תארו לעצמכם סכסוך מדמם, מתמשך, שבו שני צדדים שרויים בקרע למשך עשורים רבים (לפחות). פיסת אדמה אחת קטנה כלואה בתוך ספירלה בלתי נגמרת של אלימות, מתודלקת על ידי שאיפות לאומיות וברקע תפיסות דתיות, מרדף אחרי צדק ודרישה של כל צד לביטחון. בסכסוך הזה שנאה וטרור הם בעלי הבית ברחובות, במקום בו אין יום שאינו יום השנה למותו של אדם כתוצאה מהסכסוך. נשמע מוכר, לא? בעיקר בימים והחודשים האלו.

תארו לכם סכסוך מדמם בו שני צדדים שרויים בקרע מתמשך. פיסת אדמה קטנה כלואה בספירלה בלתי נגמרת של אלימות. שנאה וטרור הם בעלי הבית ברחובות ואין יום שאינו יום השנה למותו של אדם בשל הסכסוך

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עכשיו דמיינו שהמנהיגים והקהילות בשני הצדדים מבינים שאין מנצחים בסכסוך הזה, שאף צד לא יכול להכריע או להעלים את הצד השני. אחרי תהליך ארוך של משא-ומתן ושבוע לפני שנחתם ההסכם, רוב מוחלט בציבור בשני הצדדים לא חשב בכלל שהם יזכו לראות שלום וסוף לסכסוך בימי חייהם. שבוע לאחר מכן – זה קרה.

הסיפור הזה התרחש לפני 25 שנים. הסכם "יום שישי הטוב" בצפון אירלנד. לפני כחודש אנחנו, טארק (הפלסטיני) ודניאל (הישראלית) זכינו לנסוע יחד במשלחת משותפת ישראלית-פלסטינית מטעם יוזמת ז'נבה לבלפסט, שם הבנו איך פתרו את הסכסוך בצפון אירלנד. פגשנו שם פוליטיקאים, אקדמאיים, משפחות קורבנות ואסירים לשעבר משני הצדדים.

מטרת המשלחת הייתה לבחון את הדרך לסיום הסכסוך שם, כדי לראות אילו מסקנות נוכל להסיק לגבי הסכסוך שלנו כאן בבית. לשמוע כיצד הסכסוך שם הסתיים עורר בנו תקווה אמיתית שכך יכול גם להסתיים סיפורו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אפילו בימים מדממים וקשים כמו ימים אלו.

אומרים שאי אפשר להשוות בין סכסוך לאומי אחד לאחר – בין אם בגלל הא-סימטריה המובנית בין הישראלים והפלסטינים, בגלל שישראל גם מנהלת כיבוש, או בכלל בגלל פערי השפה, שלא היו בסכסוך בצפון אירלנד.

זה התרחש לפני 25 שנים. הסכם "יום שישי הטוב" בצפון אירלנד. לפני כחודש אנחנו, טארק (הפלסטיני) ודניאל (הישראלית) נסענו במשלחת משותפת ישראלית-פלסטינית לבלפסט, להבין איך פתרו את הסכסוך שם

יש הבדלים בין סכסוך אחד לאחר, אין ספק, אבל הצעדים בדרך לסיום שפיכות הדמים והסכסוך, דומים במיוחד: הכרה בפצעי העבר של שני הצדדים, התייחסות לדרישות והצרכים של כל צד וניסיון לאזן ביניהן, בהבנה שהיעד הוא פשרה הוגנת.

כיום בצפון אירלנד, מי שהיו יריבים מרים בונים יחד קהילות, חיים בביטחון ובחופש. ההסכם הוביל לשינוי כמעט בלתי נתפס בין מי שהיו עד לא מזמן אויבים מרים.

בחור צעיר, בן 25, שנולד בדיוק בשנה שבה נחתם ההסכם, אמר לנו על עצמו שהוא "מרגיש גם בריטי וגם אירי". משפט כזה היה נחשב, רק לפני 25 שנים, למשוגע לחלוטין או אפילו כבגידה. הצעיר הזה זכה לגדול במציאות שבה אין סתירה בין להרגיש אירי לבריטי.

עדיין, השלום בצפון אירלנד הוא לא מושלם – אפילו רחוק מכך. תהליך הפיוס היה ארוך ועתיר מכשולים: ברחובות מרגישים את שאריות האיבה וההפרדה בין שכונות, והמטענים המעיקים נוכחים גם בשיחות עם לוחמים לשעבר. ועדיין, אף אדם שפגשנו לא טען כי היה רוצה לחזור לימים האלימים והקשים שלפני ההסכם.

אחת השאלות שעלו הרבה בשיחות עם מקומיים איריים הייתה, האם ההסכם אליו הגיעו הביא צדק עבור שני הצדדים? איך, למשל אנשים קיבלו את שחרור כל האסירים בשני הצדדים, שלרבים מהם דם על הידיים? התשובה הרווחת הייתה שאכן, אין צדק בשחרור האנשים הללו, אבל שאין דבר כזה צדק אבסולוטי. המתים בסכסוך לא יחזרו לחיים, הכאב והסבל שנגרם לחיים לא יבוטל והדבר הצודק היחיד שניתן לעשות היום הוא להבטיח שאף אדם לא יקפד את חייו בשל הסכסוך הזה יותר לעולם. על זה העם האירי הצביע ב-1998, ולזה אנו מקווים להגיע גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעתיד הלא מאוד רחוק.

יש הבדלים בין סכסוך אחד לאחר, אבל הצעדים בדרך לסיום שפיכות הדמים והסכסוך, דומים: הכרה בפצעי העבר של שני הצדדים, התייחסות לדרישות והצרכים של כל צד וניסיון לאזן ביניהן בפשרה הוגנת

למרבה הצער, אירועי החודשים האחרונים לא תורמים לתחושת תקווה לסיום האלימות בארץ הקטנה הזאת. פלסטינים נהרגים מאש צה"ל כמעט מידי יום, אזרחים וחיילים ישראלים נפגעים ונהרגים על ידי חמושים פלסטינים, אלימות מתנחלים בפלסטינים, חיילים ופעילי זכויות אדם ישראלים יחדיו, ומעצרים מנהליים תכופים פוגעים בחופש של עוד ועוד פלסטינים, בהם גם קטינים.

גם האווירה הפוליטית בשני הצדדים לא מועילה במיוחד, עם מערכת בחירות שהזניחה את השאלה המדינית בישראל, הממשלה המסתמנת לקום, ו-15 שנים ללא מערכת בחירות כללית בצד הפלסטיני.

זה כמעט מפתה לתת לחוסר התקווה להזין קבלה של המשך המציאות העגומה שאנחנו חיים בה. אנחנו כבר לא מסוגלים לדמיין מצב בו מעגל הדמים יפסיק והסכסוך ייפתר. והאמת היא שלא נגיע למקום אליו הגיעו האירים אם לא נבין ונקבל את הלגיטימיות של שני הנרטיבים, הישראלי והפלסטיני, ונמצא את "דרך המלך", בין שניהם.

אנחנו צריכים לכתוב לעצמנו סיפור חדש, סיפור ישראלי ופלסטיני. בסוף זה יקרה – אף מלחמה לא נמשכת לנצח. השאלה היחידה היא מה אנחנו מסוגלים לעשות כדי להביא את היום מוקדם ככל האפשר.

אנחנו כבר לא מסוגלים לדמיין שמעגל הדמים יפסיק והסכסוך ייפתר. והאמת היא שלא נגיע למקום אליו הגיעו האירים אם לא נבין ונקבל את הלגיטימיות של שני הנרטיבים, הישראלי והפלסטיני, ונמצא את "דרך המלך" ביניהם

אנחנו חולמים על היום בו ילדינו או נכדינו יזכו להזדמנות לומר כי הם מרגישים גם ישראלים וגם פלסטינים. נמשיך לעבוד יחד, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, כדי לקרב את היום הזה. גם ביום שלפני השלום שם, אף אחד לא האמין שהוא אפשרי.

טארק מנסור הוא סטודנט לשיווק באוניברסיטת ביר זית ואקטיביסט פלסטיני.

דניאל קמפטון היא קרמיקאית בת 30 מכפר ורבורג, סטודנטית בתכנית הבינלאומית הרב-תחומית במכללה האקדמית תל אביב יפו.