מייד עם שוך הקרבות, נחלקו תגובות המרכז–שמאל (ושל חלקים ניכרים בעיתונות) בגדול לשניים. בצד אחד ניצבו אלה שהתאבלו ומיחזרו את המנטרות הקבועות והמשעשעות, שעוזרות להפגת כאבים כבר 20 שנה: צילום וחיבוק הדרכון הזר וורסיות שונות של "הלכה לי המדינה". וכמובן, הוויכוח הפרסונלי: "מי אשם?"
אולם, מדאיגה יותר הנטייה של הקבוצה השנייה, זו ה"מכילה", שכוחה הלך וגדל ככל שהתברר עומק הכישלון. נקרא לה "קבוצת הלא־אסון". כבר ביום שאחרי הבחירות נשמעו ביתר שאת קולות המזכירים כי ממשלה אינה כל יכולה ולפיכך, השמיים לא בהכרח נפלו: מה שהיה הוא שיהיה, בשינויים מינוריים הרבה יותר מכפי שתסריטי האימה משרטטים.
בלב הטיעונים הללו עומדת ההנחה כי ראש ממשלה הוא לא כל יכול וכי המציאות חזקה מכל אידיאולוגיה. במילים אחרות: לא בקלות פולשים לסוריה, מספחים שטחים או מבטלים את בג"ץ. יש איזונים ובלמים, יש ממשל אמריקאי ויש מגבלות טבעיות – למשל, פחדיו של בנימין נתניהו מהסתבכויות ביטחוניות מיותרות, שהוכיחו עצמן לא אחת בעבר כגורם ממתן.
לכך אפשר לצרף את הטיעון שחלק מהדמויות החדשות – על אף דעותיהן הקיצוניות – הן בעלות יכולת עשייה מרשימה: בצלאל סמוטריץ', משה גפני, אריה דרעי, אמיר אוחנה, יואב קיש ואיתמר בן גביר הם אנשים מנוסים, נמרצים ומוכשרים. אנחנו אומנם לא מסכימים עימם – אבל יתכן כי יניעו יוזמות וישנעו תקציבים ליעדיהם.
![יו"ר הציונות הדתית ח"כ בצלאל סמוטריץ' מחוץ לבית המשפט העליון בירושלים, 30 באוקטובר 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/10/F221030YS51-1024x640.jpg "יו"ר הציונות הדתית ח"כ בצלאל סמוטריץ' מחוץ לבית המשפט העליון בירושלים, 30 באוקטובר 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)")
חלק מהדוברים אף הצביעו על העובדה שנתניהו הרבה פחות ימני־ניצי מחלק משותפיו, כסוג של נחמה. אחרים הזכירו איך אריק שרון התמתן כשעלה לשלטון
חלק מהדוברים אף הצביעו על העובדה שנתניהו הרבה פחות ימני־ניצי מחלק משותפיו, כסוג של נחמה. אחרים הזכירו איך אריק שרון התמתן כשעלה לשלטון, ואת המשפט המיתולוגי שתבע, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כהוכחה לכך שאנשים קיצוניים גדלים לתוך תפקידים בכירים ומפתחים אחריות בהתאם למעמד ולאצילות המחייבת. לפי המשוואה הזאת, בן גביר כשר לביטחון פנים יגדל לתפקיד ולאחריות הנדרשת המגיעה עימו.
חקיקה סיזיפית ודה־לגיטימציה מתמשכת
הבעיה עם הגישה הזאת היא שהיא עוסקת בהשכחת כאבים ולא בהצעת תרופות. היא מעמעמת את החוליים המתמשכים של החברה הליברלית על־ידי ניתוקם מתמונה גדולה, ומסרבת לראות בצלילות כי שינויים חברתיים מסוכנים לא מתרחשים ביום אחד – ולא תמיד מוצהרים בריש גלי.
היא גם מעלימה באמצעות אופטלגין את הנסיגה המתמשכת של אותם "איזונים ובלמים", בין אם על ידי החלשה אינקרמנטלית של מוסדות ציבוריים (מבקר המדינה, להב 433, הוועדה למינוי שופטים), פגיעה במעמדם של עיתונאים, "ברדוגיזציה" של מערכות תקשורת, הפרטה פרועה של שירותי רווחה, לגיטימציה חסרת תקדים לשחיתות צווארון לבן, וכמובן – המשך הניכור וההסתה נגד החברה הערבית הישראלית.
המאבק על דמותה החברתית של ישראל, על חירויות הפרט, על מעמדה של מערכת המשפט, על עצמאות העיתונות החופשית, על זכויות מיעוט ועל ה"סטטוס קוו" השקרי בין דתיים לחילוניים לא מוכרע רק בהצהרות או בכיכרות, אלא בעבודה שיטתית וסיזיפית של חקיקה מחד ודה־לגיטימציה מאידך למוסדות המדינה שאמורים לשמור על הבלמים והאיזונים האלה.
לא צפויה לנו מהפכה בארבע שנים הקרובות אלא המשך איטי וכואב של תהליך עקירת שיניים שכבר קצת התחלנו להתרגל אליו, בעזרת משככי כאבים
לפיכך, לא צפויה לנו מהפכה בארבע שנים הקרובות אלא המשך איטי וכואב של תהליך עקירת שיניים שכבר קצת התחלנו להתרגל אליו, בעזרת משככי כאבים. הצפרדע שלנו כבר מזמן לא שוחה במים פושרים והתהליך לא יתחיל מחר יש מאין. בלי להכיר בכך, קשה לראות את המרכז–שמאל חוזר לשלטון.
מי שחושש ממלחמה אזורית, רצח שופטים או פגיעה פיזית בעיתונאים – חושש ואז מייד מרגיע – מוטב שייזכר במטרות האמיתיות של חלק מהמנצחות הגדולות: שינוי חברתי עמוק ברוח העליונות היהודית ומשפט התורה וחיזוק הסימביוזה בין דת ומדינה.
או כפי שצייץ אביר דף המסרים החדש שמעון ריקלין (שהמליץ לזנוח את השימוש במילה "ציונות" כמרכיב זהות מרכזי עבורנו ולהחליפה ב"יהדות"): "יהדות שבמרכזה עומד התנ"ך, שהוא שטר הקנין שלנו על ארץ ישראל, ואלה אמורים להיות המצע המשותף לכל עם ישראל".
הדיון החשוב שהתפתח בימים האחרונים סביב הדאגה (המוצדקת והכואבת) לזכויות הקהילה הגאה, שכמה מאויביה המוצהרים יתפסו מקום של כבוד ליד שולחן הממשלה, משתלב במגמה הזאת. נתניהו כבר מיהר להעיר לאבי מעוז מתנועת נעם ש"לא תהיה שום פגיעה במצעדי הגאווה".
במילים אחרות, הנה נולדה לה כבר, עוד לפני שהמנדט של הנשיא להקמת הממשלה ניתן באופן רשמי, טקטיקה מתוחכמת: הקיצוניים יעלו עוד ועוד יוזמות מכוערות, ונתניהו, כיאה למבוגר האחראי, יעצור אותן. הרי לכם איזון!
אלא שאת הרטוריקה נגד הקהילה הגאה וזכויותיה מומלץ לראות בפריזמה רחבה ומתוחכמת יותר – הרי המחנה המנצח מגובש ושיטתי יותר מכפי שאנו מייחסים לו לפעמים.
זכותם של בני זוג הומואים לקיים חיים משותפים מלאים, להתחתן ולגדל ילדים אינה מנותקת, ואולי אף קשורה באופן הדוק, ליוזמות לחיזוק בתי הדין הרבניים, שוודאי יחזרו לדיון בכנסת
זכותם של בני זוג הומואים לקיים חיים משותפים מלאים, להתחתן ולגדל ילדים אינה מנותקת, ואולי אף קשורה באופן הדוק, ליוזמות לחיזוק בתי הדין הרבניים, שוודאי יחזרו לדיון בכנסת (ואולי הפעם גם יעברו) כמו, למשל, הרחבת סמכויות שיפוט של בתי דין רבניים או ההתעקשות לבדוק בציציותיהם של רופאים ורופאות במסגרת חוק החמץ – שהטיס את ח"כ עידית סילמן חזרה לחיקו של "המנהיג שלנו", כפי שהיא מכנה את נתניהו.
סוגיית ההתנגדות להפלות, שמעסיקה את המפלגה הרפובליקאית באמריקה והחלה להזדחל בהדרגה ובשקט לשיח הישראלי בשנים האחרונות – עלולה להרים ראש, אבל בשקט. מגמות של הדתה בצבא (יציאה לקרב בתדרוכים משיחיים, איסור ביקורי הורים בשבתות) או במערכת החינוך גם לא מתרחשות בבת אחת או מתבטאות ביוזמה בודדת.
לכל אלה יש קשר ישיר להחלשה של מערכת המשפט באמצעות העברת פסקת ההתגברות, מינוי מוגבר של שופטים אידיאולוגיים (שעלולה להביא לעוד "תקלות" אתי כרייפיות) או ליוזמה הלא תיאמן לביטול סעיף המרמה והפרת אמונים – שמשמעותה בורדל מטורף של שחיתות ברשות החוק.
הפחדה שיטתית שמולידה התקרנפות
קיים חשש שבזמן שיתקיימו מלחמות הרואיות בטוויטר על מצעד גאווה באשדוד או בכרמיאל – נשכח מהמאבקים הפחות "מעניינים" כמו חוק הכלים החד־פעמייים, שכנראה יהיה הראשון שיבוטל, מה שירחיק אותנו עוד יותר מהאומות הנאורות שכבר מזמן הכירו בסכנה האקלימית הנגרמת משימוש בפלסטיק. ואז, כשמצעד הגאווה באשדוד יאושר (אחרי מריבה טוויטרית הגונה) נחשוב שניצחנו והינה השמיים לא נפלו, עדיין כוחנו במותנינו.
בבואו להתארגן מחדש, כדאי שהמחנה הליברלי בישראל יזכור למשל את המגמות שהשפיעו על העיתונות מאז הניצחון המזהיר של נתניהו ב־2015. אלה הולידו כתבי אישום, אבל גם הפחדה שיטתית, פגיעה בדנ"א של המערכות, התקרנפות רבתי, צנזורה עצמית וחיזוק הבריחה אל מחוזות הרכילות והמסחור.
נתניהו כמובן לא המציא את המגמות הללו, הוא רק שכלל אותן, תוך ניצול החולשות המובנות והכלכליות של מערכות התקשורת והעיתונאים עצמם.
![יעקב ברדוגו ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בוועידת ערוץ 14 בירושלים. 23 באוקטובר 2022 (צילום: Yonatan SIndel/Flash90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/10/F221023YS203-1024x640.jpg "יעקב ברדוגו ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בוועידת ערוץ 14 בירושלים. 23 באוקטובר 2022 (צילום: Yonatan SIndel/Flash90)")
אולם, התוצאה הייתה פגיעה אנושה במערכת "וואלה!", הרס גלי צה"ל, מאבק (שבינתיים נכשל) בתאגיד השידור הציבורי, תפירת חוק מיוחד לערוץ 14, השתלטות מקורביו המיליארדרים על רשת 13, התחזקות מופלאה ממש של עמית סגל – הברון והעורך הראשי של חדשות 12 – כתב אישום נגד מו"ל ידיעות אחרונות – וזאת רשימה חלקית בלבד.
נכון, אף כלי תקשורת לא נסגר. למה לסגור כשאפשר להעביר מסר בשפה שהם מבינים?
מי שלא מסוגל לראות את הקשר – ולו התיאורטי – בין העובדה שבערוץ חדשות מוביל מוציאים ארבעה צוותים ביום אחד כדי לראיין את בן גביר לארבע תוכניות אקטואליה שונות או את האופן שבו ריאיון שיסוי של ח"כ הטרי משה סעדה נגד מערכת המשפט בחדשות 12 הוביל לשריונו בליכוד, לבין שוויון הנפש שבו מתקבלת אמירה מסיתה של בכיר עיתונאי חברת החדשות נגד ערביי ישראל – יתקשה גם להבין איך לפתע פתאום תצית אמירה מכוערת של בן גביר נגד הערבים אש מחודשת בערים המעורבות.
בכלל, אני מהמר שבן גביר לא באמת רוצה את תיק ביטחון הפנים כפוי הטובה, ושגם כאן אנחנו מצלצלים בפעמוני האזעקה הלא נכונים. נתניהו לא ייתן לו, ובן גביר "יוותר" – והינה עוד "ניצחון" עבורנו. אלא שבן גביר, גם בתיק "נטרלי" יותר כמו תחבורה או כלכלה, יהיה חייב לספק את ליטרת הבשר לבוחריו הצעירים שטופי הטסטוסטרון שהגיעו לכבודו לראשונה לקלפי בהתלהבות מדבירה, ומצפים לתמורה.
במילים אחרות: לא צריך להניע אוגדה לתוך לוד כדי להצית אותה. מספיק לשפוך קצת נפט.
וכמובן, מערכת המשפט. ה"רפורמות" המפורסמות. יש לא מעט משפטנים, גם בשמאל, שמתנגדים עקרונית לסעיף מרמה והפרת אמונים בגלל רוחב היריעה שלו והאופן שבו הוא משאיר פתח לפרשנויות. אלא שמשפטנים רציניים דורשים דיון משמעותי בעתידה של מערכת המשפט, ואילו בממשלה הנוכחית ינצלו את הצורך בדיון כזה כדי להחדיר עיזים ולהחליש עוד יותר את בית המשפט העליון, את הפרקליטות ואת רשויות החוק.
כדי להילחם במגמות הללו יש לראות אותן כמקשה אחת, כאיום כולל.
המצב שנוצר מחליש את ההתנגדות החיסונית למגמות כאלה, כמעט מבלי משים. בין כיסאות הממשלה יישבו אנשים שהורשעו (אפילו פעמיים) ובראשה יעמוד אדם שמנהל משפט פלילי, שנראה פתאום מיותר
המצב שנוצר מחליש את ההתנגדות החיסונית למגמות כאלה, כמעט מבלי משים. בין כיסאות הממשלה יישבו אנשים שהורשעו (אפילו פעמיים) ובראשה יעמוד אדם שמנהל משפט פלילי, שנראה פתאום מיותר מתמיד. העיתונות מותשת ומתלהמת, מבקר המדינה מחפש לבדוק "דברים טובים", בוגרי מחאת בלפור עברו בחלקם למחאה הזויה ומיותרת נגד חיסונים (לא אתפלא אם נתניהו מרוצה מהמגמה).
האליטה מפחדת שיקראו לה "ישראל הראשונה", השופטים מפחדים להיראות אקטיביסטיים והשוטרים בלהב 433 חושבים פעמיים לפני שהם מתחילים לחקור. כל אלה אינן מגמות סופניות ולא בהכרח ראויות לכותרות בעיתון.
לא כל העיתונאים מפחדים, לא כל השופטים מתקרנפים, לא כל השוטרים משותקים. בכנסת עדיין ילחמו נגד חוקים מסוכנים לדמוקרטיה ובבג"ץ עדיין אפשר לעצור אותם. תחקירים יתפרסמו ולנתניהו נכונו עוד כישלונות וקשיים לא מעטים. אין שום ביטחון שבכלל יחזיק ארבע שנים תמימות בתפקיד.
אבל כדי לצלוח את הנהר השוצף שלפנינו ולהגיע בחיים אל הגדה השנייה, המתרחקת, צריך יהיה להיערך מחדש ולהבין את הטקטיקה והאסטרטגיה של המנצחים כמקשה אחת. צריך יהיה להציע אלטרנטיבה שלמה ומובהקת, לא "אסטרטגיית תיקו".
צריך יהיה גם לחבק את הציבור הערבי המתון ואת מנסור עבאס – ולא להסתפק במשחקי מחבואים מהוססים רק כדי לא להרתיע "מצביעים מהימין" שממילא לא מצביעים למחנה הליברלי
צריך יהיה גם לחבק את הציבור הערבי המתון ואת מנסור עבאס – ששיתוף הפעולה האמיץ שלו עם הרחוב היהודי תוגמל על ידי הציבור שלו, בסיפור האופטימי היחיד של הבחירות האלה – ולא להסתפק במשחקי מחבואים מהוססים רק כדי לא להרתיע "מצביעים מהימין" שממילא לא מצביעים למחנה הליברלי.
ובעיקר, צריך להבין שמגמות קשורות זה בזה: הרס מערכות ביקורת, פגיעה בזכויות להט"בק, איום על העיתונות, החלשה של מערכת המשפט, משיחיזציה של הצבא, העלמת עין משחיתות או הדרת הציבור הערבי ישראלי – אינן תקלות. מי שרוצה לאפסן את הדרכון הפורטוגלי או הפולני במגירה ולהילחם עליהן, חייב להתעורר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם