלונדון, הוא נשא אותה לאישה. אני מחליט לחסוך ללדאני את השאלה על נסיכות פרסיות, הודיות או אחרות שפגש בדרך.

מסביב לעולם ב-80 יום (הראשון שתרגם את הספר לעברית, אגב, היה אליעזר בן יהודה) היה יומן מסע מופלא של אדם שלצורך המסע לא יצא מפתח ביתו בצרפת.

ז'ול ורן – בניגוד למרק טווין, למשל – טייל בעולם בעזרת כוח הדמיון והידע שצבר מעיתוני וספרי התקופה. אלה דיווחו על רכבות בארצות הברית ובהודו, ולכן אפריקה ודרום אמריקה לא נכללו במסלול ההקפה של פיליאס פוג.

נתאי לדאני בסן פרנסיסקו (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

ורן כתב על מסע למצרים, הודו וסין כמו שכתב בספרים אחרים ונפלאים על מסעות לירח, לבטן האדמה ולמעמקי הים. הוא כתב מנקודת המבט של בן המערב שמבקש להרביץ תרבות בעמי הארצות שמצטופפים בחלקים המרוחקים של הכדור. חלק מהטקסטים שלו לא היו עומדים היום במבחן הסינון הראשוני של פוליטיקלי קורקט.

היום ה-66, סן פרנסיסקו, מתוך הבלוג של נתאי לדאני

אני עוזב הלילה את קליפורניה וממשיך לצד השני של ארצות הברית. הייתה לי פה חוויה נהדרת – ובכל זאת, משהו הפריע לי. אני לא יודע איך אתם מדמיינים או זוכרים את הערים הגדולות בקליפורניה, אבל אם פעם הן היו גן עדן – היום הם רק חצי גן עדן. למה? הנה דוגמה – אחד מכל 100(!) תושבים בסן פרנסיסקו הוא חסר בית.

'סן פרנסיסקו היא לא מה שהייתה פעם', אמרה לי סוכנת נדל"ן מפורסמת שפגשתי, שהייתה גרה בעצמה בסן פרנסיסקו ועזבה לא מזמן בגלל המצב. 'קח את זה בחשבון כשאתה מטייל פה'. לקחתי את זה בחשבון, ובכל זאת הופתעתי.

ההומלסים בקליפורניה מקבלים מתקני רווחה, לגליזציה ואישור ללון ברחוב. יש אפילו הסכמים לא כתובים לגבי ערים ושכונות בהן מותר או אסור להומלסים להיות. באזורים מסוימים, המועדונים מפעילים מוזיקה כל הלילה עם בסים חזקים שמרעידים את הרצפה כך שלא נעים לישון על המדרכה וההומלסים מתרחקים.

המדבקות שנתאי לדאני חילק במהלך מסעו ברחבי העולם (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

ואל תשכחו: יש לנו עולם נהדר

חוץ מהסקרנות וחדוות הזרימה, נתאי לדאני הוא גם בחור אופטימי במיוחד, והיה לו חשוב להפיץ בעולם את הבשורה הזו. בטרם יציאתו למסע הדפיס כמה מאות מדבקות עם הכתובית "What a wonderful world", אותן הוא חילק לכל מי שפגש בדרך והתעניין בטיול.

"הרבה אנשים שאלו אותי למה אני עושה את זה דווקא עכשיו, עם הקורונה והמלחמה באוקראינה ומשבר האקלים וכשנראה שהעולם הוא לא מקום טוב להיות בו. ואני רוצה להוכיח לכולם ולעצמי שאחרי הכול, העולם הוא מקום נהדר".

"שאלו אותי למה אני עושה את זה דווקא עכשיו, עם הקורונה והמלחמה באוקראינה ומשבר האקלים וכשנראה שהעולם לא מקום טוב להיות בו. ואני רוצה להוכיח לכולם ולעצמי שאחרי הכול, העולם הוא מקום נהדר"

המסע הגדול אמנם הסתיים ולדאני חזר מלונדון כבר לפני מספר שבועות, אבל השבוע הוא שב לבירת אנגליה לגיחה קצרה נוספת. על הפרק: אירוע חגיגי במועדון הריפורם במלאת 150 שנה ליציאת הספר.

לדאני הוזמן אחר כבוד, ואף מוזכר בתערוכה שהושקה באירוע כראשון ששחזר את מסלול הספר בהצלחה. "היה אירוע מרגש ומגניב, עשו סצנת שיחזור של ההתערבות במקום ה'אמיתי' שבו היא התרחשה. השחקן שהתערב היה בן 25. לא ככה דמיינתי את פיליאס פוג".

נתאי לדאני חוזר ל"ריפורם קלאב" אחרי שסיים את מסעו מסביב לעולם ב-80 יום (צילום: באדיבות נתאי לדאני)

לטייל הנמרץ אין שום כוונה לנוח ממסעות לאורך זמן. העובדה שהוא יכול לעבוד מכל מקום, ושיש לו כעת הכנסה קבועה יחסית, מאפשרת לו לתכנן כבר את הטיולים הבאים.

ובכל זאת את האתגר הבא, לדבריו, הוא מתכוון למצוא דווקא כאן, בבית: במהלך החורף הקרוב הוא מתכנן לצעוד את שביל ישראל ברציפות במשך כחודשיים, מהשפיץ הצפוני של המדינה ועד אילת.

הצעידה תלווה כמובן בבלוג, אבל הפעם הוא לא יצטרך לשאול חליפה מסבא לצורך מעמד הפתיחה, ובמעמד הסיום כנראה לא תמתין לו חבורה של גברים מעונבים עם קנקן תה אנגלי וצלוחית עוגיות.