הסמטאות המובילות לחלק העליון של רובע הדר בחיפה טובלות בירוק ומוגנות מהמולת העיר. באחד הבניינים הישנים נמצאת הדירה של משפחת וייזל. הדירה עמוסה בעבודות אומנות ובספרים, רבים מהם ספרי פנטזיה וספרות יפה.

מהמרפסת נשקף נוף פנורמי למפרץ חיפה עד בת גלים ובית החולים רמב"ם ובאופק הקרוב יותר אזור מסדה השוקק יחסית. אם מביטים למעלה, מרחק של רחובות ספורים, אפשר לראות גם את מרכז הכרמל והמרכז הרפואי בני ציון, בית חולים ממשלתי בעל מוניטין המציין השנה מאה להיווסדו.

אלה הם תחנות בחייו של נמרוד וייזל, שהתגורר כאן בשנתיים האחרונות, יחד עם אחיו הצעיר שריה. אח נוסף – הבכור – גר במרכז.

ב־6 באוקטובר האחרון, בשעה שבע בערב, שריה חזר לביתו אחרי יום עבודה ארוך ומצא את נמרוד ללא רוח חיים במרפסת.

מרפסת בית משפחת וייזל בחיפה. אוקטובר 2022 (צילום: עומר שרביט)

הוא הזעיק את אנשי ההצלה. כשהגיעו, אחד מהם ביקש חפץ חד כדי לחתוך את החבל בזמן ששריה החזיק באחיו והוריד אותו לקרקע. באותו זמן הגופה כבר הייתה קרה. חבר שהגיע לדירה אחר הצוהריים לא הבחין במה שחיכה בחוץ.

באותו יום נמרוד היה אמור להגיע לוועדת סל שיקום בריאותי, שהתכנסה בבניין הטיל. ככל הנראה הוא לא הגיע לשם והשיחה האחרונה שיצאה מהטלפון שלו הייתה בשעה 12:20 בצוהריים לחברתו ענבל. בחודש וקצת מאז ששוחרר מבית החולים היא ניסתה לעזור לו בקניית תרופות ובקבלת טיפול רפואי.

אלא שהיא התקשתה לעשות את זה, שכן היה קשה מאוד להוציא ממנו מידע קוהרנטי ולא היו ברשותו תעודות מזהות. כמו כן, קופת חולים כללית טעתה בניירת ולמעשה לא עשתה דבר כדי לוודא שיקבל את הטיפול הפיזי והנפשי הדרושים לאדם במצבו.

נמרוד סיים את חייו בגיל 39, רק חמישה שבועות אחרי ששוחרר משיקום פיזי בבני ציון. זה קרה אחרי שקפץ מאותה מרפסת לפני קצת יותר מחצי שנה ונפצע קשה בכל חלקי גופו.

נמרוד סיים את חייו רק חמישה שבועות אחרי ששוחרר משיקום פיזי בבני ציון. זה קרה אחרי שקפץ מאותה מרפסת לפני קצת יותר מחצי שנה ונפצע קשה בכל חלקי גופו

מודעת אבל של נמרוד וייזל ז"ל. אוקטובר 2022 (צילום: עומר שרביט) 

הסוף העצוב היה כמו תסריט שכאילו נכתב מראש. לא בטוח שהיה אפשר להציל אותו מעצמו אבל ברור כי התנהלות המערכת הרפואית כלפיו הייתה על גבול האבסורד. התנהלות שחשפה שורה של כשלים מטרידים שמומחים מגדירים כהזנחה והפקרות האופייניות למקרים כאלה.

המערכות לא מתקשרות אחת עם השנייה, מגלגלות אחריות ופשוט מפקירות אדם – עם מוגבלות נפשית קשה ומסוכנות לעצמו ולסביבתו – להתברבר לבד בבירוקרטיה רפואית וסידורים שאין שום סיכוי שיידע או ירצה לעמוד מולם. הסיפור המתואר כאן הוא רק מקרה אחד אבל מצביע על אוזלת יד והתנערות של המדינה ממענה מינימלי לעשרות אלפי אנשים כאלה ובני משפחותיהם.

מציאות של פנטזיה

המוות לא היה זר לנמרוד. הוא דיבר עליו בגלוי. הוא היה "קצת בודהיסט, לא פחד מהמוות ולא ראה בו משהו נוראי, דיבר עליו ושר עליו. זה לא מישהו שמת ביגון קודר", מספר אחד מחבריו, שליווה אותו גם בשנה האחרונה.

"בובי ונטורה מת כמו שחי", ספרו של נמרוד וייזל ז"ל (צילום: עומר שרביט)

בגיל 24 הוא הוציא ספר סיפורים סוריאליסטיים, "בובי ונטורה מת כמו שחי". בכריכה הוא אייר אדם מעורטל בעל עיניים המביטות בצורה לא סימטרית, כשבעל כנף שעון על כתפו ומעין גלימה מסתירה את מבושיו.

יש שם לא מעט רגעים משעשעים ועולם דימויים עשיר ופנטסיומטי. באחד מהם הגיבור מוצא את מותו בצורה משונה בהתחשמלות מטוסטר שנופל למים. קודם לכן, כשאהובתו מתה, הוא מנסה לסיים את חייו בפעם הראשונה, ללא הצלחה:

כעת לא הייתה עוד סיבה לחיי, וההחלטה לסיים אותם גמלה במוחי מייד. המחשבה הראשונה שלי הייתה להרים את האקדח ולירות בעצמי – אבל לא היה לי הלב להתקרב אל גופתה של אלפלפה […] ולכן, בלי לחשוב פעמיים, הסתובבתי על עבר מעקה הסיפון, עליתי עליו וקפצתי אל תוך המים השחורים.

[…] רציתי למות, אולם הים דחה אותי. למרות כל ניסיונותיי, לא הצלחתי לטבוע ולבסוף, עייף ועצבני, שבתי ועליתי על סיפון נר־הלילה, כשאני נוטף מים, ומזגתי לעצמי כוס גדולה של ויסקי נקי. בעודי לוגם מהוויסקי לא הצלחתי להבין מדוע נגזר עליי להמשיך לחיות; איזו סיבה יכולה להיות לחיי כעת?

הספר ראה אור כשנתיים אחרי מות אביו, אדם, שהיה רופא אורתופד. המוות היכה בו קשות ובסביבות 2010 הוא אובחן עם סכיזופרניה פרנואידית. כעבור כמה שנים הוא איבד את אימו מאשה, אומנית. נמרוד הסתובב בשנים האחרונות עם זקן ששיווה לו מראה נבואי־משיחי. רבים מתושבי השכונה הכירו אותו.

הספר ראה אור שנתיים אחרי מות אביו, אדם, שהיה אורתופד. המוות היכה בו קשות וב־2010 הוא אובחן עם סכיזופרניה. כעבור כמה שנים הוא איבד גם את אימו מאשה

עם זאת, חבריו מספרים על אדם נטול שיגעון גדלות, אחד שלא מתיימר לדעת טוב מאחרים ובטח שלא מייחס לעצמו סגולות רוחניות. לטענתם הוא היה מוכן להקריב את העולם הגשמי עבור העולם הרוחני שלו.

בית משפחת וייזל בחיפה. אוקטובר 2022 (צילום: עומר שרביט)

"יש לי 'אישיוס' עם המשיח ואני מנסה לקרוא בזוהר", הוא אמר בתיעוד שצילם בתקופת הקורונה חברו לב רטנר. אפשר לראות שם שהוא חווה את המציאות מזווית שונה וחמקמקה, עם אמירות תלושות מהמציאות, שאפשר לראות בהן סוג של שירה והגות.

"מבחינה פיזיקלית נצטרך להיות נוכלים ורמאים כדי למצוא אותו ברחוב, את הסטייט אוף מיינד. אני משתדל להימנע מהרחוב אבל מבלה כאן הרבה בכל זאת", אמר שם.

בעשור האחרון נמרוד סירב למעורבות טיפולית ולא האמין בה. הוא גר בדירות שכורות בחיפה והתקשה להחזיק את עצמו לבדו עד שלפני כשנתיים עבר לגור עם שריה בבית המשפחה.

"הוא רצה למות הרבה שנים, מאז מותו ללא־עת של אביו, אליו היה קשור מאוד", מספרת דודתו תרזה בשיחה מחו"ל, שם היא מתגוררת.

"הוא היה עדין ורגיש ונפלא. מבחינתו המציאות הייתה כפי שחווה אותה, כעולם של פנטזיה. מי יודע, אולי חשב ששריה הוא לא אחיו אלא שמישהו חטף את הגוף שלו ומתחזה אליו ושהוא צריך להציל אותו. זה הגיע למצב שהוא זרק עליו גרזן. בשבילי, בתור דודה, זה היה הקש האחרון", הוסיפה. לפני כחצי שנה היא החלה לחשוש לשלומם של שני אחייניה שגרים הרחק ממנה בישראל.

"אולי הוא חשב ששריה הוא לא אחיו, שמישהו חטף את הגוף שלו ומתחזה אליו ושהוא צריך להציל אותו. זה הגיע למצב שהוא זרק עליו גרזן. בתור דודה, זה היה הקש האחרון"

נשאר רק להתקשר למשטרה

שריה התכוון לטפל באחיו והחזיר אותו לבית המשפחה אך הבין שמוטב לו לא להימצא בקרבתו, אף שהם חיים באותו הבית. בתחילת מרץ השנה, דודתו ושני האחים של נמרוד ניסו ליצור קשר עם הפסיכיאטר המחוזי ולהתריע בפניו על האלימות שלו כלפי אחיו ועל כך שהוא מכריז גם שיהרוג את עצמו. הסכנה הייתה ברורה ומיידית.

במשרדי הפסיכיאטר נאמר שהם לא מקבלים בקשות כאלה מהמשפחה אלא רק מהרופא המטפל או מעובד/ת סוציאלי/ת – או שהמטופל עצמו ילך להיבדק. באותו זמן הדודה מעדכנת בכתב – עם הכותרת "סיכון דחוף" – את מנהלת השירותים החברתיים בעיריית חיפה ושואלת מה לעשות. העובדת הסוציאלית בעירייה שואלת אם הם היו במשטרה ותו לא – כאן הסתיים הקשר איתה.

בעיריית חיפה לא מסרו תגובה רשמית אך טענו שהעובדת הסוציאלית דווקא כן הייתה בקשר עם המשפחה בהמשך. במקביל, הדודה מעדכנת באמצעות צד שלישי גם את העובדת הסוציאלית בקופת חולים כללית, אך גם משם לא היה גורם שיצר איתם או עם נמרוד קשר במהלך התקופה הזו.

באין מענה מהקופה, מהרווחה בעירייה, מהפסיכיאטר המחוזי או מאף גורם אחר שאפשר לפנות אליו במצב המשברי הזה, איכשהו במשפחה מבינים שעליהם לפנות למשטרה, אף שנמרוד איננו עבריין ושלכחולי המדים יש פושעים אמיתיים לחפש, גם בחיפה.

באין מענה מקופת החולים, מהרווחה, מהפסיכיאטר המחוזי או מאף גורם אחר שאפשר לפנות אליו במצב המשברי הזה, במשפחה מבינים שעליהם לפנות למשטרה

נמרוד וייזל ז"ל (צילום: באדיבות חברי המצולם)

קפץ שבועיים אחרי השחרור הראשון

שריה פונה למשטרה ומבקש שיבואו לקחת את אחיו. לדבריו, השוטרים דווקא היו בסדר וב־4 במרץ הגיעו בליווי איש מקצוע ושכנעו את נמרוד להתלוות אליהם למעצר, חקירה ובדיקה רפואית בתחנה ולאחר מכן למיון ברמב"ם. משם הם לוקחים אותו למרכז לבריאות הנפש מעלה כרמל.

נמרוד התקשר לשאול לשלומו של שריה מתוך בית החולים. האח הצעיר נקרע מבפנים מהסיטואציה שבמסגרתה נאלץ להזעיק משטרה לקחת את אחיו לבית החולים אך הדודה נשמה לרווחה וחשבה שאולי תהיה שהות לסידור שישמור על שלום האחיינים.

אלא שכעבור ימים ספורים בית החולים בטירת הכרמל משחרר את נמרוד בטענה שאין להם מה לעשות איתו. שני האחים והדודה של נמרוד מופתעים, שכן בפעמים הקודמות שאושפז זה היה למשכי זמן של חודש–חודשיים. לא ברור מה היתה ההערכה הפסיכיאטרית שאיפשרה את השחרור הזה. נמרוד חוזר הביתה. שריה שוב נכנס ללחץ ומנסה לשהות כמה שפחות בביתו.

נמרוד וייזל (צילום: לב רטנר)

בסוף מרץ, כשבועיים אחרי השחרור הזה, נמרוד קפץ מהמרפסת שבקומה הרביעית. הוא נפצע קשה עם פגיעות פנימיות ושברים מהצוואר עד הקרסול ועבר סדרה של ניתוחים ברמב"ם, שם אושפז למשך ארבעה חודשים.

במהלך האשפוז הוא קיבל גם תרופות פסיכיאטריות שהפכו אותו לאדם אחר, כבוי ונטול אנרגיות, כפי שהתרשמו חבריו שביקרו אותו באותה תקופה. בתשובה לשאלה אם קפץ כדי למות, נמרוד אמר להם שאין לו מושג למה עשה את זה.

הוא נפצע קשה עם שברים מהצוואר עד הקרסול ועבר סדרה של ניתוחים ברמב"ם, שם אושפז לארבעה חודשים וקיבל תרופות פסיכיאטריות שהפכו אותו לכבוי ונטול אנרגיות

בית חולים רמב"ם בחיפה. ינואר 2011 (צילום: Moshe Shai/Flash90)

"זו מערכת נפרדת"

מרמב"ם הוא הועבר למחלקת שיקום בבני ציון, שם שהה 60 יום. קרוביו וחבריו קיוו שמשם הוא כבר יזכה לאיזשהו רצף טיפולי, אך גם הציפייה הזו התבדתה. בסוף אוגוסט דודתו הגיעה לארץ וביקרה אותו בבית החולים. הוא שידר לה שלדעתו יישאר שם עוד כמה שבועות.

אלא שכעבור ימים ספורים, ב־1 בספטמבר, הוא שוחרר מבני ציון. אחיו שריה עודכן על ידי העובדת הסוציאלית כמה ימים קודם לכן שהוא בדרך לצאת חזרה אליו. לא ברור האם ראה פסיכיאטר בזמן השיקום ומה הייתה האבחנה שאפשרה את יציאתו חזרה הביתה.

במכתב השחרור צוין רק שהוא יציב לאורך האשפוז ושיש "להמשיך במעקב פסיכיאטרי בקהילה". עוד צוין שם שהוא הולך באופן עצמאי ובגו כפוף ואף מתעייף מהר מעלייה במדרגות. הם המליצו על המשך פיזיותרפיה בבית, מעקב רופא משפחה וציינו שהוא זקוק לעזרה במשק הבית ובקניות. אלא שלחבריו ולקרוביו של המנוח היה ברור שנמרוד לא ידאג ללכת לטיפול פיזי או נפשי בעצמו.

בהינתן שכך, מי שניסתה לקחת את המושכות היא חברתו ענבל, שהגיעה לשחרור. כששאלה מה בדבר טיפול פסיכיאטרי, נאמר לה ש"זו מערכת נפרדת" ושעליו לפנות לרופא המשפחה בעצמו. בעת השחרור ביום חמישי היא הבחינה שנמרוד קיבל מעט מדי תרופות, שיספיקו בקושי לסוף השבוע. היא ביקשה עוד כדורים.

מי שניסתה לקחת את המושכות היא חברתו ענבל, שהגיעה לשחרור. כששאלה מה בדבר טיפול פסיכיאטרי, נאמר לה ש"זו מערכת נפרדת" ושעליו לפנות לרופא המשפחה בעצמו

החלק המערבי של המרכז הרפואי בני ציון (צילום: עומר שרביט)

באותו שלב נמרוד בקושי הצליח ללכת ולא ברור איך בבית החולים ציפו שיעלה לבית אחיו בקומה הרביעית בלי מעלית. חמור מכך, לא ברור מדוע הם לא קבעו לו תור דחוף לפסיכיאטר בקהילה ולפיזיותרפיה בעצמם.

מכורח ההרגל, נמרוד, שריה וענבל לא לקחו מונית מבית החולים הביתה והלכו את מורד הדרך ברגל. בכל שתי דקות נמרוד התעייף וביקש לעצור. הוא עלה במדרגות בקושי רב ולאחר מכן רותק לביתו במשך כמה ימים עם כאבים עזים.

"פשוט נתנו לו מכתב שחרור ביד ואמרו לו לגשת לרופאת המשפחה. לו, שהיה בלתי מסוגל לטפל בעצמו ולא תפס את עצמו כחולה", אומרת דודתו. היא ציפתה שהוא יעבור למסגרת מוגנת עם מישהו שיוכל לטפל בו אך טוענת שלאורך השהייה בשיקום בבני ציון העובדת הסוציאלית של בית החולים בעצם לחצה על שריה לקבל את אחיו בחזרה עד שלבסוף הוא הסכים, בלית ברירה.

בשלב הזה ענבל הבינה שאם היא לא תנסה לקחת אותו לטיפול – זה לא יקרה. "אני לא הייתי אחראית ואף אחד לא ראה בי אחראית", היא אומרת. באותם ימים היא החלה להתרוצץ בין בתי מרקחת כדי לנסות להשיג את התרופות שלא היו זמינות במקום אחד, וכעבור כמה ימים הלכה עם נמרוד לרופאת משפחה שעובדת עם הכללית, כדי לקבל את ההפניה לפסיכיאטר.

מכורח ההרגל הם הלכו מבית החולים במורד הדרך הביתה ברגל. בכל שתי דקות נמרוד התעייף וביקש לעצור. הוא עלה במדרגות בקושי ורותק לביתו במשך ימים עם כאבים

סמטת מדרגות המובילה לחלק העליון של רובע הדר בחיפה (צילום: עומר שרביט)

ההפניה מכללית לא הגיעה

כשענבל פנתה למרפאת בריאות הנפש בקרית אליעזר כדי לקבוע תור לפסיכיאטר, נאמר לה שההפניה מקופת חולים לא הגיעה אליהם אלא לבית חולים בני ציון.

היא ניסתה במשך כמה פעמים לפנות שוב לרופאת המשפחה כדי שיתקנו את הטעות ושם התעקשו שוב ושוב כי שלחו את ההפניה למקום הנכון. בכל פעם שרצתה לקבוע תור לפסיכיאטר, היא הייתה צריכה לפגוש את נמרוד פיזית, כדי שהמרפאה תסכים לדבר איתם בטלפון.

נמרוד וייזל ז"ל (צילום: באדיבות חברי המצולם)

ענבל ניסתה את מזלה גם באתר הכללית, אך משום שלנמרוד לא היה כרטיס אשראי או תעודה מזהה כלשהי, לא הייתה לה שום דרך לזהות אותו מול הקופה או מול ביטוח לאומי ברשת.

לאור מה שעבר עליו בחודשים האחרונים, לא ברור מדוע גם אותה רופאת משפחה בכללית לא וידאה שהמטופל מקבל את התור בדחיפות – כבר כשישב מולה במרפאה וודאי אחרי שנמסר לה שהוא לא מצליח לקבוע תור.

"מה שצריך היה שיקרה, זה שכשמשחררים אדם אחרי ניסיון אובדני מבית החולים (בני ציון, ע"ש), שיהיה לו תור לפסיכיאטר בקהילה", אומרת ד"ר עידית סרגוסטי, אחראית יישום מדיניות בארגון "בזכות".

"אם הם מעריכים שהוא לא אובדני, צריך שעובד סוציאלי או גורם בבית החולים יוודא שיש לו תור בתאריך מסוים. אדם שמגיע אחרי ניסיון אובדני, הדבר הכי סביר שלפני שמשחררים שיראה פסיכיאטר שיעריך האם הוא אובדני או לא.

"נראה שהוא נפל בין הכיסאות. בית החולים צריך לעדכן את הקופה שמשתחרר וקופת החולים הייתה צריכה לוודא שייצרו איתו קשר וידאגו לקבוע תור. על פניו יש כאן חוסר תיאום, המערכות האלה אמורות לעבוד כך שמישהו אחד עוזב והשני לוקח".

בסופו של דבר נמרוד לא הגיע לפסיכיאטר וחברתו לא הצליחה לקבוע לו את הפיזיותרפיה שהייתה כל כך נחוצה לאדם במצבו. כאמור, בתחילת אוקטובר הוא סיים את חייו במרפסת ביתו. כשבועיים וחצי לאחר מכן עובדת סוציאלית מבני ציון התקשרה לאחיו כדי לשאול מה שלום נמרוד והאם הגיע לתור שנקבע לו בוועדת סל שיקום. הוא עדכן אותה שזה כבר לא רלוונטי.

"כשמשחררים אדם אחרי ניסיון אובדני מבית החולים צריך שיהיה לו תור לפסיכיאטר בקהילה. ביה"ח היה צריך לעדכן את הקופה והיא הייתה צריכה לוודא שייקבע התור"

תחנת מסדה של הכרמלית בחיפה (צילום: עומר שרביט)

"ה.ד.ס.מ"

שלושה ימים אחרי מותו של נמרוד, אישה אחרת הודיעה על מות בתה, יוליה כץ, קוסמטיקאית ומאפרת מאותו אזור. מעשה שטן, באותו שבוע חל יום בריאות הנפש הבינלאומי.

אבל בהדר לא צריכים את היארצייט היחצ"ני הזה כדי להיות מודעים לנושא. בשנים האחרונות הם איבדו לא מעט חברים בטרם עת, במה שמכונה "נסיבות טרגיות", התאבדות או מנת יתר.

לעתים נסיבות המוות לא ברורות ומכל מקום אין חשד לפלילים, כמו, למשל, במקרה של זוהר בן אלי, שנמצאה ללא רוח חיים בוואדי שיח בפברואר השנה. בימים אלה מוצגת תערוכת עבודות אמנות שלה בפאב hqrn באזור השוק. העבודות חשופות ופגיעות, ובכניסה נראה גם דיוקנה של זוהר, בפסיפס שהרכיבה אימה.

"אם קוראים את רחוב מסדה בהיפוך, זה בעצם ראשי תיבות של 'ה.ד.ס.מ' – מדריך ההפרעות הנפשיות", אומר אחד התושבים לזמן ישראל. "אין קשר בין כל אחד מהמקרים, הקשר הוא בזה שרחוב מסדה מרכז אליו דמויות שונות ומשונות וכשהם מתו יודעים על זה כי מה שקורה כאן מתפרסם מהר", הוסיף.

ציורים של זוהר בן אלי ז"ל ב־hqrn בחיפה (צילום: עומר שרביט)

במשרד הבריאות אין נתונים עדכניים על השכיחות היחסית של אובדנות בחיפה כולה ובטח שלא בהדר, מעבר ל־19 התאבדויות ב־2020. מה שכן ברור הוא שהרובע מרכז אליו אוכלוסייה מגוונת, שחלק גדול ממנה בסיכון.

זה קשור גם לשכר הדירה הזול יחסית, שמושך לאזור צעירים מכל חלקי הארץ. חלק מהתושבים טענו בפנינו שאכן יש "דכדוך חיפאי" שאפשר לשייך אותו במיוחד להדר. אחרים ביטלו את ההסבר הזה כשטויות ואמרו שהסיבה היחידה שהנושא עולה היא שיש שם קהילתיות שמגבירה תהודה לכל מקרה מצער.

חלק מהתושבים טענו בפנינו שאכן יש "דכדוך חיפאי" שאפשר לשייך אותו להדר. אחרים אמרו שהנושא עולה רק בגלל שיש שם קהילתיות שמגבירה תהודה לכל מקרה מצער

לפי מיפוי שנערך על ידי הדריון (שלוחת הפקולטה לאדריכלות בטכניון שממוקמת בשכונה), הרובע כולו תוכנן בתחילת שנות ה־20 כעיר גנים על המורדות הצפוניים של הכרמל ונחשבת להחמצה של התחדשות עירונית, כפי שאפשר לראות מהבניינים המסוגננים והמתפוררים בחלקם הגדול.

מתגוררים שם יותר מ־40 אלף תושבים – רובם משויכים לאשכולות חברתיים־כלכליים נמוכים. לצד ערבים וגם לא מעט חרדים, שליש מהתושבים ברובע הם יוצאי ברית המועצות לשעבר ולאחרונה אפשר לראות שהתווספו אליהם צעירים רבים שעזבו את אוקראינה ורוסיה.

בליינים ברחוב סירקין בחיפה. נובמבר 2022 (צילום: עומר שרביט)

פעילים חברתיים מציינים לרעה את העירייה והעומדת בראשה עינת קליש, שמגלה אוזלת יד מתמשכת ביחס לסוגיית הביטחון האישי הרעוע בשכונה וקיצצה בקהילת הדר – תאגיד עירוני שנועד לשפר את המצב החברתי – וסגרה את פרויקט "נהדר בהדר", שבמסגרתו קיבלו צעירים מלגה בתמורה למעורבות חברתית.

לצד זאת, הם מציינים את הקהילתיות והערבות ההדדית בין האוכלוסיות השונות שכן קיימת במידת מה, יחד עם התארגנויות מקומיות של תושבים, כמו מועצת הדר והרבה מאוד יוזמות פרטיות, כפי שאפשר לראות באזור השוק, שם נפתחים מקומות חדשים על ימין ועל שמאל, בהן גלריות, חנויות יד שנייה, פאבים ומסעדות.

פתק מרופא לפסיכיאטר

נמרוד דווקא היה בן בית בהדר, שאליה חזר אחרי כמה שנים בתל אביב, כך שהוא לא בא אליה כזר מוחלט מבחוץ. לדעת מומחים, המקרה שלו מראה את הפקרת מתמודדי הנפש – שיש כ־90 אלף כמוהם ברחבי הארץ. זה מתחיל בפסיכיאטר המחוזי, שכדי להגיע לבדיקה כפויה אצלו צריך פתק מרופא/עובד סוציאלי או להגיע עם המשטרה.

"המדיניות של הפסיכיאטרים המחוזיים, שהיא מקוממת ולדעתי לא חוקית, היא שהמשפחות הם לא ראייה מהימנה כדי להורות על בדיקה כפויה", אומרת ריבי צוק, יו"ר ארגון עוצמה שמלווה משפחות מתמודדי נפש.

שעת בוקר מוקדמת ברחוב מסדה בחיפה (צילום: עומר שרביט)

"החוק קובע שבשביל לאשפז צריך מחלת נפש הכוללת בעיה עם בוחן המציאות המסוכנת לאדם או לסביבתו – וקשר סיבתי בין כל אלה. מי שמוסמך להורות על האשפוז זה הפסיכיאטר המחוזי והוא יורה רק על בסיס בדיקה שתראה שהתנאים מולאו.

"סכיזופרניה היא מלכת מחלות הנפש. בעוד שתוחלת החיים הכללית עלתה בשנים האחרונות בקרב המתמודדים עם סכיזופרניה היא לא זזה. הם מתים מההזנחה, לא מהמחלה עצמה. הפסיכיאטר המחוזי ביקש פתק מרופא במקרה של נמרוד, אבל הרי אם הייתה חוות דעת מקצועית הוא היה מקבל טיפול ולא היה צריך את הבדיקה הכפויה.

"זה ביצה ותרנגולת. בעיני הפרשנות שלהם את החוק לא נכונה. הם לא יכולים לפסול את בקשת המשפחות. הם צריכים להושיב איש מטעמם שיראיין וישאל את השאלות הנכונות וזו תהיה ראיה נכונה וטובה", הוסיפה.

לדבריה, המקרה הזה מראה גם את הכשל בקופת החולים, שבריאות הנפש נמצאת באחריותה. היא אמורה לבצע ביקורי בית אך לא עושה את זה, בעוד שהפסיכיאטר המחוזי מצפה שזה מה שיקרה.

"הקופות לא עושות ביקורי בית אף שזה בסל השירותים שלהם והפסיכיאטר המחוזי לא מוכן לקבל עדות של המשפחה וככה נשארים עם חוק טיפול לנפגעי נפש שכמעט אי אפשר לממש אותו", הוסיפה צוק, שהיא גם אם למתמודד נפש ושופטת בדימוס.

"הקופות לא עושות ביקורי בית אף שזה בסל השירותים שלהם והפסיכיאטר המחוזי לא מקבל עדות משפחה, וככה נשארים עם חוק טיפול לנפגעי נפש שכמעט אי אפשר לממש"

בית חולים לבריאות נפש מעלה כרמל. 2016 (צילום: cc, Oyoyoy)

צוק מציינת גם את שירותי הרווחה, שבאופן מסורתי מדירים את עצמם מעיסוק במתמודדי נפש, כאילו הם שייכים רק למשרד הבריאות: "כולם, כולל הפסיכיאטר המחוזי, אומרים 'יש מסוכנות? תתקשרו למשטרה'.

"אבל המסוכנות לא נובעת מעבריינות אלא מצורך בטיפול והמדינה לא נותנת אותו. הפסיכיאטר המחוזי מבקש פתקים מאיש מקצוע, שאי אפשר להביא, ואנשים נאלצים לפנות למשטרה.

"המסוכנות לא נובעת מעבריינות אלא מצורך בטיפול והמדינה לא נותנת אותו. הפסיכיאטר מבקש פתקים מאיש מקצוע, שאי אפשר להביא, ואנשים נאלצים לפנות למשטרה"

"מעסיקים את השוטרים במשימות שלא מתאימות להם והחולים חוטפים עוד טראומה ומוצאים את עצמם בהליך פלילי כשהם לא לגמרי פטורים מאחריות כי הם יודעים להבחין בין טוב ורע אבל נקלעו לסיטואציה בגלל המחלה, ועכשיו כבר נאשמים בפלילים. מעסיקים שוטרים ותובעים על כלום במקום לתת טיפול.

"הקרימינליזציה קורית למרבה האבסורד בגלל שכל כך מגנים על זכויות אדם ואי אפשר לשים בכפייה מצד אחד ואין את השירותים של בריאות הנפש מצד שני. צריכה להיות אינטגרציה: מחלות הנפש דורשות טיפול פסיכו־סוציאלי של תרופות, פסיכותרפיה ושיקום – כל הדבר הזה צריך להיות ברצף ומתואם עם הסתכלות על האדם שלא יברח מהמעגל ושום דבר מזה לא מתקיים".

נמרוד וייזל. ציור של לריסה מילר, ספטמבר 2021 (צילום: לריסה מילר)

ארגון עוצמה מקדם בימים אלה יוזמה ועצומה להקמה של מוקד חירום למשברים נפשיים, עם צוותים רב מקצועיים שיוכלו להיענות למקרים של מצבי משבר נפשי ולתת פתרונות, שבמקרים מסוימים יוכלו להיות גם פנייה לפסיכיאטר המחוזי ולהסליל לטיפול.

במקביל, חברת הכנסת מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) דורשת להכניס להסכם הקואליציוני תקציב להקמת מוקד שכזה ובכנסת היוצאת גיבשה הצעת חוק בנושא.

בשיחה איתה היא אומרת: "זה ברמת הפלסתר. אני בכלל רוצה לעשות מהפיכה בבריאות הנפש אבל צוותי משבר זה חלק מרצף טיפולי־שיקומי שלא קיים היום ובדיוק מדבר על 'ריצי'נג אאוט'.

"יש משבר וכדי שהוא לא יהפוך לקטסטרופה ולמוות יהיו צוותים שיגיעו לאדם עצמו, ויתנו עזרה ראשונה של אבחון וטיפול והכוונה עד שמגיעים למסגרת המתאימה ששם הוא יטופל. יהיה משהו שיחזיק בינתיים את החוסר שלא קיים בישראל אבל כן רווח בעולם".

נמרוד וייזל ז"ל (צילום: באדיבות חברי המצולם)

"הטילו את המלאכה על אף אחד"

אם יוקמו צוותי חירום למשברים נפשיים, לנמרוד זה כבר לא יעזור. קרוביו נזכרים בו בהרבה אהבה ומציינים את החיוניות, השמחה והנשמה היתרה שהייתה בו. עם זה בא גם הכאב והתסכול מכך שלא הצליחו להילחם בשבילו יותר.

הם סמכו על כך שהוא בבית החולים וטעו לחשוב ששם כבר ידאגו להמשך הטיפול עם השחרור. "לסמוך על המערכת שתעשה את הדבר הנכון – הייתה טעות גורלית", אמרה דודתו אחרי מותו.

"יש כאן פגם מערכתי שלא מתחיל ונגמר בבני ציון", אומר האח הבכור חמו. לדבריו, הוא והאח הצעיר התקשו להתמודד עם הבירוקרטיה הרפואית שהתחייבה נוכח מצבו של האח האמצעי.

"הוא הגיע לבית החולים ב'טירה' במצב די רע. באשפוזים קודמים זה היה למשכי זמן של חודש–חודשיים והפעם הוא שוחרר כעבור ימים. אחרי הקפיצה מקומה רביעית אושפז במחלקה אורתופדית. ההיגיון אמר שיתחילו לו את הטיפול כבר שם ושתהיה המשכיות כשהוא יוצא מבית החולים, מה שלא קרה.

אילוסטרציה: מתחם חיסונים של שירותי בריאות כללית בירושלים, 30 בספטמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

"שחררו אותו פעמיים וציפו שאדם עם בעיות פסיכיאטריות קשות מאוד צריך עכשיו לדאוג להמשך הטיפול של עצמו בעצמו. הם חושבים כנראה שכל משפחה מסוגלת להיות ההורה והמטפלים – ויוצאים מנקודת הנחה שהוא יוצא למקום טיפולי, אבל אין. לא תמיד יש.

"אין קשר בין הטיפול בבית החולים לרפואה בקהילה. בסבירות גבוהה ביום מותו הוא לא הלך לוועדת סל שיקום. שוחחתי איתו יום קודם ולמחרת רציתי להתקשר לבדוק אם רצה שאזמין לו מונית שתיקח אותו. הוא כבר לא ענה לי ויכול להיות שוויתר מראש".

"שחררו אותו פעמיים וציפו שאדם עם בעיות פסיכיאטריות קשות ידאג להמשך הטיפול של עצמו. יוצאים מהנחה שהוא יוצא למקום טיפולי במשפחה, אבל אין. לא תמיד יש"

שריה מתייחס לטיפול באחיו ולבתי החולים ששחררו אותו באופן הבא: "הם בעצם הטילו את המלאכה על אף אחד".

המרכז הרפואי בני ציון בחיפה (צילום: עומר שרביט)

"הפניית מטופל למומחה – באחריות הרופא המטפל"

מקופת חולים כללית, בית החולים רמב"ם ומעיריית חיפה לא נמסרה תגובה עד למועד פרסום הכתבה.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה בשם בית חולים מעלה כרמל: "אנו משתתפים בצער המשפחה. מטבע הדברים, לא נוכל למסור פרטים בשל סודיות רפואית וצנעת הפרט. אשפוז וטיפול בבריאות הנפש כמו בכל תחום בריאות נוסף הוא בהתאם למצבו ולצרכיו של האדם בכל רגע נתון.

"אם על פי בדיקה מקצועית בנקודת זמן נתונה, הרופא/הצוות המטפל מחליטים שאין מקום להמשך האשפוז, האדם משוחרר. הפניית מטופל לרופא מומחה בתחום רפואי ספציפי הינה באחריותו ועל פי שיקול דעתו של הרופא המטפל".

מהמרכז הרפואי בני ציון נמסר בתגובה: "מטעמי צנעת הפרט וחיסיון רפואי אין ביכולתנו למסור מידע על מטופל כזה או אחר שטופל או מטופל במרכז הרפואי".