יבוא יום – כנראה לא בעוד הרבה זמן אלא כבר בעוד כשבועיים, למחרת יום הבחירות – שבני גנץ יקלל את הרגע בו הסכים להתראיין, ביום רביעי האחרון, ליומן הבוקר של רשת ב'. כאשר המראיין אריה גולן הזכיר באוזניו את שאיפתו של בצלאל סמוטריץ' להחליפו בתפקיד שר הביטחון, גנץ השיב בפרץ של צחוק, ספונטני לחלוטין.
יבוא יום – כנראה כבר למחרת יום הבחירות – שגנץ יקלל את הרגע בו המראיין אריה גולן הזכיר באוזניו את שאיפתו של סמוטריץ' להחליפו בתפקיד שר הביטחון, גנץ השיב בפרץ של צחוק, ספונטני לחלוטין
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
החלטת בל"ד לפרק את הרשימה המשותפת ולהתמודד בבחירות הקרבות באופן עצמאי התקבלה בתדהמה מהולה בזעם על ידי רוב הפרשנים והמשקיפים הפוליטיים המזוהים עם מתנגדיו של בנימין נתניהו.
החלטת בל"ד לפרק את הרשימה המשותפת ולהתמודד בבחירות הקרבות באופן עצמאי התקבלה בתדהמה מהולה בזעם על ידי רוב הפרשנים והמשקיפים הפוליטיים המזוהים עם מתנגדיו של בנימין נתניהו
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לא הבנתי.
אתה כותב שספק אם השמאל הישראלי קיים היום, ולכן אי אפשר לחבור אליו כגוש חוסם. ואתה כותב שבל"ד מייצגת מיעוט לאומי שמחפש שותפים יהודים שיכירו באזרחותם כמיעוט.
מכאן לא ברור מי הם אותם שותפים שמפלגה כזו יכולה למצוא, ומה הבשורה של בל"ד.
וגם לא ברור מדוע לדבריך רע"ם לא מימשו את התפקיד הזה כבר – הם ייצגו את המיעוט הערבי ודרשו לקבל עבורו השקעה בתשתיות ועוד נושאים כמו כל אזרח אחר – בדיוק מה שאתה מצפה מבל"ד שיעשו.
שיוויון מוחלט בכל האנושות זה הכרחי להישרדות כדה"א, וזה צריך לבוא מתוך רצון טהור – כנראה בהמשך, כנראה אחרי זעזועים אפוקליפטיים. ובכל זאת, מומלץ לרע"ם, בל"ד וכו' ללמוד מבגין על פשטות וצניעות שבבסיסה, סלידה מתאוות בצע ורהבתנות
אין כמעט דבר שמשותף לשני המוסדות הישראליים שתרמו בימים האחרונים, האחד במעשיו והשני במחדליו, לעוד הידרדרות ביחסים בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל וליחסים שבין המדינה לבין המיעוט הפלסטיני המחזיק באזרחותה.
אין כמעט דבר שמשותף לשני המוסדות הישראליים שתרמו בימים האחרונים במעשים ובמחדלים, לעוד הידרדרות ביחסים בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מועצת עיריית עפולה אמורה לאשר בימים הקרובים הצעה לאסור על בתי-ספר לנהיגה לקיים שיעורי נהיגה ברחבי העיר בימי שבת ובחגים היהודיים. ההצעה זוכה לתמיכתו של ראש העירייה אבי אלקבץ, מקובלת על כל הסיעות השותפות בקואליציה העירונית ותאושר, ככל הנראה, ברוב גדול. מטרתה ברורה ושקופה – למנוע מבתי-ספר לנהיגה מהיישובים הערבים המקיפים את עפולה לקיים בעיר שיעורי נהיגה בשבת; מורי הנהיגה היהודים הרי אינם עובדים בשבתות ובימי החגים היהודיים.
מועצת עיריית עפולה צפויה לאשר איסור על בתי ספר לנהיגה לקיים שיעורי נהיגה ברחבי העיר בימי שבת ובחגים היהודיים. מטרתה ברורה – למנוע מבתיה"ס הערבים לקיים שיעורי נהיגה בעיר במועדים אלה
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
בהודעת הפרישה שלו מראשות מרצ ניסה ניצן הורוביץ לטפוח לעצמו על השכם. "הובלתי את התנועה בשלוש מערכות-בחירות רצופות וקשות", כתב יושב-הראש הפורש באגרת פרידה ששיגר לחברי מפלגתו. "בבחירות האחרונות, בניגוד לכל הסקרים וההספדים, הכפלנו את כוחנו. אני מאוד גאה בחלק של מרצ ושלי בהקמת ממשלת השינוי".
"הקמנו ממשלה היסטורית שהצילה את הדמוקרטיה הישראלית", המשיך וכתב שר הבריאות, "וחזרנו להגה השלטון אחרי יותר מ-20 שנה באופוזיציה. הוכחנו כי אנו יודעים לקחת חלק בהנהגת המדינה ורשמנו הישגים רבים".
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בסביבה הקרובה שלי היה רוב למרצ בכל המערכות הקודמות. יש גבול לכמה אנחנו נשחק את המשחק של 'חייבים להציל את מרצ מאחוז חסימה'. ישנו הרגע שאני אומר: לפיד/עבודה/… ומרצ? שיהיה מה יהיה. למפלגה שעיקר כוחה (הפוליטי) הוא 'תמות נפשי עם פלישטים' או במילים אחרות: אם אנחנו נופלים תקבלו את ביבי. למפלגה כזו אין זכות קיום. ובטח שלא ריצה לבד. חייבים איחוד עם העבודה/המשותפת. הגיע הזמן לשים בצד את האגו של הח'כים של מרצ ואת הפעילים, העוזרים הפרלמנטריים, ראשי התאים, ראשי המחוזות. יאללה, הגיע הזמן למצוא עבודה אמיתית. כי שרידות המדינה על הפרק. יאללה הביתה
הקואליציה הממשלתית שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ביולי 1955, הייתה הראשונה מאז הקמת המדינה שכללה גם את מפ"ם.
מפ"ם, "מפלגת הפועלים המאוחדת" בשמה המלא, נשאה במשך עשרות שנות קיומה את דגליו המרכזיים של השמאל הציוני על כל מורכבויותיהם וסתירותיהם: היא ייצגה את האינטרסים של התנועה הקיבוצית אך גם הטיפה להטבת מצבם של העובדים השכירים בעיר; היא דגלה בהפרדת הדת מהמדינה אך נמנעה מלתמוך בהנהגת נישואין אזרחיים; רבים מהקיבוצים שלה השתלטו על אדמות הכפרים הפלסטינים הנטושים אך בראש עיתונה היומי התנוססה סיסמה שקראה לאחוות-עמים. והיא גם התנגדה לממשל הצבאי.
הממשל הצבאי, שהוקם באוקטובר 1948 ובוטל רק בדצמבר 1966, היה גוף צבאי שבאמצעותו ניהלה מדינת ישראל את חייהם של אזרחיה הערבים – בגליל, במשולש ובנגב.
מושלים צבאיים כל-יכולים קבעו מי מתושבי אום אל-פחם יוכל לעבוד בחדרה ומי לא; מי מתושבי נצרת יכול ללמוד בטכניון בחיפה או באוניברסיטה בירושלים וגם מי מהם יקבל – ומי מהם לא יקבל – טיפול רפואי בבית חולים בחיפה. הממשל הצבאי הפעיל מנגנון שרירותי, ולא פעם גם אכזרי, שיהודים רבים, לא רק ממפ"ם ומהשמאל הציוני, התנגדו לו ודרשו את ביטולו.
![שר הקליטה נתן פלד משוחח עם יו"ר מפ"ם יעקב חזן (צילום: משה מילנר, לע](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/06/D119-042-1-640x400.jpg "שר הקליטה נתן פלד משוחח עם יו"ר מפ"ם יעקב חזן (צילום: משה מילנר, לע")
בן-גוריון, האיש שהגה את רעיון הממשל הצבאי, התנגד בנחרצות לכל דיבור על אפשרות ביטולו. מפ"ם, שב-1955 מאוד רצתה להצטרף לממשלתו, חיפשה מוצא מילולי שיאפשר לה לכהן בממשלה למרות המשך קיומו של הממשל הצבאי לו התנגדה. המוצא הזה נמצא בהסכמתו של בן-גוריון להקים וועדה שתבחן את חיוניות קיומו של הממשל הצבאי ואת האפשרות לצמצם את תחולתו וסמכויותיו.
הוועדה, בראשותו של יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון שהיה קודם לכן ראש אגף תכנון בצה"ל, קבעה שהמשך קיומו של הממשל הצבאי הוא חיוני לביטחון המדינה וכי אין כל אפשרות לצמצם את תחולתו. מפ"ם נשארה, בכל זאת, בקואליציה.
אך בטרם הורידה סופית את הפרשה המביכה הזאת מעל סדר יומה, החליטו מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגיה הבלתי-מעורערים של מפ"ם, "למחות בחריפות" נגד ועדת רטנר על כי חבריה "סירבו לשמוע את עמדת מפ"ם". הם התכוונו לכך שהוועדה אכן הודיעה למפ"ם כי לוח הזמנים הצפוף שלה אינו מאפשר את הופעתה בפניה של משלחת מטעם הנהגת מפ"ם.
אלא שעיון בפרוטוקולים של וועדת רטנר, השמורים בחלקם בארכיון המדינה, מראה כי אחד העדים שכן הופיעו בפני הוועדה היה ח"כ יוסף חמיס, מי שייצג את מפ"ם בכנסת מ-1955 עד 1965.
מחאתם של יערי וחזן על כך שהוועדה סירבה לשמוע את עמדת מפ"ם חשפה את אחת התכונות החשובות ב-DNA שלה – חבריה הערבים, גם אם היו חברי הכנסת, מעולם לא נחשבו לחלק אינטגרלי מהנהגת המפלגה.
השבוע התברר שהסיפור הזה, הקשור באירועים שהתרחשו לפני למעלה משישים שנה, רלבנטי גם למה שמתרחש במערכת הבחירות הנוכחית.
מפ"ם, שחדלה להתקיים כמפלגה עצמאית לפני קרוב לשלושה עשורים, הייתה החשובה, הגדולה והוותיקה מבין שלוש המפלגות שהתמזגו ב-1992 כדי ליצור את מרצ.
מסתבר שאותו רכיב מרכזי בהתנהגות הפוליטית של מפ"ם שאפשר ב-1955 למנהיגיה ההיסטוריים להתעלם מקיומו של חבר-כנסת ערבי המייצג אותם בפרלמנט, הוא גם זה שהניע את חברי וועידת מרצ שהתכנסו השבוע בגני התערוכה בתל-אביב, בחרו בניצן הורוביץ לראשות מפלגתם וקברו בכך את האופציה, שהועלתה על ידי אחדים מיריביו של הורוביץ, להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית.
חייה הקצרים של האופציה הזאת החלו מייד אחרי הבחירות באפריל, כאשר התברר כי מרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכותם של כמה עשרות אלפי מצביעים ערבים. ח"כ עיסאווי פריג', שבלעדיו מרצ הייתה נמחקת אז מהמפה הפוליטית, ומוסי רז, שאיבד אז את מקומו בכנסת, העלו את הרעיון להתמודד במשותף על תפקיד היושב-ראש ולהמחיש כך, בצורה הברורה ביותר האפשרית, את המעמד השווה של הערבים והיהודים במפלגה.
הרעיון הנאה הזה, הכמעט מתבקש בכל מפלגה נורמלית, נגדע במרצ באיבו תוך פחות משבועיים. סקר שנערך ביוזמתם של פריג' ורז בקרב מצביעי מרצ בבחירות שהיו באפריל העלה, אולי במפתיע ואולי לא, שכמעט רבע ממצביעיה היהודיים של המפלגה יעברו להצביע עבור כחול לבן אם יוזמתם של פריג' ורז תתממש.
ממצא זה אילץ אותם לוותר על חזונם הדו-לאומי ולחבור לתמר זנדברג, היושבת-ראש המכהנת שאותגרה על ידי הורוביץ. זה היה צעד נואש וחסר הגיון, הן מצדה של זנדברג והן מצידם של פריג' ורז. זנדברג אמנם התגאתה אחרי הבחירות באפריל בהישג של מפלגתה ברחוב הערבי וניסתה לזקוף אותו לזכותה אך לפני לא הרבה יותר משנתיים, כאשר היא עצמה נבחרה ליושבת-ראש המפלגה, היא שידרה את ההיפך ממה שהיא ניסתה לשדר עכשיו.
בכל נאומיה והופעותיה אז היא נמנעה מלעסוק בשאלות מדיניות, התעלמה מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל ומקיומם של חברים ערבים במרצ, קראה (בדיוק כמו הורוביץ עכשיו) להחזיר את מרצ לעיסוק בשאלות חברתיות ובסוגיות של דת ומדינה ואף רמזה על נכונות "לשבת עם ליברמן" בממשלה. חבירתה האופורטוניסטית לרז ולפריג' גזרה גם את דינה וגם את דינם של אלה במרצ השואפים, ביושר ובכנות, לכינונה של מפלגה דו-לאומית ושוויונית.
נצחונו של הורוביץ תוביל את מרצ, קרוב לוודאי, לחבירה אלקטורלית למפלגת העבודה תחת מטרייתו החדשה של אהוד ברק. משמעותה המעשית של חבירה כזאת, יהיו תוצאות הבחירות בספטמבר אשר יהיו, היא שמרצ תיבלע בתוך מפלגתו החדשה של ברק ובכך יבוא הקץ לקיומה.
מי שמאמין בהיתכנותם של חיים משותפים ליהודים וערבים בארץ, וכפועל יוצא מכך גם בהיתכנותה של אופציה פוליטית יהודית-ערבית, לא בהכרח צריך להתאבל על היעלמותה של מרצ (ועל היעלמותה המקבילה של מפלגת העבודה).
רק כאשר אותו DNA פסול שמרצ ירשה ממפ"ם ייעלם סופית מהנוף הפוליטי ניתן יהיה להתחיל בבנייתה של מסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שהיא היחידה היכולה להבטיח עתיד מכובד לכל תושבי הארץ הזאת.
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
נתן אשל, המוציא והמביא של בנימין נתניהו במשאים ומתנים קואליציוניים ובעניינים פוליטיים ומפלגתיים רגישים אחרים, אינו נחשב לאחד ממתווי הדרך האידיאולוגית של המחנה הפוליטי שראש הממשלה עומד בראשו. אם לשפוט על פי פעילותו ארוכת-השנים בסביבת נתניהו, נראה כי אשל קרוב הרבה יותר לדמותו של המאכער מאשר לדמות האידיאולוג.
גם מי שינבור בקפדנות בכל מה שיצא בעבר ממקלדתו של האיש שכיהן כראש הסגל בלשכת ראש הממשלה עד שבית-דין משמעתי של נציבות שרות המדינה אסר עליו למלא תפקידים במנגנון המדינה, יתקשה מאוד לאתר שם כתבים בעלי מסרים אידיאולוגיים או אפילו תכנים פוליטיים בעלי מעוף.
דווקא משום כך יש עניין לא-מועט במאמר שאשל פרסם ב-17 ביוני – תחת הכותרת "להפסיק להתפצל, ולפנות לערבים" – בעמוד הדעות של עיתון "הארץ". זהו מאמר שטמונה בו הפתעה כפולה, אולי אפילו משולשת.
ההפתעה הראשונה קשורה בעצם עיסוקו הפומבי של אשל בנושאים פוליטיים הנושקים לתחום האידיאולוגי; עד עכשיו הוא נודע ברבים בעיקר בזכות מעורבותו במגעים פוליטיים המתנהלים בחשאי ומאחורי הקלעים וגם בחיבתו כלפי מעקבים, עם מצלמות ובלעדיהן, אחרי עובדות הכפופות לו.
ההפתעה השנייה טמונה באכסנייה שבה בחר לשם פרסום מאמר הפונה, על פי מה שכתוב בראשית המאמר, אל "הבוחר שמגדיר עצמו כמרכז-ימין"; היות ועיתון "הארץ" איננו מקור מידע נפוץ בקרב הבוחרים הללו, מתעורר כבר בתחילת הקריאה החשד שמא עוסק אשל, גם הפעם, במניפולציה אפלה כלשהי.
אך ההפתעה הגדולה והחשובה מכולן היא זו הטמונה בתוכנו של המאמר או, ליתר דיוק, בתוכן החלק השני שלו.
מאמרו הקצר של אשל מחולק לשני חלקים, ובכל אחד מהם הוא משיא עצה אחרת לבוחרי ה"מרכז-ימין". העצה הכלולה בחלק הראשון של המאמר היא חבוטה, נדושה, מוכרת-עד-לעייפה ואין בה כל הפתעה: אשל קורא שם למפלגות הציונות הדתית להתאחד לקראת הבחירות הקרבות לרשימה מאוחדת אחת. "אין לציונות הדתית יותר כוח לשלם על גחמות אישיות ואגו", הוא כותב מה שכבר נכתב עשרות פעמים על ידי עשרות כותבים ב"ישראל היום", ב"מקור ראשון" ובשאר כלי התקשורת של הציונות הדתית.
העצה השנייה של אשל חורגת ממה שבדרך כלל נהוג להטיף למרכז-ימין בכלל ולציונות הדתית בפרט. "עלינו", כתב שם אשל בלי לפרט אם הוא מתכוון רק לציונות הדתית או גם לליכוד, "לקשור את גורלנו עם ערביי ישראל". זו, לדעתו, עצה מעשית לחלוטין כי לדעתו קיים בקרב הערבים אזרחי ישראל ציבור גדול שאכן מעוניין להתחבר לליכוד ולציונות הדתית ולקשור את גורלו בגורלם.
הנמקתו פשוטה, ולמעשה גם פשטנית. "רוב הציבור הערבי", כתב, "מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים. סביב המכנה המשותף הזה אנחנו חייבים לבנות חיים משותפים, ולהניח בצד נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין".
ההנמקה הפשטנית הזאת ממחישה היטב את המרחק הרב הקיים בין שטחי התעניינותו ועיסוקו הקבועים של אשל לבין ההגות האידיאולוגית. אם אשל אכן מתייחס ברצינות לעצה שהוא משיא כאן למצביעי הימין-מרכז, כי אז אין מנוס ממסקנה לא-נעימה: למרות קרבתו האינטימית רבת-השנים לנתניהו ולציונות הדתית, האיש כלל לא מבין את מטרות המדיניות שנתניהו, בתמיכתה הנלהבת של הציונות הדתית, מקדם מזה כעשור בכל הנוגע לאזרחי ישראל הערבים. מדיניות זאת הרי חותרת להדרת הערבים מכל אחד ואחד מתחומי העשייה הציבורית בישראל – דהיינו להיפך הגמור ממה שאשל מציע במאמר.
חוק הלאום, המדיר מהקולקטיב הישראלי את כלל האוכלוסייה הערבית וקודם על ידי הליכוד בתמיכתה הטוטאלית של הציונות הדתית, הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר לכך. דוגמאות נוספות מצויות בשפע.
חוק המואזין, הפוגע פגיעה קשה בזכויות הדתיות של האוכלוסייה המוסלמית בישראל, נתמך בהתלהבות על ידי הבית היהודי ותהליך חקיקתו נבלם רק בזכות הברית יוצאת-הדופן שח"כ אחמד טיבי השכיל לכרות עם ח"כ משה גפני ואחדים מחבריו לסיעות החרדיות.
חוק הנכבה, האוסר להזכיר בבתי ספר ערביים את עצם התרחשותם של אירועים היסטוריים שעיצבו ומעצבים את חיי הערבים בישראל, פוגע קשות בזכותם של הורים ערבים להנחיל לילדיהם את זיכרונם ההיסטורי הקולקטיבי.
מלחמתה של שרת התרבות מירי רגב בכל ביטוי לאומי-ערבי בכל אחד מתחומי האמנות, מלחמה הנתמכת על ידי כל נציגי הציונות הדתית, מבקשת להפוך את חיי התרבות של הערבים בישראל לשממה.
דרישת מנהיגה החדש של הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ', להפריד בין יולדות יהודיות וערביות בבתי-חולים היא פגיעה קשה בכבודה של כל אישה ערבייה בישראל.
תמיכת פוליטיקאים בליכוד ובמפלגות הדתיות בהפגנות נגד מגורי ערבים בעפולה היא יריקה ישירה בפרצופה של כלל האוכלוסייה הערבית בישראל.
אם נתן אשל התכוון לומר שעל הליכוד ועל הציונות הדתית לסגת מכל היוזמות המכוערות והפסולות הללו – היה עליו לכתוב זאת במפורש. אם, לעומת זאת, הוא סבור שמחנה "המרכז-ימין" יכול "לקשור את גורלו עם גורלם של ערביי ישראל" מבלי לוותר על קידומן של היוזמות הגזעניות הללו – כי אז הוא מוכיח לא רק חוסר-הבנה מוחלט באשר למהות היחסים בין יהודים וערבים בארץ אלא גם זלזול תהומי ברגשותיהם ומאווייהם של הערבים בישראל.
רק אדם המזלזל בערבים ובז להם יכול לחשוב שניתן למנוע מהם לרכוש דירות בעפולה, לאסור עליהם כל ביטוי תרבותי-אמנותי, לפגוע בזכויותיהם הדתיות, להדיר אותם מהקולקטיב הישראלי וגם "לקשור את גורלנו בגורלם". רק אדם הבז לערבים יכול לצפות מהערבים "להניח בצד" את כל הסוגיות הללו ולהתייחס אליהן כאל "נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין".
ייתכן מאוד, עם זאת, שהמאמר התמוה וחסר-ההיגיון שאשל פרסם ב"הארץ" הוא, בכל זאת, פחות מופרך ממה שנראה על פניו.
מי שמכיר את מערכת היחסים שבין נתן אשל לבנימין נתניהו יתקשה להאמין שאשל כתב את מאמרו ללא ידיעתו והסכמתו של ראש הממשלה. ואם אכן נתן ראש הממשלה את הסכמתו למאמר הזה, כי אז ניתן להסיק מכך שתי מסקנות חשובות.
הראשונה – והלא מפתיעה – היא שגם נתניהו, כמו אשל, בז לערבים ולרגשותיהם. השנייה – המפתיעה קצת יותר – היא שלקראת בחירות ספטמבר 2019 נתניהו חש הרבה פחות בטוח וזחוח משחש לקראת בחירות אפריל 2019, ושאיומיו של אביגדור ליברמן מתחילים לתת את אותותיהם על התנהגותו. זה מביא אותו לנסות ולקושש למחנהו כל קול אפשרי.
ואם לא קולות של ערבים, אז לפחות קולותיהם של כמה יהודים ליברלים, קוראי עמוד-הדעות של עיתון "הארץ", שעשויים אולי להתרשם מהקריאה המתנשאת וחסרת-השחר הכלולה במאמרו של נתן אשל.
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
עימות פנימי מכוער התרחש בסיעת כחול-לבן בזמן ההכנות לקראת ההפגנה שהיא קיימה, יחד עם מפלגות אופוזיציה אחרות, במוצאי-שבת ברחבת מוזיאון תל-אביב ושהתבררה, בסופו של דבר, כהישג מרשים.
כבר בשלב הראשון של הכנותיהם החליטו מארגני ההפגנה כי רשימת הנואמים בה תכלול את ראשי המפלגות המתנגדות לתכניותיו של בנימין נתניהו בכל הקשור למערכת המשפט.
הרשימה שהוכנה כללה לכן את בני גנץ, יאיר לפיד ומשה יעלון – שהם ראשיהן של שלוש המפלגות המרכיבות את כחול-לבן – ולצידם גם את אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, ותמר זנדברג, יו"ר מרצ.
העימות הפנימי בסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר נסוב סביב השאלה האם לשתף, כנואמים בהפגנה, גם נציגים מטעם מפלגות האופוזיציה המייצגות את האוכלוסייה הערבית בישראל.
ח"כ עופר שלח, מראשי חטיבת יש עתיד בסיעת כחול-לבן, סבר שיש להזמינם. הוא שוחח עם ח"כ איימן עודה, יו"ר חד"ש, והזמינו לנאום בהפגנה. עודה התייעץ על כך עם חבריו ולאחר זמן-מה השיב להזמנה בחיוב.
אלא שבינתיים נתקלה יוזמתו של שלח בהתנגדותו הנחרצת של ח"כ משה יעלון, העומד בראש חטיבת תל"ם בכחול-לבן. ראש הסיעה המאוחדת, ח"כ בני גנץ, קיבל בשלב הזה את דעתו של יעלון, והדבר אילץ את שלח להשתמש בתירוץ ילדותי ומופרך ("תשובתו החיובית של עודה התקבלה אחרי שרשימת הנואמים כבר נסגרה") כדי לבטל את השתתפותו בהפגנה של יו"ר חד"ש.
בשלב הזה קרה משהו בלתי-צפוי וחלקים גדולים מהציבור שאמור היה להשתתף בהפגנה הגיב על ההתפתחויות הללו בצורה שונה מזו שראשי כחול-לבן ציפו לה.
ביקורת מפתיעה על החלטתם לשוב ולהדיר, פעם נוספת, את הציבור הערבי החלה לפתע להישמע מכיוונים שונים. יותר ויותר אישים ופרשנים החלו להזכיר לראשי כחול-לבן עובדה פוליטית פשוטה – בלי שיתופם של נציגי הציבור הערבי אין למתנגדי נתניהו כל סיכוי להביא לשינוי במציאות הפוליטית בישראל.
וכך קרה כי במהלך השבת, ברגע האחרון ממש, הבין גנץ שהפעם, הדרת הערבים תהיה טעות קשה. שעות אחדות לפני תחילת ההפגנה הוא טילפן לעודה והזמינו לנאום. עודה נענה מייד.
לכאורה, היה זה צעד אמיץ מצידו של הרמטכ"ל לשעבר, שבכל צעדיו הקודמים בפוליטיקה בחר להתעלם, באופן כמעט מופגן, מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל. אלא שגנץ קיבל בסך הכל החלטה מתבקשת ומובנת-מאליה, שלא נדרש עבורה אומץ לב רב במיוחד.
בדיעבד, ולאור האופי שלבשה ההפגנה ברחבת המוזיאון, לא קשה להגיע למסקנה שלא בני גנץ אלא איימן עודה היה זה שנקט בצעד אמיץ ביותר.
גנץ, שהיה ראשון הנאומים בהפגנה, אמר למאזיניו שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא משתתף בהפגנה. עודה, שנאם מייד אחריו, אמר שהוא השתתף בחייו כבר "באלף הפגנות" והגדיר עצמו, בחיוך, כ"מפגין סדרתי".
קרוב לוודאי, עם זאת, שאף אחת מבין אלף ההפגנות בהן השתתף בעבר לא הייתה דומה, ולו במשהו, להפגנה שהשתתף בה במוצאי שבת בתל-אביב, שהתבררה בסופו של דבר כמרשימה ביותר.
המאפיינים שייחדו אותה בין אלף ההפגנות שלו הם שהפכו את החלטתו של יו"ר חד"ש להשתתף בה להחלטה אמיצה, הראויה למידה רבה מאוד של הערכה.
ראשית – בגלל הרכב הנואמים שלה. שניים מבין הנואמים בהפגנה, גנץ ויעלון, הם רמטכ"לים לשעבר (ויעלון גם שר ביטחון לשעבר) שהובילו את צה"ל לכמה וכמה מתקפות, במיוחד בעזה, בהן נהרגו מאות ואולי אף אלפי אזרחים פלסטיניים חפים מכל פשע. נואם שלישי בהפגנה, יאיר לפיד, הוא האיש שלפני שנים מעטות החיל על עודה וחבריו את כינוי הגנאי המכוער והמעליב "הזועביז".
מנהיג פלסטיני בישראל זקוק למנות גדושות מאוד של אומץ-לב ציבורי כדי להתייצב לצדם של גנץ, יעלון ולפיד על במה אחת, תוך התגברות על הידיעה כי הדבר יעורר עליו ביקורת בסביבתו הקרובה, ואולי גם בקרב מצביעיו. ח"כ עודה ניחן כנראה באומץ הלב הזה.
שנית – בגלל "חומת מגן לדמוקרטיה", הסיסמה הקשה-מאוד-לעיכול שעיטרה את במת הנואמים. סביר להניח שבטנו של עודה התהפכה מספר פעמים כשעלה לבמה המעוטרת בסיסמה מיליטריסטית הגוזרת גזירה שווה בין ההגנה על המרחב הדמוקרטי בישראל לבין מבצע צבאי ברוטלי, באמצעותו חיסל ראש הממשלה אריאל שרון ב-2002 את מעט העצמאות ממנה נהנתה עד אז הרשות הפלסטינית.
שלישית – בגלל ים דגלי הכחול לבן שהתנופפו מול עיניו של מי שרגיל להפגין, בדרך כלל, מול ים של דגלים פלסטיניים.
ורביעית – גם בגלל התרבושים המגוחכים שרבים מהמפגינים החליטו, באקט של אוריינטליזם עלוב, לחבוש על ראשם.
החלטתו של איימן עודה לנאום בהפגנה, למרות כל ארבעת מאפייניה אלה, הקרינה לא רק אומץ-לב ציבורי אלא גם, ואולי בעיקר, תבונה פוליטית.
מאז נודעו תוצאות הבחירות לכנסת מרבים ראשי מרצ המוכים – וגם כמה משרידי מפלגת העבודה המובסת – להרהר בקול רם על ההכרח לכונן ברית פוליטית אמיתית בין החלק הליברלי של הציבור היהודי לבין הציבור הערבי בישראל.
בהחלטתו להתייצב במוצאי שבת על הבמה בתל-אביב הוכיח איימן עודה עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת כדי שאפשר יהיה ליצור את הברית הזאת, שבלעדיה לא ניתן יהיה להציל את מה שנותר מהדמוקרטיה בישראל. עכשיו הגיע תורם של מנהיגי מרצ להוכיח לציבור הערבי שהם מוכנים להרחיק לכת במידה שווה.
התגובה החיובית הנלהבת בה קיבלו רבים ממשתתפי ההפגנה את איימן עודה ואת דבריו הוכיחה, אגב, שלברית הזאת יש יותר תומכים בקרב הציבור הליברלי מאשר בקרב מנהיגיו.
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
בעוד שרבים מהכותבים ברשתות החברתיות האקדמיות מתחרים זה בזה בחריפות הביטויים שבוחרים להשתמש בהם כדי להתריע נגד הסכנות הטמונות לדמוקרטיה הישראלית בתכניות החקיקה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מבצעת אחת האוניברסיטאות החשובות בישראל צעד שהסכנה הטמונה בו למעמד האקדמיה בישראל גדול בהרבה מזו המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית מכיוונה של לשכת ראש הממשלה.
בעוד שמרצים למשפטים ממרבית האוניברסיטאות והמכללות הישראליות מתארגנים נגד החקיקה הצפויה ומאיימים לסכלה גם בדרכים לא-קונבנציונליות כמו חסימת כבישים, חונכת אוניברסיטת חיפה תכנית לימודים חדשה שעלולה לפגוע פגיעה קשה במעמדה של האקדמיה הישראלית ברחבי העולם. למרבה הפלא, איש באקדמיה לא השמיע, עד לרגע זה, מחאה כלשהי נגדה.
התכנית החדשה, שהושקה בשבוע שעבר ותתחיל לפעול החל משנת הלימודים הבאה, מבקשת להכשיר סטודנטים לתואר שני "למאבק נגד האנטישמיות, נגד תנועת ה-BDS ונגד הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל".
נשיא אוניברסיטת חיפה, הפרופסור רון רובין, אמר בטקס ההשקה של התכנית ש"אוניברסיטת חיפה היא חוד החנית במאבק באנטישמיות ובתנועת החרם על ישראל" והסביר שהתכנית החדשה, המיועדת לתלמידי תואר שני בחוג ללימודים רב-תחומיים, תעסוק ב"פיתוח מתודות מניעה להתמודדות תקיפה" נגד האנטישמיות ונגד תנועת ה-BDS ו"תייצר סדר-יום אקדמי-מחקרי עבור סטודנטים, שיוכלו לרכוש בה כלים תודעתיים לטובת המאבק בתופעת החרם".
מהדרך בה תיאר פרופ' רובין את תכנית הלימודים החדשה של האוניברסיטה בראשה הוא עומד מזדקרות לעין לא פחות משלוש בעיות קשות המסכנות, בצורה ממשית ומוחשית, את מעמדה האקדמי של אוניברסיטת חיפה.
הסכנה הראשונה נובעת מהעובדה שהתכנית אינה עוסקת במה שתכנית לימודים אקדמית אמורה לעסוק – דהיינו במחקר אמפירי של תופעות חברתיות, מבלי שהחוקרים קובעים מראש את מסקנותיהם לגבי התופעות הנחקרות; תכנית המכשירה סטודנטים למאבק ב-BDS ומעניקה להם "כלים תודעתיים" להתמודדות עמה מספחת את האוניברסיטה, הלכה למעשה, אל שלל המוסדות הממשלתיים והממלכתיים העוסקים בקידום סדר יומה הפוליטי של ממשלת ישראל. אוניברסיטת חיפה משמיטה בכך את העצמאות הארגונית והאידאולוגית עליה אמור להתבסס מוסד מחקרי ולימודי כמוה.
הסכנה השנייה נובעת משתי קביעות אידאולוגיות בעייתיות הגלומות בשמה של התכנית ובהגדרת מטרותיה.
ההנחה שתנועת ה-BDS היא תנועה בלתי-לגיטימית ושמותר למוסד אקדמי להתגייס למאבק נגדה היא קביעה אידאולוגית שנויה במחלוקת, שקרוב לוודאי שלפחות חלק ממרציה, חוקריה ותלמידיה של אוניברסיטת חיפה חלוקים עליה. רבים עוד יותר חלוקים מן הסתם על הקביעה האידאולוגית השנייה העולה מתוך הגדרת התכנית – זו הכורכת את תנועת ה-BDS עם תופעת האנטישמיות, מעמידה תופעה גזענית נאלחת בשורה אחת עם חרם פוליטי ומעניקה בכך לאנטישמיות מידה מסוימת של לגיטימציה. הנהגתה של תכנית לימודים המבוססת על קביעות אידאולוגיות כאלה פוגעת פגיעה קשה הן בתלמידי אוניברסיטת חיפה והן במרציה. סטודנטים ומרצים, יהודים וערבים, שהקביעות האידאולוגיות הללו אינן מקובלות עליהם, יהיו מעכשיו מודרים מאחת מתכניות הלימודים של המוסד בו לומדים ומלמדים.
אך הסכנה השלישית הנובעת מהתכנית היא החמורה מכולן.
בכך שהיא מנהיגה תכנית לימודים בלתי-אקדמית (ואולי אפילו אנטי-אקדמית) בעליל, ובכך שהיא מתייצבת באמצעותה בצורה פורמלית וגלויה לימין מדיניותה של ממשלת ישראל באחד הנושאים שמספר המתעניינים בו בקמפוסים בארצות-הברית ובאירופה גדל בהתמדה מדי יום, אוניברסיטת חיפה מסכנת את מעמדה הבינלאומי של כלל האקדמיה הישראלית. תכנית הלימודים החדשה לא תצליח לבלום, ואפילו לא להאט, את תהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ברחבי העולם; היא תגרום, לעומת זאת, להחלת הדה-לגיטימציה לא רק על מוסדותיה הממשלתיים והממלכתיים של ישראל אלא גם על כל מי שקשור במוסד אקדמי ישראלי כלשהו.
סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם