ערוצי התקשורת מדווחים שהליכוד ויהדות התורה הסכימו להעביר חוק שיאפשר למנהל בית חולים לאסור על הכנסת מזון לבתי חולים במהלך החג היהודי פסח. הם גם מדווחים כי מדובר במשהו שייעשה בניגוד להחלטת בג"ץ שהתקבלה באפריל 2020.

ההיפך הוא הנכון, מדובר בנגזרת ישירה של אותה החלטה.

בתקשורת מדווחים שהליכוד ויהדות התורה הסכימו להעביר חוק שיאפשר למנהלי בתיה"ח לאסור הכנסת מזון במהלך פסח, וכי זה ייעשה בניגוד להחלטת בג"ץ. להיפך. מדובר בנגזרת ישירה של אותה החלטה

החלטת בג"ץ הוצגה כסיבה לפירוק הממשלה הקודמת. עידית סילמן וחבריה מיצבו את עצמם כחשמונאים בני ימינו, המורדים בהגמוניה שהחזירו את הטהרה לבית המקדש-החולים מפני המתייוונים שביקשו לטמא אותו, במקרה הזה עם חמץ.

אחרי ששר הבריאות כתב לבתיה"ח שאין למנוע הכנסת חמץ בפסח – יו"ר ועדת הבריאות, עידית סילמן, תוקפת: "שר בישראל, בקואליציה כמו שלנו, אומר לצערי להכניס חמץ. זה זלזול באחוזים רציניים מהציבור בישראל. לא נוכל לאפשר לאדם כזה להמשיך להיות שר אם הוא ממשיך באמירות האלה" @diklaaharon pic.twitter.com/d8pZYbHjBx

— כאן חדשות (@kann_news) April 3, 2022

כאחת העותרות נגד נוהל הרבנות הראשית בבתי חולים בפסח, מי שישבה בדיונים וטרחה לקרוא את פסק הדין, אפשר רק להתרשם מהווירטואוזיות של הספין. בפועל, בג"ץ פסק שצריך להגיע לפשרה שמאפשרת לכלל האוכלוסייה, שומרי המצוות ואלו שאינם, לקבל מענה על צרכיה.

קל לבטל את הספין בכך שזה פשוט מה שעושים ביביסטים. אבל הספין הספציפי הזה מגלם משהו הרבה יותר אפל מסתם מניפולציה. כדי להבין אותו ואת חומרתו צריך להבין קודם על מה בכלל הייתה העתירה:

כאחת העותרות נגד נוהל הרבנות הראשית בבתי חולים בפסח, מי שישבה בדיונים וטרחה לקרוא את פסק הדין, אפשר רק להתרשם מהווירטואוזיות של הספין הזה, שמגלם משהו הרבה יותר אפל מסתם מניפולציה

במהלך השנים האחרונות התפתח מנהג בבתי חולים ציבורים בישראל, שמהרגע שמטבח בית החולים עובר הכשרה לפסח על ידי הרבנות הראשית (מונופול הכשרות דאז), נאסר על כל הבאים לבית החולים – מטופלים, צוות ומבקרים – להכניס כל דבר מזון לשטח בית החולים. הסיבה לאיסור היא החשש של הרבנות הראשית שאוכל שאינו כשר לפסח (לא בהכרח חמץ אלא כל אוכל) ייגע בכלים מהמטבח שהוכשרו לפסח, יחזרו למטבח הכשר לפסח וכך יטמאו את הכשרות לפסח של המטבח כולו.

כדי למנוע את התסריט שאדם הכניס אוכל לבית החולים, מצא כלים של המטבח שהוכשרו, החליט לאכול את האוכל שלו דווקא בכלים אלו, ואז החזיר אותם למטבח בלי שאף אחד ידע – הורו למאבטחים של בתי החולים הציבוריים בישראל להפוך לבודקי חמץ. הם נאלצו להשתמש בסמכות החוקית שניתנה להם במקור לבצע בידוק בטחוני אך ורק לצרכי ביטחון – כדי לחטט לאנשים בתיק ולהחרים כל דבר מזון.

נבהיר, אין ומעולם לא הייתה טענה דתית לגבי הכנסה, גם של חמץ, לשטח הציבור של בית חולים. הרבנות הראשית החליטה, שבשביל שמטבח יוגדר ככשר, כל בית החולים כולל המדשאות והחנייה צריכים להיות כשרים. זה דומה לקביעה שכדי שחדר ניתוח יהיה סטרילי, כל בית החולים כולל המדשאות והחנייה צריכים להיות סטריליים. יש בזה משהו. לכלוך אכן יכול להיכנס לחדר ניתוח מבחוץ. ועם זאת, ברור שזו דרישה לא מידתית.

זה דומה לקביעה, שכדי שחדר ניתוח יהיה סטרילי, כל ביה"ח כולל המדשאות והחנייה צריכים להיות סטריליים. לכלוך אכן יכול להיכנס לחדר ניתוח מבחוץ, אך ברור שזו דרישה לא מידתית

המציאות שנוצרה בשטח היתה שמחד, ציבור אדוק במיוחד, שאינו נוטה גם כך לבטוח או להסתפק בכשרות של בית החולים, אכל בחמגשיות שמוגשות לחולים ומבקרים על ידי עמותות חסד דתיות, ומאידך, שאר הציבור – חולים, צוות ומבקרים – נאלצו לסבול תנאים לא מתקבלים על הדעת.

במהלך העתירה, אלפים שיתפו סיפורים קורעי לב: האמא לילד במחלקה האונקולוגית שהייתה צריכה לפצוח בקמפיין לקבל אישור להביא לבנה מרק מהבית, המתמחה הצליאקית שנאלצה לרעוב במשמרת של 26 שעות כי החרימו לה אוכל ללא גלוטן, החולה המבוגר שפרץ בבכי כשהחרימו לו שקית עם מאפה שקנה לסוף טיפול באשפוז יום אונקולוגי, והמבקרת הדרוזית שלא הבינה למה לוקחים את הפיתות שאפתה ליולדת.

במהלך הדיונים שנמשכו שנים, היה נדמה שבית המשפט עושה הכל כדי לא לפסוק לגבי פרקטיקה שהיא באופן ברור עבירה על מספר חוקים, כולל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. המדינה, כך היה נדמה, עשתה הכל כדי למרוח את הזמן, להטריל את בית המשפט, ולא להציע שום פתרון מלבד המשך עבירה על החוק.

אם לא די בכך, המדינה הציבה לאורך כל המשפט איש קש מסוכן, על בסיס אפס ראיות, כאילו ציבור שומר מצוות ימנע מהגעה לבתי חולים אם יותר לכלל הציבור (נניח חולים אונקולוגים או אנשים עם אלרגיות) להכניס אוכל לבית החולים.

אלפים שיתפו סיפורים קורעי לב בעתירה: אמא לילד במחלקה אונקולוגית ניסתה לקבל אישור להביא לבנה מרק מהבית, מתמחה צליאקית שנאלצה לרעוב במשמרת של 26 שעות כי החרימו לה אוכל ללא גלוטן

מהות העניין – האם המטבח כשר או לא כשר לפסח – נדחקה לשוליים. כך, במקום דיון מעשי שאפשר וראוי למצוא לו פשרה פרקטית, שמאפשרת לשומרי כשרות ולכלל האוכלוסייה להיות מוזנים בבתי החולים בישראל על פי צרכיהם – המדינה ובהמשך עיתונאים ופוליטיקאים, הפכו את הדיון ברמה מטאפורית לסיפור חנוכה. סיפור על טיהור יהודי של בית המקדש-החולים מטומאת המתיוונים החילונים.

נחזור להסכם של הליכוד ויהדות התורה: אחת הטענות של המדינה ושותפיה בעתירה הייתה, שעל פי חוק זכויות החולה מותר למנהל בית חולים לקבוע שעות ביקור. וזה אומר, לשיטתם, שגם בסמכותו להחליט לאסור על הכנסה של כל דבר מזון לשטח בית החולים בפסח. שופטי בג"ץ טענו שאין שום דרך לקפוץ לפרשנות כזו. ולכן פסקו:

"בסעיף זה (לחוק זכויות החולה) אין ולו בקירוב ביטוי להסמכה ברורה ומפורשת של הנהלות בתי החולים להגביל את הכנסת המזון אליהן מטעמי כשרות, ואין בו כדי להקנות להן סמכויות הכרוכות בפגיעה בחופש מדת ובאוטונומיית המטופל במרחב האישי המצומצם המסור לו בבית החולים, הנגזרת מערך כבוד האדם. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו, מקום שהשיקולים המנחים את פעולת הרשות המינהלית הם שיקולים דתיים, אז נדרשת קביעה מפורשת וברורה, בחקיקה ראשית, 'בדברים שאינם משתמעים לשתי פנים'".

כלומר, בג"ץ פסק שאם רוצים לחייב רשות מנהלית לעשות משהו משיקולים דתיים, אז נדרשת קביעה בחקיקה ראשית שאינה משתמעת לשני פנים. נראה שהליכוד ויהדות התורה דווקא קראו את פסק הדין ועושים בדיוק את מה שבג"ץ קבע.

שווה לחשוב רגע מה המשמעות של לשים את ההחלטה הזו על כתפיו של מנהל בית חולים:

מנהלי בתי חולים הם לרוב לא רבנים אלא רופאים שיודעים שאין שום דרך לנהל בית חולים אם באמת לא מאפשרים להכניס לשטחו אוכל, אפילו שבוע אחד בשנה. יש מטופלים רבים שהמשמעות של זה היא שהם כנראה ימותו. לא כי הם מפונקים ולא כי מישהו רוצה לעשות אצבע בעין, אלא פשוט כי אנשים לא מתאשפזים בבית חולים בשביל הכיף אלא בדרך כלל כי מצבם הבריאותי לא משהו. בני מזל הם מי אין להם מושג למה לפעמים חייו של אדם תלויים בכך שיהיה אפשר להכניס לבית החולים דבר מה שהם מסוגלים לאכול, ולחיות כך עוד יום.

מנהלי בתיה"ח יודעים שאי אפשר לנהל ביה"ח אם לא מאפשרים להכניס לשטחו אוכל, אפילו שבוע בשנה. יש מטופלים שמשמעות הדבר מבחינתם היא אולי מוות. לפעמים חייהם תלויים במשהו שהם מסוגלים לאכול

מנהלי בתי חולים גם יודעים משהו על צרכי הצוותים שלהם, שעובדים משמרות ארוכות בשעות לא שעות ובתנאים בהם יש במדינת ישראל מחסורי כח אדם רפואי עצומים. המשמעות של זה היא, שאפילו אם רופאים, אחיות ואחרים היו רוצים לצאת לאכול בקפיטריה הכשרה לפסח, לא תמיד יש להם זמן. הם צריכים לתפקד במשמרת, כשחיי אדם בכפות ידיהם, תוך נשנוש זריז של אוכל שהביאו מהבית. זו המציאות.

מצד שני, מנהלי בתי חולים ציבוריים צריכים תקציבים ממשלתיים. אם יעבור החוק הזה, מנהלי בית החולים יצטרכו לשקול האם יקריבו, מילולית, את חייהם, בריאותם ורווחתם של אותם חסרי מזל שמתאשפזים במקרה בפסח, וישחקו עוד קצת את הצוותים השחוקים, על מנת שיוכלו תיאורטית להציל חיי אדם ולהקל על צוותים עם תקציבים ממשלתיים. תקציבים שאחרת כנראה ישללו מהם.

יש כמובן בחירה נוספת והיא ישראבלוף. מנהלי בתי חולים יאסרו, ואנשים יבריחו פנימה אוכל. מידי פעם יתפסו מבריח רנדומלי ויעשו ממנו דוגמה, אבל רוב הזמן, יישמר איזון מתוק בין כפייה והעלמת עין.

גם הליכוד וגם יהדות התורה יודעים את כל זה. הם הרי לא מטומטמים. הם יודעים את זה בדיוק כפי שהם יודעים שפסק הדין של בג"ץ קבע שיש להגיע לפשרה וכפי שהם יודעים שהחוק שהם מתכננים להעביר נגזר ישירות מאותה הפסיקה.

ציבור חילוני שאינו חווה את המיתוס היהודי כמחזור דטרמיניסטי, גם חושב שהחוק הזה קשור לפסח. הוא קשור לחנוכה. הוא חלק מתהליך "טיהור" מטאפיזי של מי שרואים את עצמם כחשמונאים בני ימינו מה"התייוונות", שהיא דמוקרטיה ליברלית.

ציבור חילוני חושב שהחוק הזה קשור לפסח. הוא קשור לחנוכה. הוא חלק מתהליך "טיהור" מטאפיזי של מי שרואים עצמם כחשמונאים בני ימינו מ"ההתייוונות", שהיא דמוקרטיה ליברלית

הוא חלק מתהליך של ביסוס אידאל של ממלכה יהודית עצמאית ענפה גם מעבר לירדן, כמו זו שכבש אלכסנדר ינאי, שאיחד את תפקיד המלך והכהן הגדול וגימד את הסנהדרין. אידאל שהביא גם לטבח האכזרי של מתנגדיו הפרושים, טבח שב-2018 נמצאו לו ראיות ארכיאולוגיות מצמררות במגרש הרוסים.

במישור הפרקטי, אם יעבור כזה חוק, כנראה שאזרחי ישראל יוכלו להמשיך להבריח בפסח אוכל לבתי חולים בתחתונים, כפי שעשו לפני הכרעת בג"ץ בעתירה. במישור הסמלי – המישור שנחווה כאמת בקרב ציבור פונדמנטליסטי, המישור שציבור חילוני אינו מבין ואינו מייחס לו חשיבות – המשמעות של החוק הזה למתנגדי הקנאים בני ימינו היא אחת: איום.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.