הזירה שישראל מפקירה לידי אויבנו

ציור קיר המציין את מותה של שירין אבו אעקלה במאי 2022 מוצג בג'נין (צילום: AP Photo/Adel Hana)
AP Photo/Adel Hana
ציור קיר המציין את מותה של שירין אבו אעקלה במאי 2022 מוצג בג'נין

המלחמה כיום אינה מסתכמת רק במאבק מזוין, אלא מתנהל קרב נוסף על התודעה, הנרטיב, על רעיונות ואידאות וכן על הלבבות והתחושות של בני האדם. ניתן לומר אפוא, כי הלחימה עברה אל תחום התודעה

"משט השלום" – מדינת ישראל נתפסה באופסייד

השנה הייתה 2010, כאשר 6 ספינות יצאו מחופי טורקיה אל עבר חופי עזה במטרה "להסיר את המצור על הרצועה". חמש הספינות הראשונות שהיו בדרכן לרצועת עזה נעצרו כמעט ללא התנגדות, אך השישית שהייתה הגדולה מכולן ומוכרת לכל הייתה "המאווי מרמרה". לוחמי השייטת אשר השתלשלו מחבל המסוק הבינו תוך מספר שניות כי לא מדובר במשט שלום, אלא בזירת קרב.

לוחמי השייטת אשר השתלשלו מחבל המסוק הבינו תוך מספר שניות כי לא מדובר במשט שלום, אלא בזירת קרב. הללו נתקלו באלימות קשה מאוד כלפיהם

הללו נתקלו באלימות קשה מאוד כלפיהם מצד מחבלים של ארגון הטרור הטורקי IHH שתקפו את כוחותינו באמצעי נשק מגוונים שכללו: מוטות, גרזנים וסכינים. כתוצאה מכך 10 לוחמי השייטת נפצעו, שניים מתוכם קשה, ואילו בצד השני נהרגו 9 פעילי טרור ו-20 פצועים.

למעשה, משט המרמרה היה בבחינת כישלון כפול עבור ישראל. פעם אחת, מבחינה מודיעינית, היות שצה"ל לא צפה שעל גבי הספינה יהיו עשרות מחבלים מאומנים היטב (יחד עם ח"כ לשעבר ממפלגת בל"ד חנין זועבי). בתחקיר הצה"לי התברר שלקח ללוחמי השייטת 30 שניות בלבד לעבור מנשק עם כדורי צבע (אמצעי לפיזור הפגנות) לנשק חם. פעם שנייה, כל מהותו של המשט היה פרויקט יחסי ציבור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמטרתו היחידה: הזדהות עם הפלסטינים ויצירת דה לגיטימציה למדינת ישראל ("מלחמות מונחות תקשורת", יורם פרי, עמ' 54-55).

כך למשל, העיתונאי לשעבר בועז ביסמוט, ששהה בלב ים על אחת מספינות צה"ל, העיד בספרו "עובר כל גבול" על גודל האבסורד באירוע. לדבריו, מארגני המשט צילמו 24/7 את שהתרחש על הספינה, כאשר הם הציגו תמונה מעוותת של חיילי קומנדו מאומנים היטב יורים ללא הבחנה ב"פעילי שלום תמימים". בפועל היו אלה פעילי טרור שניסו להרוג ולחטוף חיילים. ביסמוט אף הוסיף שדובר צה"ל גנז חומרים שלו ושל עיתונאים ישראלים נוספים שהיו עשויים לסייע להציג תמונה אחרת מזו השקרית שהוצגה לעולם ("עובר כל גבול", בועז ביסמוט, עמ' 124).

התוצאות העגומות כאמור לא איחרו לבוא. מדינת ישראל נכנסה בעל כורחה למלכודת הסברתית וספגה מהלומה קשה בזירה המדינית, מוקעת וחבוטה ע"י התקשורת הבינלאומית לנוכח התמונות הדרמטיות ששודרו לעולם.

התוצאות העגומות לא איחרו לבוא. ישראל נכנסה בעל כורחה למלכודת הסברתית וספגה מהלומה קשה בזירה המדינית, מוקעת וחבוטה ע"י התקשורת הבינלאומית, לנוכח התמונות הדרמטיות ששודרו לעולם

המאבק על הנרטיב

מדינת ישראל כידוע משקיעה רבות בתקציב הביטחון, במשאבים ובכוח אדם איכותי על מנת להתמודד מול אויבנו ומבקשי רעתנו. ואולם, לצד המאבק הצבאי המזוין, מתנהל במקביל מאבק על דעת הקהל שאותו מנהלים ארגוני הטרור ו"ארגוני זכויות אדם" וזוהי הזירה התודעתית, שמשליכה ומשפיעה במישרין על שדה הקרב.

הווה אומר, המלחמה כיום אינה מסתכמת רק בלחימה מזוינת, אלא על התודעה, הנרטיב, על רעיונות ואידאות וכן על הלבבות והמוחות של בני האדם. כלומר, הלחימה עברה אל תחום התודעה. כיום, ניתן להגיע אל התודעה של מיליוני אנשים היושבים בבית באמצעות תמונות וסרטונים, שחלקם הגדול מפוברק או מעוות והם משמשים תחמושת יעילה ומתוחכמת נגדנו.

לדאבון לב, מה שארגוני הטרור הבינו כבר בשנות ה-90 (עיין ערך האינתיפאדה הראשונה), אנחנו עדיין לא קרובים להפנים: הזירה התודעתית חשובה לאין ערוך. זאת משום שהתעמולה והארס האנטי ישראליים היוצאים החוצה בן רגע ברשתות החברתיות הינם חלק אינטגרלי בעימות שלנו עם אויבנו. לא אחת התעמולה הזאת מונעת הלכה למעשה מצה"ל מלסיים את העבודה.

לא משנה מה היה אלא מה סופר

הסופר האמריקאי הידוע מארק טווין טען פעם כי "השקר יכול לעשות את דרכו סביב חצי-עולם, בעוד האמת עדיין לא סיימה לקשור את שרוכיה". הדבר נכון שבעתיים בעידן הרשתות החברתיות. חצאי אמיתות, שקרים ותעמולה אנטי ישראלית שמופצת ללא הרף, מרעילה את דעת הקהל העולמית, לצד רשתות תקשורת זרות אנטי ישראליות באופן מובהק.

חצאי אמיתות, שקרים ותעמולה אנטי ישראלית שמופצת ללא הרף, מרעילה את דעת הקהל העולמית, לצד רשתות תקשורת זרות אנטי ישראליות באופן מובהק

בפועל, מדינת ישראל מפקירה את הזירה התודעתית לידי הפלסטינים, שמצידם האמת והעובדות אינן רלוונטיות, שכן חשוב מה הם מספרים לעולם. אלו מנהלים מול ישראל קרב על התודעה 24/7 שברובו מתנהל ברשתות החברתיות.

כך למשל, הפלסטינים מיהרו להאשים את ישראל במותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, ואף סירבו להצעתה לקיים בדיקה בלתי תלויה לקליע שנורה. רק לאחר שישראל הפצירה מספר פעמים ברשות הפלסטינית שתעביר את הקליע שפגע בעיתונאית, אלו העבירו אותו כחודש וחצי לאחר התקרית. לאחר שהועבר הקליע בוצעה בדיקה בליסטית ע"י מז"פ (מעבדה לזיהוי פלילי) שכללה גורמי מקצוע ישראליים בשיתוף נציגות אמריקאית. בסופו נקבע שלא ניתן לומר בוודאות מי פגע בעיתונאית אבו עאקלה.

אך העובדות אינן משנות דבר משום שמרגע היוודע על מותה, הפלסטינים האשימו את ישראל בהרג מכוון בעיתונאית.

דוגמה נוספת מקוממת לא פחות היא מותו של הרופא מטעם הסהר האדום, עבדאללה אבו תין שנהרג בג'נין על ידי כוחותינו. "הד"ר הלוחם" כפי שכונה בפי הפלסטינים, היה פעיל צבאי של גדודי חללי אל אקצא שהם הזרוע הצבאית של הפת"ח. המחבל הרופא חוסל מאש כוחותינו בשעה שהיה חמוש בנשק אוטומטי (ורעול פנים) כשהוא יורה ללא אבחנה לעברם. גם בארגון הטרור הפת"ח כאמור הודו מיד אחרי האירוע שהוא היה פעיל שלהם.

למרות שהפלסטינים הודו כלפי פנים ש"הד"ר" היה פעיל צבאי של הפת"ח, כלפי חוץ ובשפה האנגלית הם ממשיכים לטעון שישראל יורה במכוון בצוותים רפואיים. התעמולה הפלסטינית האנטי ישראלית שהפכה לזירה על התודעה ועל הנרטיב, עובדת ללא הפסקה ולעזאזל עם העובדות, העיקר מה הפלסטינים מספרים.

למרות שהפלסטינים הודו כלפי פנים ש"הד"ר" היה פעיל צבאי של הפת"ח, כלפי חוץ ובאנגלית הם ממשיכים לטעון שישראל יורה במכוון בצוותים רפואיים. התעמולה הפלסטינית האנטי ישראלית עובדת ללא הפסקה

לפיכך, מדינת ישראל מוכרחה להפנים כי הקרב על התודעה הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהזירה הצבאית. המצלמה הפכה כלי נשק לכל דבר ולעיתים בכוחה להשפיע אף יותר מכדור בודד היוצא מלוע הרובה.

הנזקים שמדינת ישראל סופגת במסע הדה לגיטימציה המתמשך הזה חמורים לאין שיעור. לדוגמה, דו"ח של מנכ"ל משרד ראש הממשלה בנימין נתניהו, העיד שישראל ניקתה את שמה מפרשת מוחמד א-דורה שהתרחשה לפני האינתיפאדה השנייה (2000) רק לאחר 14 שנה.

על הממשלה שתקום מוטלת משימה עליונה: לטפל באגרוף ברזל בארגוני החרם המנהלים מסע דה לגיטימציה נגד ישראל. הרשתות החברתיות כאמור הן נדבך מרכזי בקרב על התודעה והלוחמה הפסיכולוגית ביננו לבין ארגוני הטרור שמשכילים להשתמש ברשתות. די להתבונן במיליציית הטרור הקיקיונית ערין אל אסוד ("גוב האריות"). גורי החתלתולים הללו חשים כ"אריות" בשל השימוש הגובר ברשתות החברתיות שהעלה אותם על נס ברחוב הפלסטיני.

בתור התחלה, יש להקצות משאבים לטובת העניין, ולחזק את ידם של אנשי משרד החוץ שמבצעים את עבודתם נאמנה ופועלים לילות כימים בשליחות חשובה מאין כמוה למען מדינת ישראל.

בנוסף, יש לקחת צעד קדימה בחינוך הדור הצעיר ולגייסו לטובת חזית ההסברה וקידום שמה הטוב של ישראל. המאבק בתנועת החרם (BDS), בתעמולה הפלסטינית ו"ארגוני זכויות אדם" למיניהם דורש ידע ומיומנויות שאותן יש להקנות באמצעות שיפור סל הכלים לאוריינות דיגיטלית והידע בתחום הדוברות והדיפלומטיה.

על הממשלה שתקום מוטלת משימה עליונה: לטפל באגרוף ברזל בארגוני החרם המנהלים מסע דה לגיטימציה נגד ישראל. הרשתות החברתיות כאמור הן נדבך מרכזי בקרב על התודעה והלוחמה הפסיכולוגית

לסיום, נדרש שיתוף פעולה מקיף הכולל תמיכה בין משרדי הממשלה השונים לבין ארגונים אזרחיים הפועלים בחזית ההסברה למען ישראל.

משה ראובני הוא פובליציסט ומרצה לפוליטיקה, ביטחון ומזה"ת. במקביל לעבודתו כמרצה הוא יזם חברתי והקים תכנית מנהיגות צעירה לבני ובנות נוער הפועלת להיאבק בתנועת הבי.די.אס והאנטישמיות הגואה. התוכנית "צוערים צעירים דוברות ודיפלומטיה" פועלת ברשויות אשדוד, אשקלון וקרית מלאכי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,100 מילים
סגירה