בסקירתו את המסורת האמריקאית, מדגיש הסוציולוג דונלד לווין את מרכזיות החוויה האמפירית – על פני החוויה המנטלית, כפי שזו עולה מההגות השכלתנית יותר, שנפוצה בגרמניה וצרפת. לא בכדי הוא מציין מפקד אוכלוסין חלוצי כמיזם החברתי האמריקאי החשוב הראשון.

בסקירתו את המסורת האמריקאית, מדגיש הסוציולוג דונלד לווין את מרכזיות החוויה האמפירית – על פני החוויה המנטלית, כפי שזו עולה מההגות השכלתנית יותר, שנפוצה בגרמניה וצרפת

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמו תמיד, הספרות מדברת בעד עצמה. יצירות הקאנון של התקופה: מובי דיק, תום סויר, ג'ק לונדון, "עלי עשב" של וולט וויטמן, "נפילת בית אשר" – כולן מעלות על נס את ההווה האמפירי, המעוגן במציאות החומרית, ואת חשיבות המסע הפיזי.

ז'ול ורן היה פופולרי מאוד באמריקה. גם כוכבו של אנטון צ'כוב דרך בה אחר כך – שניהם הציגו בכתביהם את האדם כבריה פעלתנית, רבת תושייה ומעל לכל – אוניברסלית, "על-לאומית" במהותה. החוויות שהאדם עובר במהלך חייו מעצבות תדיר את מבנה האישיות שלו – הוא אף יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה, בהינתן הנסיבות הנכונות: נבל מוחלט יפקח את עיניו, יכא על חטא ויהפוך לצדיק מן השורה.

לא פלא שעלילות נוסח ורן וצ'כוב כיכבו בהוליווד ובדיסני עוד מימיהם הראשונים. כאן, בין היתר, מתבטאת החיבה האמריקאית לטרנסנדנטליזם פסיכולוגי. את הרעיון הזה עוד יפתחו צ'רלס קולי, ג'ורג' הרברט מיד וארווי גופמן בשדה האמפירי-מחקרי.

אם כן – מה משותף למיד ולטלקוט פרסונס, מלבד העיסוק הישיר בסוציולוגיה והשיוך הלאומי האמריקאי? שניהם התחנכו בגרמניה במסגרות אקדמאיות, והושפעו מהוגים גרמנים. מיד התמוגג מרעיונות נוסח גיאורג זימל, פרסונס עשה כבוד למקס ובר. וכמו אמריקנים טובים, הם השכילו לקחת חומר אירופי גולמי, לעשות בו כבשלהם, להפיק ממנו מוצר חדש ולשווק אותו בהצלחה לעולם הרחב.

יצירות הקאנון של התקופה: מובי דיק, תום סויר, ג'ק לונדון, "עלי עשב" של וולט וויטמן, "נפילת בית אשר" – מעלות על נס את ההווה האמפירי, המעוגן במציאות החומרית, ואת חשיבות המסע הפיזי

בחרתי להתמקד בשתי דוגמאות של "פעולה חברתית" באמריקה על מנת להמחיש את הבסיס התרבותי לעבודותיהם של פרסונס ומיד:

1. הראשונה נוגעת למיניות כפי שהיא התבטאה באירופה המודרנית, לעומת "הטריטוריה החופשית" של העולם החדש.
2. השנייה נוגעת לעצם ההגדרה המופשטת של מושג ה"חופש" עצמו.

היום כבר נפוצים מחקרים ועדויות רבות על ברלין של תקופת ויימאר – העיר הייתה מלאה בברים ובהווי הומוסקסואלי, לסבי וטרנסג'נדרי. חיי הנפש של המטרופולין הזימלי, על תרבות האוונגרד הקברטית שלהם, שמם יצא למרחוק. ביסקסואליות וליברליזם מיני היו נפוצים מאוד גם בפריז של "העולם של אתמול" כפי שמספר לנו סטפן צוויג. שתי הערים הללו משכו אליהן אז להט"בים תאבי חיים מכל רחבי אירופה.

ובכל זאת, היו אלה דווקא האמריקאים שהחלו, שנים רבות אחר כך, את המאבק הלהט"בי לשיווין. אף על פי שגרמניה הייתה חלוצה גם בכל הקשור במחקר וקלסיפיקציה של המיניות ושיח גלוי על אודותיה (זיגמונד פרויד, מגנוס הירשפלד, קרל היינריך אולריכס ריכרד פון קראפט-אבינג) – הרי שמלבד מקרים בודדים של פרסום מנשרי תוכחה, הקוראים ל"הענקת זכויות" אמורפית (לותר סופרסטאר) – לא היה בה שום גילוי של "מרידה בסמכות", דהיינו אקטיביזם על רקע זהות מינית.

הגרמנים כהרגלם הגדירו, סיווגו וחישבו. האמריקאים כהרגלם לא חשבו פעמיים, יצאו מהארון ונקטו פעולה. התיאוריה של המיניות התחילה באירופה ועלתה לגדולה בזכות פרויד. אבל האקטיביזם של המיניות התחיל באמריקה עם אירועי סטונוול 1969 (מעניין היה לחשוב על זה סביב מצעד הגאווה בברלין בו השתתפתי. העולם שלנו הפך לעולם אמריקאי – עוד על כך בהזדמנות אחרת).

הגרמנים כהרגלם הגדירו, סיווגו וחישבו. האמריקאים כהרגלם לא חשבו פעמיים, יצאו מהארון ונקטו פעולה. התיאוריה של המיניות התחילה באירופה ועלתה לגדולה בזכות פרויד. אבל האקטיביזם של המיניות התחיל באמריקה

המחקר על המיניות באמריקה, בתורו, נאמן למודלים של קולי ומיד. דו"ח קינסי הוא כמובן מסמך מכונן לעניין זה. שלא כ"רוח הזמן" באותם ימים, הוא אינו מתייחס לנטייה מינית כסוגיה פתולוגית או פסיכולוגית כלל – מה שחשוב הוא הפעולה – עצם קיומם של יחסי מין באופן כזה או אחר (כמו גם עם פרטנר כזה או אחר, וכמובן התדירות בה הם מקוימים). הפעולה היא שמעידה על מיניותו הפנימית, האינדיבידואלית, של כל אדם, בכל מקום בעולם.

גם גישתה של ג'ודית באטלר בעניין "תפקידי מגדר" ופרפורמטיביות, שהפכה לאבן יסוד במה שנקרא בימינו "תיאוריה קווירית" – היא למעשה דלה מבחינה תיאורטית. כבר אצל פרסונס – "עולם הערכים" נמצא בספירה הלטנטית, האחרונה ברשימה. הפרקטיקה, ולא המהות – היא חזות הכל.

הזכרתי כבר, בעבר, את השאיפה ל"חופש" בהגות הגרמנית, ואת מסע החתחתים המנטלי שיש לעבור על מנת לזכות בו.

כמו שכבר כתבתי בעבר, נודד הלילה הגרמני מהלך ביער מלא סכנות – הטבע עצמו עשוי להתגלות כעויין. והוא אכן נחווה ככזה: הפופולריות של "הירוקים" בגרמניה לצד שיקולי ה"סיכון" של אולריך בק בנוגע לשימוש במשאבי הטבע, וגם דברים שכותב קרל מרקס במניפסט – אלה מלמדים אותנו על החרדה הגרמנית בכל הנוגע לסביבה, על הצורך לא "להסחף" אל תוכה יתר על המידה. לחיות איתה בהרמוניה זהירה. ככלות הכל, יש סיבה לכך שהמילה "אכטונג" מזוהה במיוחד עם השפה הזו.

תמיד יד על הדופק. ה"מסע" הגרמני, גם כשמדובר ב"הרפתקה" של ממש – הוא בעיקרו מסע מנטלי, כי האתגר נמצא כולו בראש. יעיד על כך זימל במסתו המפורסמת. יעיד על כך גם מיכאל אנדה ברב המכר הידוע "הסיפור שאינו נגמר" – כל מה שצריך כדי לפרש את היצירה הזו הוא לקרוא את "ההרפתקה" של זימל. אחד לאחד.

נודד הלילה הגרמני מהלך ביער מלא סכנות – הטבע עצמו עשוי להתגלות כעויין. תמיד יד על הדופק. ה"מסע" הגרמני, גם כשמדובר ב"הרפתקה" של ממש – הוא בעיקרו מסע מנטלי, כי האתגר נמצא כולו בראש

כמובן, גם לנווד האמריקאי נכון סיכון, ונכונו גם חיבוטים מנטליים – אבל הם לא העיקר. במקום יער אפל ועבות, משופע באיומים – הנווד האמריקאי ניצב בפני מרחב אינסופי של תמורות, משופע בהזדמנויות – ובראשן, כאמור – ההזדמנות המוחשית לרווח חומרי – שהוא גם המקור הניצח לכל רווחה מנטלית.

האמריקאים הגיעו לקליפורניה בגלל הזהב, לאלסקה בגלל הנפט, לטקסס בגלל הבאפלו. על הדולר האמריקאי נמצא את "באל נשים מבטחנו", ודומה שבהתאם לכך, האל האמריקאי שם גם הוא מבטחו בחומר בתמורה. הכסף האמריקאי הוא משל למן הפלאי שיורד מן השמיים – הוא מתת אל של ממש. דבר מה מבורך, יציב ומוחשי. לא תעתוע, לא עניין מופשט וחמקמק כמו אצל זימל.

הנה שוב – המסורת הגנוסטית האירופית: עולם החומר כספירה רווית סילופים ואחיזות עיניים – מסורת שהיא די זרה לארה"ב, ששואבת את השראתה ממודלים תיאולוגיים אחרים, "מוארים" הרבה יותר – האל חורש הטוב, המאציל מטובו המוחלט על העולם הגשמי.

היה זה דווקא מקס ובר הגרמני שהיטיב לתאר את הקשר הגורדי בין הדת הפרוטסטנטית לקפיטליזם החומרי בארה"ב – שפע כלכלי איננו עוד מקור לשחיתות כפי שהדבר נתפס במסורת הקונטיננטלית לשעתו (אגב, גם בהקשר אנטישמי) – להפך, צבירת רווח כספי היא עדות ניצחת ל"רצון האל". ראה לעניין זה את "קנדיד" של וולטיר עם מוסר ההשכל בסיומו: כדי להיות מאושר באמת, על אדם להשקיע את מרצו לטיפוח חלקת הגן הפרטית שלו.

על הדולר האמריקאי נמצא את "באל נשים מבטחנו", ודומה שהאל האמריקאי שם גם הוא מבטחו בחומר בתמורה. הכסף האמריקאי הוא משל למן הפלאי שיורד מן השמיים – מתת אל של ממש

בדיוק כמו אלכסיס דה-טוקוויל שיבוא אחריו, וולטיר בעצמו מתאר את הקולוניה האמריקאית בסנטימנט אוטופי משהו – אם כי לא חף מביקורת. שלא כדה-טוקוויל, הוא אינו רואה איזושהי הצדקה מיוחדת למודל הקפיטליסטי של ארה"ב, לבד מהשגשוג החומרי שזה מביא עמו – ונוחות הדעת הנלווית. אין הדבר בהכרח מגיע יחד עם "קדמה" במובן השכלתני. מתיישבי העולם החדש "חיים טוב" בעולם בטוח ונטול דאגות, אלא שהשגשוג והיציבות הללו לא מובילים לאיזושהי התעוררות מיוחדת בחיי הרוח.

אם כן – ממש כמו אצל הגרמנים, גם לאמריקאים החופש הוא חשוב, אבל הרבה יותר קל להשגה: אין הרבה על מה לחשוב – כל מה שצריך הוא אקדח, וסכומי כסף.

כשממשל רוזוולט החליט להילחם בנאצים באופן ישיר, הוא החל בייצור המוני של אקדחי "ליברייטור". זאת על מנת להצניחם במערב אירופה, מתוך הנחה שהאוכלוסייה המקומית במדינות הכבושות תפתח במרידה אקטיבית, אם רק יהיה לה נשק זמין.

זה כמובן לא קרה. הפרטיזנים והרזיסטנס בצרפת היו מתי מעט, חלקם בהכרעת המערכה היה אפסי, וודאי בהשוואה לפרטיזנים ולוחמי הצבא האדום. כשממשלי טרומן ואייזנהאואר רצו למנוע נפילה של ארצות באירופה לידי הקומוניזם – הם השקיעו סכומי כסף ניכרים בתוכנית מרשל, ונשק רב בברית נאט"ו.

מאז ועד היום – אמריקה מתמחה בייצוא נשק, לצד ייצוא של תקציבים – הכל כדי "להפציץ (סליחה, להפיץ) את הטוב בעולם". כל המאה ה-20 עמדה בסימן הזה, לא בכדי היא "המאה האמריקאית".

ממש כמו אצל הגרמנים, גם לאמריקאים החופש חשוב, אבל הרבה יותר קל להשגה: אין הרבה על מה לחשוב – כל מה שצריך הוא אקדח וסכומי כסף. מאז ועד היום – אמריקה מתמחה בייצוא נשק

נסיים בקלאסיקה מוזיקלית. אין לי משהו חכם להגיד על זה, אבל זה אחלה פסקול.

קורא לפני שכותב, מקשיב לפני שאומר, צופה לפני שמופיע – ותמיד, תמיד מסויג.