"העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שמסתכלים מהצד, שותקים ולא עושים דבר".

(אלברט איינשטיין)

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אפשר לחתוך את השקט הזה בסכין. מסביב תוהו ובוהו, מדינת ישראל בדרך לדמוקטטורה, החזון הציוני מתמוטט, בראש המדינה עומדת לכהן חבורה מסוכנת של עבריינים, מושחתים ופורעי חוק, ובראשה נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, המתקרנפים החדשים מתרבים בכלי התקשורת, חוקים חדשים מאיימים לפגוע בזכויות הפרט, האלימות משתוללת, הכיבוש משחית, הפשיזם משתלט על המרחב הציבורי – והאמנים ואנשי הרוח עומדים מהצד ושותקים.

אפשר לחתוך את השקט הזה בסכין. מסביב תוהו ובוהו, ישראל בדרך לדמוקטטורה, בראש המדינה עומדת לכהן חבורת מושחתים ופורעי חוק, והאמנים ואנשי הרוח עומדים מהצד ושותקים

כאשר הקורונה פגעה להם בפרנסה, הם יצאו לרחובות והקימו, בצדק, קול זעקה נגד השלטון. עכשיו, כשהדמוקרטיה קורסת ושלטון החוק בסכנה, הם עומדים מהצד ושותקים.

מה עוד צריך לקרות כדי שהם יתעוררו מהתרדמת שאחזה בהם?

אנשי רוח ואמנים הם מובילי דעת קהל. אינני מתכוון לאמנים אזוטריים או למתחזים למיניהם. אינני מתכוון לאלה עם השקפת עולם ימנית שמרנית, שתומכים בשלטון המתהווה. זכותם. אני מתכוון לרוב אנשי הרוח והאמנים בעלי השכלה, מצפון והשקפת עולם ליברלית, ומערכת ערכים התואמים את מגילת העצמאות. אני מתכוון במיוחד לאלה שאכפת להם, שיש להם השפעה על השיח הציבורי ועל מצב הרוח הלאומי.

אני מתכוון לאמנים ולאנשי רוח, שיש להם יכולת לאתגר את השלטון, שמורכב כמעט כולו מפוליטיקאים בינוניים ותאבי שררה, חלקם חשוכים, שוביניסטים וקיצוניים.

אנשי רוח, גיבורי תרבות ואמנים אינם יכולים לשנות את העולם, אבל הם יכולים להשפיע על המציאות.

אז למה זה לא קורה?

אני מתכוון לאמנים ולאנשי רוח, שיש להם יכולת לאתגר את השלטון, שמורכב כמעט כולו מפוליטיקאים בינוניים ותאבי שררה, חלקם חשוכים, שוביניסטים וקיצוניים

יש לכך סיבות רבות: הם עייפים. הם מפחדים. הם מיואשים. הם לא מאמינים שיצליחו לשנות משהו. הם איבדו אמון בפוליטיקאים. כל מה שהם רוצים זה ליצור אמנות ולחזור הביתה בשלום.

אחדים שאזרו אומץ בעבר ופתחו את הפה חטפו ריקושטים ואיומים. רוב האמנים אינם מרגישים (עדיין) פגיעה ממשית בפרנסה או בחופש הביטוי שלהם. השמש זורחת בכל בוקר והכל בסדר.

אגב, חופש הביטוי כבר מזמן התערער, והצנזורה העצמית חיה ובועטת, לא רק בתקשורת אלא גם באמנות. אני יודע זאת גם משיחות אישיות שקיימתי עם יוצרים ומנהלים בכירים וזוטרים במוסדות התרבות והאמנות.

מתי ראינו לאחרונה סאטירה בועטת ונושכת בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה? מתי האזנו לשיר מחאה פוליטי? מתי נחשפנו ליצירת אמנות פרובוקטיבית באמת, מרגיזה ומעוררת למחשבה? זה הרי תפקידה של האמנות. לא רק לעשות נעים.

אולי זו ציפייה מוגזמת מגיבורי התרבות שלנו. אין להם אומץ לצאת לציבור ולומר את מה שהם חושבים באמת. ועם פוסטים בפייסבוק לא עושים מהפכות.

מתי ראינו לאחרונה סאטירה בועטת ונושכת בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה? מתי האזנו לשיר מחאה פוליטי? מתי נחשפנו ליצירת אמנות פרובוקטיבית באמת, מרגיזה ומעוררת למחשבה? זה הרי תפקידה של האמנות

אבל אם נעיף מבט על העולם המערבי נראה ששם אמנים מפורסמים לא שתקו, תקפו את השלטון, יצאו לרחובות, עלו על בריקדות, לקחו סיכונים ולא פחדו להציב מראה נוקבת מול המציאות המעוותת.

משפחתו של פרינס דורשת מהנשיא טראמפ להפסיק להשתמש בשיריו של הזמר המנוח לצרכים פוליטיים. גם האבנים, אדל, חברי קווין, ניל יאנג, אר.אי.אם, ועוד דרשו מטראמפ לא להשתמש בשיריהם. ואולם, מתברר כי כל אדם יכול לעשות כרצונו. אין חוק בארה"ב האוסר השמעת שירים בפומבי גם לא בעצרות בחירות. pic.twitter.com/sE3hDGgBZz

— Benny Dudkevitch (@BennyDudkevitch) October 13, 2018

ואצלנו? האמנים חסרי אונים מול ממשל דורסני, ששם את התרבות במקום האחרון. שר תרבות הוא תפקיד לא נחשב בכל הממשלות שקמו כאן. תקציב התרבות הוא בקושי שליש אחוז מתקציב המדינה, כאשר לפי אמנת אונסקו הוא חייב להיות לפחות אחוז מתקציב המדינה. השלטון בישראל מעדיף את האמנים רעבים או תלויים בממסד.

האמנים בישראל אינם קבוצת לחץ. כל עוד הם שותקים, לא סופרים אותם. הם אינם יכולים להוריד את השלטר או להשבית את המדינה. אבל הם יכולים לזעזע, לטלטל, לעורר שיח ציבורי ולעשות הרבה רעש תקשורתי. יש להם השפעה על הציבור הרחב, ולמערכת הפוליטית יש הרבה סיבות לחשוש מהם. לאור התחזיות השחורות על התפרקות הדמוקרטיה והשתלטות כוחות אפלים על המרחב הציבורי, המחאה שלהם היא קריטית.

מחאת אנשי רוח ואמנים יכולה רק לעשות טוב לתדמית שלנו בעולם וליחצן את הצד היפה והליברלי של ישראל. הם יכולים להיות השגרירים הטובים ביותר שלנו בעולם. בתנאי שהם יתעוררו. שתיקת האמנים בימים אלה אינה רועמת. היא עלובה ומביישת.

האמנים בישראל אינם קבוצת לחץ. כל עוד הם שותקים, לא סופרים אותם. הם אינם יכולים להוריד את השלטר או להשבית את המדינה. אבל הם יכולים לזעזע, לטלטל, לעורר שיח ציבורי ולעשות הרבה רעש תקשורתי

השאלה אינה אם יפרוץ מרי אזרחי, אלא מתי זה יקרה. את המרי הזה, את המחאה הזו צריכים להוביל אנשי רוח ואמנים אמיצים. איפה הם? לאן הם נעלמו? מתי הם יפסיקו לעמוד מהצד ולשתוק?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.