יבוא יום – כנראה לא בעוד הרבה זמן אלא כבר בעוד כשבועיים, למחרת יום הבחירות – שבני גנץ יקלל את הרגע בו הסכים להתראיין, ביום רביעי האחרון, ליומן הבוקר של רשת ב'. כאשר המראיין אריה גולן הזכיר באוזניו את שאיפתו של בצלאל סמוטריץ' להחליפו בתפקיד שר הביטחון, גנץ השיב בפרץ של צחוק, ספונטני לחלוטין.

יבוא יום – כנראה כבר למחרת יום הבחירות – שגנץ יקלל את הרגע בו המראיין אריה גולן הזכיר באוזניו את שאיפתו של סמוטריץ' להחליפו בתפקיד שר הביטחון, גנץ השיב בפרץ של צחוק, ספונטני לחלוטין

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בעוד כשבועיים, כאשר פוליטיקאים ופרשנים יתורו אחר האירועים שגרמו למפלה של המחנה המתנגד לבנימין נתניהו, הצחוק של שר הביטחון יתפוס מקום של כבוד ברשימת הסימנים הללו. אולי אף יוצב במקום הראשון בה, כמו התבטאותו של דודו טופז על הצ'חצ'חים, במערכת הבחירות של 1981.

הדמיון בין ההתבטאות המתנשאת והגזענית של הבדרן שהופיע באספת הבחירות של המערך לפני 41 שנים ("כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות; שם, בליכוד, נמצאים הצ'חצ'חים שהם בקושי שין-גימלים אם בכלל הולכים לצבא") לבין צחוקו של ראש רשימת המחנה הממלכתי של היום, עולה מהתשובה של גנץ לשאלת מראיינו – "למה אתה צוחק?".

התשובה של גנץ הייתה מאלפת לא פחות מצחוקו המזלזל והמתנשא. הוא בכלל לא התייחס בה להבדלים בין ההשקפות שלו ושל ראש רשימת הציונות הדתית ולא הזכיר את שאיפותיו הגלויות של סמוטריץ' להפעיל את הצבא ואת מערכת הביטחון על מנת לשמר את העליונות היהודית בכל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן; הוא לא דיבר על עמדתו של סמוטריץ' בעניין ההתנחלויות, על היחס הפוגעני שלו כלפי החברה הערבית בישראל, על שנאתו הפתולוגית לקהילה הלה"טבית ואפילו לא על תמיכתו בזכות צמצומם למינימום של התפקידים הפתוחים בפני נשים המשרתות בצבא.

אילו החזיק גנץ בהשקפת-עולם מנוגדת לזו של סמוטריץ', סביר להניח שמינויו האפשרי לשר ביטחון היה מעורר אצלו התנגדות, בהלה וחלחלה. אך הזכרת האפשרות שסמוטריץ' ימונה לשר ביטחון לא עוררה אצל גנץ חלחלה; היא עוררה בו צחוק.

"הכישורים שאני מחזיק, וחברי למפלגה מחזיקים, בתחום השמירה על ביטחון ישראל", השיב גנץ לשאלה צחק, "רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהיכולות של סמוטריץ'. אין לו את הכלים". במלים אחרות – לא השקפת עולם ולא עמדות מדיניות או מוסריות מפרידות בינו לבין סמוטריץ'; כל מה שמפריד ביניהם הוא "כישורים" בתחום הצבאי. מסתבר שגם במערכת הבחירות הזו, כמו במערכת הבחירות של 1981, אלה הניצבים משני צידי המתרס הם "מפקדי היחידות הקרביות" מכאן ו"השין-גימלים" מכאן.

אילו החזיק גנץ בהשקפת-עולם מנוגדת לזו של סמוטריץ', סביר שמינויו האפשרי לשר ביטחון היה מעורר אצלו התנגדות, בהלה וחלחלה. אך העלאת האפשרות לא עוררה אצל גנץ חלחלה, היא עוררה בו צחוק

הדברים הללו חמורים במיוחד על רקע העובדה שהפעם הם נאמרים על ידי אחד מראשי המחנה הפוליטי, המנסה לשכנע את הציבור שמה שעומד להכרעה בבחירות הקרבות הוא לא פחות ולא יותר מאשר עתיד הדמוקרטיה בישראל.

צחוקו של גנץ – צחוקו של גנרל יהיר ושחצן המוצא את עצמו לפתע מתבקש להתווכח עם סמל או רב"ט – משקף עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה. שר הביטחון כנראה שכח שתפקיד שר הביטחון הוא תפקיד פוליטי ואזרחי, לא תפקיד צבאי. כמו ששר הבריאות אינו חייב להיות רופא ושר החקלאות לא חייב להיות בעל פרדסים, כך שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל בעל כישורים צבאיים.

זהו אחד מהעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה, שפעם נלמדו גם בבתי-הספר בישראל במסגרת שיעורי האזרחות. בני גנץ, אם למד אותם ואם לאו, כבר הספיק לשכוח אותם.

שר הביטחון, קובעים העקרונות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי, איננו חלק מהצבא אלא חלק מהממשלה; והממשלה היא, כמובן, מערכת אזרחית ופוליטית, ששר הביטחון הוא רק אחד ממרכיביה. תפקידה של המערכת הזו הוא להנחות, באמצעות שר הביטחון, את הצבא ולפקח על פעילותו.

כדי להנחות את הצבא על פי החלטות הממשלה ולפקח על פעילותו אין צורך בכישורים צבאיים. כישורים צבאיים יש לדרוש מהרמטכ"ל, לא משר הביטחון. משר הביטחון יש לצפות בעיקר שיהיה מצויד במערכת מתאימה של עקרונות מוסריים ודמוקרטיים, שיאפשרו לו לדאוג לכך שהצבא יפעל, על פי הנחיות הממשלה, ובדרכים מוסריות ודמוקרטיות.

כדי להנחות את הצבא עפ"י החלטות הממשלה ולפקח על פעילותו אין צורך בכישורים צבאיים. אלה נדרשים מהרמטכ"ל. משר הביטחון יש לצפות בעיקר למערכת עקרונות מוסריים ודמוקרטיים

מבט על מעשי הצבא בשנתיים בהן בני גנץ מכהן כשר הביטחון מראה, שהעקרונות המוסריים והדמוקרטיים על פיהם הוא פועל קרובים מאוד לעקרונות המוסריים והדמוקרטיים בהם מאמין בצלאל סמוטריץ'. על הרקע הזה, שאלתו של אריה גולן – "למה אתה צוחק?" – מקבלת משמעות אחרת לגמרי, שגולן ככל הנראה לא התכוון אליה.

היהירות והשחצנות שהשתמעו מצחוקו המשודר של גנץ יגרמו למפלגתו נזק אלקטורלי דומה לזה שדברי טופז גרמו ב-1981 למפלגת העבודה. כמו דבריו של טופז, גם הצחוק של גנץ מצייר אותו ואת מפלגתו כמי שבמקום להתווכח עם יריביהם הפוליטיים מעדיפים ללעוג להם, להתנשא מעליהם ולצחוק עליהם.

אך גנץ גרם למפלגתו גם נזק נוסף, כבד במיוחד. המחנה הממלכתי פועל בכמה וכמה חזיתות כדי לזכות בתמיכה בקרב מצביעי הציונות הדתית; הצבתו של ח"כ מתן כהנא במקום ריאלי ברשימה היא אחת הפעולות הבולטות בתחום הזה. אלא שדווקא רבים מהמתונים מבין מצביעי הציונות הדתית, גם הצעירים שביניהם, נושאים טראומה מהימים בהם הצבא התייחס אליהם (או, נכון יותר, להוריהם) כחיילים שתפקידם העיקרי הוא להתגייס לרבנות הצבאית ולשמש בה כסמלי דת או משגיחי כשרות. הזלזול הזה, גם בהם כחיילים וגם בתפקידיה של הרבנות הצבאית, צורב עדיין את בשרם של רבים מהם.

ההשוואה המופרכת שבני גנץ ערך בין הכישורים הצבאיים שלו (הרמטכ"ל לשעבר) לבין אלה של בצלאל סמוטריץ' (משגיח הכשרות, לצורך העניין) עלולים לעורר את הדובים הישנים הללו משנתם.

מבט על מעשי הצבא בשנתיים בהן גנץ מכהן כשר הביטחון מראה, שהעקרונות המוסריים והדמוקרטיים על פיהם הוא פועל קרובים מאוד לעקרונות המוסריים והדמוקרטיים בהם מאמין סמוטריץ'

לא הרבה השתנה בארבעת העשורים שמפרידים בין השין-גימלים של דודו טופז למשגיחי הכשרות של בני גנץ.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".