לאחר 75 שנות עצמאות של מדינת ישראל יש משהו אותו ניתן לומר אותו בעצב, בכעס ובקול ברור: הזהות הישראליות אינה מובנת מאליה. היא הדבר הכי רעוע ושברירי במדינה שקמה במאמץ שאין דומה לו.

לאחר 75 שנות עצמאות של מדינת ישראל יש משהו אותו ניתן לומר אותו בעצב, בכעס ובקול ברור: הזהות הישראליות אינה מובנת מאליה. היא הדבר הכי רעוע ושברירי במדינה שקמה במאמץ שאין דומה לו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המהפכה החילונית הייתה תפיסה חדשנית לתקופתה, אשר אפסנה את הציפייה למשיח במדור האמונה הדתית, קידמה יוזמה של חזון לאומי ציוני ושפה אחת – השפה העברית, אשר התנערה ממעמד הקדושה והפכה שפת יומיום.

לאחר 2000 שנות גלות, רדיפות, פוגרומים ושואה ניסו מייסדי המדינה ליצור מכנה משותף ישראלי-יהודי, אשר ישים מאחורינו את קיבוץ הגלויות במקום הראוי לו ולהתפנות לבנייה של זהות מחודדת של עם יהודי השב לארצו, שמח  וגאה על זהותו הישראלית. זו המעניקה לו מקום בטוח ועצמאות להחליט, ליזום, לעשות ולבנות עתיד לדורות הבאים.

לאחר 75 שנים – פוליטיקת הזהויות משגשגת, כשמוצא אחד משתלח במוצא שני. רבים מילידי הארץ אינם מזדהים בישראליותם כמו האנגלים המזדהים באנגליותם, הצרפתים בצרפתיותם וכך הלאה.

העם היהודי החי במדינת ישראל נצמד לעבר, לרגבי אדמה על פני חיים, ליהדות גלותית על פני מציאות מורכבת ולארצות המוצא של דורות העבר במקום למוצאו הישראלי ולבניית מכנה משותף המכיל את המגוון.

אל מול ההזדהות הדתית והעדתית המשולבת בהנמכת ובביטול הלגיטימיות של האחר, ההזדהות הישראליות עוברת למקום שני או שלישי, כשערבות הדדית ומציאת המשותף חדלה להיות מטרה. ככה לא בונים מדינה – ככה מפרקים אותה.

מול ההזדהות הדתית והעדתית המשולבת בביטול האחר, ההזדהות הישראליות עוברת למקום שני או שלישי, כשערבות הדדית ומציאת המשותף חדלה להיות מטרה. ככה לא בונים מדינה – ככה מפרקים אותה

אין עוד מדינה בעולם בה מכשירים תודעה בחסות מנהיגי השלטון ושופריו, המחלקים את אזרחי המדינה לישראל הראשונה וישראל השנייה תוך עיוות עובדות היסטוריות, ליבוי שנאה, רגשות נחיתות ונקמה.

ישראל הראשונה והמוקצית היא כמובן אשכנזית, חילונית, וליברלית והשנייה היא מזרחית, דתית ופטריארכלית, בהתעלמות ממוצאים אחרים ובלי קשר לעובדות. בשם ההתקוממות של ישראל השנייה מותר לשנוא ולזלזל – ותמיד יהיו הקיצונים שיראו בשיח הזה לגיטימיות להחריב רכוש ולפגוע פיזית במי שחושב אחרת ממנו.

אין לי דבר וחצי דבר נגד חיבור לשורשים. להפך. הכרת השורשים מחזקת את הרצף הבין-דורי, והחיבורים שאנו עושים בהקמת משפחותינו מערבבים מוצאים לזהות מגוונת ובטוחה היכולה להישען בנוחות על עברה ולשעוט קדימה אל עתידה.

העובדה ששם משפחתי עבודי אינו עושה אותי שייך לאומה העיראקית, כמו שהישראליות לא מבטלת את מוצאי. אבל – לא כדי להתלות במוצאם בגלות הגיעו הוריי וסבותיי לישראל לבנות את ביתם כישראלים יהודים גאים וזקופי קומה. אני נהנה מחיבור לשורשי, אבל חונכתי כישראלי. כך אני מזדהה ולשם כיוונתי את ילדי. תחושת הערך שלי אינה קשורה למוצאי. לא אחרים יגדירו כמה אני ישראלי ומהי הזהות היהודית שלי.

העובדה ששם משפחתי עבודי אינו עושה אותי שייך לאומה העיראקית, כמו שהישראליות לא מבטלת את מוצאי. אבל – לא כדי להתלות במוצאם בגלות הגיעו הוריי וסבותיי לישראל לבנות את ביתם כישראלים יהודים גאים

הישראליות וערכיה בחיבור ליהדות הן אבני היסוד שלנו. למרבה הפרדוקס, היהדות הקנאית והשמרנית שנלחמה במייסדי החזון ומוביליו, קמה ברבות השנים על הישראליות.

במהלכים פוליטיים חסרי אחריות הפכו מנהיגי המדינה את היישות הישראלית העוצמתית והמתפתחת למאחז יהודי הנלחם על זהותו כאילו הדבר עומד לערעור.

נתניהו ירה את יריית הפתיחה עם "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". מאז, ההאשמות מהצד הלאומני המוטחות בפני ישראלים רבי זכויות, מציגות את מוצאם האשכנזי, החילוני או את עמדתם הפוליטית כבגידה במולדת. העדפת הישראליות, נתפסת כעמדת אנטי והבעת שנאה ליהדות. ממלכתיות ישראלית הפכה לעמדה פוליטית המבטאת אנטי.

המפעל הציוני של ההתיישבות החקלאית, עליית הנוער, שליחים שסיכנו נפשם למען הבאתם ארצה של עליות המצוקה, כינון תרבות ישראלית וכור ההיתוך של הגלויות – הפכו לשיקוץ ומסמלות את כל הרע בעיני המקדמים את היהדות הקנאית, את פוליטיקת הזהויות, את ישראל השנייה הבועטת בראשונה.

אין פרדוקס גדול מזה:  מצד אחד מהללים ומתרפקים על הרצל, עורכים מסיבות  פאר בבזל למקורבים לצלחת במלאת 120 שנים להכרזת הציונות, ומאידך משייכים את פועלו ליהדותו בהתעלם מחילוניותו, מהליברליות של רעיונותיו, ומהתנגדות הממסד החרדי אליו ולרעיונותיו עד עצם היום הזה.

האם אנחנו נוכחים בחורבן הבית השלישי, כאשר חלק לא מבוטל מהיהודים בישראל, מתוך צדקנות מוחלטת, נלחמים בזהות הישראליות המאחדת והופכים אותה למקור כל הרע?

הישראליות וערכיה בחיבור ליהדות הן אבני היסוד שלנו. למרבה הפרדוקס, היהדות הקנאית והשמרנית שנלחמה במייסדי החזון ומוביליו, קמה ברבות השנים על הישראליות

המציאות שלנו לא מפתיעה. ההווה שלנו הוא השתקפות של מערכת החינוך בעשורים האחרונים, ופוליטיקאים פופוליסטיים המרצים את ההמון במקום להנהיגו. בסחרור הולך וגובר, חודרות תפיסות וזרמים דתיים ולאומנים למערכת החינוך כמו גם התאבון של בוגרי מערכת החינוך בכלל והזרמים הדתיים בפרט להשפיע על צביון המדינה ברוח דתית ושמרנית.

מבחירות לבחירות מתגברת הנחישות הפוליטית להפוך את הזהות היהודית לקרדום לחפור בו עבור קריירות של שרים המחפשים תהילה. כך נכנסים למערכת החינוך יותר ויותר תכנים המקדמים הדתה ולאומניות, מתבטלים מקצועות העשרה כדי להכניס עוד מקצועות בעלי נופך יהודי למערכת הלימודים הממלכתית כללית – ואגפים ל"זהות יהודית".

גרעינים תורניים צצים בכל מקום, כדי למגר את הליברליות והחילוניות. סבסוד תכניות המקדמות זהות יהודית מגדילות את חלקן גם במקצועות הבחירה, לצד שילוב תכנים אתנו-פוליטיים בתכנים במקצועות הכלליים.

הטיולים הפכו מהתחברות למרחבי הטבע והארץ ולאהבת אדם והמדינה – למורשת אבות דתית ולאומנית. אלו רק חלק מהמופעים בבניית אזרחים ימניים יותר ודתיים יותר, המתחברים למורשת אבות אבל שונאים את מורשת מייסדי המדינה.

אין לי ארץ אחרת אבל המדינה משתנה: מי שמנהלים את המדינה פועלים לשנותה ממדינת ישראל למדינת היהודים המסוכסכת והגלותית. להנציח את תחושת הנרדפות, את המלאח או השטעטל. המנהיגות הנוכחית לא בנויה להוביל אותנו למדינה שהיא בית ליהודים, מדינת ישראל עצמאית, חזקה, גאה הנדיבה גם לקבוצות המיעוטים המתגוררות בה – כמו זו שתוארה במגילה העצמאות.

זה המקום לומר די.

הטיולים הפכו מהתחברות לטבע, לארץ לאהבת אדם והמדינה – למורשת אבות דתית לאומנית. אלו רק חלק ממופעי בניית אזרחים ימניים ודתיים יותר, המתחברים למורשת אבות אך שונאים את מורשת המייסדים

רשויות מקומיות רבות קמו ואמרו שלא ישתפו פעולה עם שמרנותו של אבי מעוז שקיבל כוח פוליטי רב להשפיע על צביונו של החינוך ברוח לאומנית ודתית. אולי תקומה זו היא התחלת הסוף, ואולי האור שיחזיר אותנו למסלול.

המחנה הליברלי נשען על מתינות, הכלה ושיח. מאמין כי כך תצלח דרכו אל מול כוחות שמרנים, אגרסיביים ומדירים, אשר פועלים בעיקר בעקיפת החוקים בחזקת כשר אבל מסריח. גם אם לא כשר אז אין שום בעיה. העיקר המטרה.

דמוקרטיה צריכה לדעת להתגונן ולהפשיל שרוולים אל מול מי שלא סופרים אותה ומשתמשים בה כסוס טרויאני. בסופו של יום המחנה הליברלי יגלה שהוא מתפקד כחמורו של כוח הרסני המרסק את המדינה והחברה הישר מכס השלטון.

המחנה הליברלי חייב להפסיק להסס ולהכיל, להפשיל שרוולים ולצאת לקרב על הדמוקרטיה וזהות המדינה כדמוקרטית וישראלית על פי הכתוב במגילת העצמאות.

זה בידינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.