חנוך מרמרי בביתו, דצמבר 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
אמיר בן-דוד

הלוויתן הלבן של חנוך מרמרי

סופר מפרסם ספר ביכורים בגיל 74, עיתונאי ותיק מגיע לראיין אותו ● הסופר הוא חנוך מרמרי - ממייסדי הסאטירה ב"ניקוי ראש", מי שהקים את "העיר" ואחר כך היה העורך הראשי של "הארץ" כ-13 שנים - והעיתונאי הוא אמיר בן-דוד, שעבד עם מרמרי ואף היה העורך שלו ● עכשיו הם נפגשים שוב, באינטימיות המטבח בביתו של מרמרי, לשיחה על העבר וההווה, בין עולם האתמול לעולם החדש

חנוך מרמרי יושב מולי במטבח הקטן בביתו, לא רחוק מכיכר המדינה בתל אביב. שולחן נמוך ועליו שתי כוסות אספרסו ועוגת שמרים מפריד בינינו. זו שעת בוקר מאוחרת, אבל מרמרי נראה לי עייף ומרוחק מתמיד.

אולי זה המלבן הסלולרי השחור, שמוטל לצד עוגת השמרים. העיגול האדום במרכזו מעיד שאפליקציית ההקלטה פועלת והשיחה היא מכאן והלאה שיחה לציטוט, בין סופר שמקדם את הרומן הראשון שלו לעיתונאי שמתעניין בספר הזה ובקורות חייו של הסופר. נדמה לי שמרמרי פוזל מדי פעם אל העיגול האדום, כמי שבוחן בחשדנות את עינה המפחידה של חיה זוממת רע האורבת לו. יכול להיות שאני רק מדמיין.

גישושי הפתיחה המקובלים ארוכים מהרגיל. אולי כי זו לא השיחה הראשונה בינינו; קדמו לה שיחות רבות, חלקן כאן במטבח. אבל הפעם השיחה מתניעה באיטיות ומקרטעת עד שהיא תופסת תאוצה. לרגעים קולחת, לרגעים אסוציאטיבית, עם הערות סוגריים שבתוכן הערות סוגריים נוספות, שמובילות לבדל זיכרון נשכח שמתקשר לאיזו תובנה מאוחרת, שמדלגת הלוך ושוב בין העבר להווה, בין העולם של אתמול.

עטיפת ספרו של חנוך מרמרי, "סימני שיניים" (צילום: הוצאת כתר)
עטיפת ספרו של חנוך מרמרי, "סימני שיניים" (צילום: הוצאת כתר)

אותו עולם שמרמרי מתאר בהנאה עצומה בספרו החדש שלכבודו התכנסנו ("סימני שיניים", עורכת: יערה שחורי, הוצאת "כתר"), לבין העולם החדש, שקולותיו העמומים מגיעים אלינו מבחוץ, עולים מאתר ההריסה והבנייה המאובק, שהוא העיר תל אביב בשנת 2022.

ובמטבח השקט אנחנו פוסעים בזהירות בין המתים לחיים ובין מה שהיה למה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה, בין בית הספר הריאלי בחיפה בסוף שנות השישים, שבמסדרונותיו משוטטת רוח הרפאים של המורה האגדי אריה פוגלשטיין, המכונה "פויגי", לבין מערכות העיתונים בימי הזוהר של הפרינט. כה רבים שהיו שם אינם כבר בינינו. אך נזכור את כולם. לכל הפחות נשתדל.

טביעות האצבע של העבר

כמעט שלוש שעות מרמרי ואני משייטים במטבח על גלי הזיכרונות, כמו קפטן אחאב וישמעאל שיוצאים בספינת הדייג "פקווד" לרדוף אחרי לוויתנים. מרמרי חוזר לשנות ילדותו והתבגרותו ולתקופות מאוחרות יותר בחייו. אני משייט בין מצבי התודעה המשתנים שלי ביחס אליו.

התחלתי כמעריץ שלו, מרחוק. אם יש לי חוש הומור, אני חייב חלק ממנו לעוקצנות של "ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה של רשות השידור, שמרמרי היה אחד מכותביה בשנות השבעים, ובעיקר לעולם הפרוע של חבורת "זוארץ", שמרמרי היה הרוח החיה בה, לצד קובי ניב, ב. מיכאל, אפרים סידון ודודו גבע.

אם יש לי חוש הומור, אני חייב חלק ממנו לעוקצנות של "ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה של רשות השידור, שמרמרי היה אחד מכותביה בשנות השבעים, ובעיקר לעולם הפרוע של חבורת "זוארץ"

עטיפת הספר הספר "Zoo ארץ Zoo?"
עטיפת הספר הספר "Zoo ארץ Zoo?"

הספר "Zoo ארץ Zoo?", עם הדינוזאור שנוגס בכדור הארץ על הכריכה – ספר שבו כונסו מיטב הטורים של החבורה, שפורסמו קודם כמדור ב"העולם הזה" – היה נכס צאן ברזל חלוד שלי ושל חבריי לגרעין הנח"ל "נחת".

גם היום, עשרות שנים אחרי, אני עוד מסוגל לדקלם מהזיכרון קטעים מסיפור הילדים המנוקד "הנפאס שאנו מעשנים", עלילות הגבורה של צביקה (צ'בוק) המ"מ הנועז והלוחמים גדעון (גידל'ה), "דיקט" הגדול ופרויק'ה ("הקוסמטיקאי") שיצאו לפעולה נועזת לפוצץ חצ'קון.

השפעה מרחיקת לכת בהרבה עליי ועל בני גילי הייתה למקומון "העיר", שמרמרי ייסד ב-1980 וערך עד אמצע שנות השמונים. היום – כשאנו נתונים תחת מתקפת מידע בלתי פוסקת – כבר קשה, אולי בלתי אפשרי, להסביר למי שלא חווה זאת בעצמו, איזה אפקט מטלטל היה אז ל"העיר" על מי שחיו בתל אביב.

"עד שקם 'העיר' לא קרה הרבה בתל אביב", סיכם דורון רוזנבלום ב-1985 בשבועון "כותרת ראשית" שנסגר מזמן, את שנותיו של מרמרי ב"העיר". "'העיר', מייד עם הופעתו, הסתער במרץ ובתנופה של מהגרים-מערים-אחרות על הגדרתה והמצאתה של תל אביב ענקית, כרכית, אמנותית, עיר אורות וחטאים ותאטראות, עיר מנהטנית, פריזאית, עיר תל אביבית פי כמה מתל אביב עצמה.

"כל אמן של קרטונאג' הפך סמכות על. כל מתעמל – אמן מייצג. כל דירת פארטר הפכה לעליית גג של אמן. העיר הפכה פתאום למקום הסתופפות צפוף של משוררים תל אביבים לעשרות מחזאים, זמרים, קלושרים, שנסיוניירים, שפים של מטבח, ליברטינים, קונסארים, מומחי קרואסון, ובעיקר – קולנוענים. המון קולנוענים.

"העיר הפכה פתאום למקום הסתופפות צפוף של משוררים תל אביבים לעשרות מחזאים, זמרים, קלושרים, שנסיוניירים, שפים של מטבח, ליברטינים, קונסארים, מומחי קרואסון, ובעיקר – קולנוענים. המון קולנוענים"

"ואנשים שיודעים לאכול, ואנשים שיודעים לשתות, ואנשים שיודעים להתלבש, ואנשים שיודעים לראות סרט, ואנשים שיודעים מה טוב ומה רע, מה אין ומה אאוט, ואיך לרפא נזלת בלחיצת אצבע ובדקירה באוזן.

"ואנשים שיודעים לפתור את הסכסוך הבינגושי, ואיך שוויצר צריך להעמיד את טורק על המגרש בדקה ה-23 בבלומפילד, ואיך להוריד את הפח-זבל בלי שהניילון של השקית ייקרע, ואיך להגיע מרחוב פרוג לגורדון דרך חצר מסוימת אחת, שכל קונסאר יבין מייד את ערכה הספרותי".

חנוך מרמרי (במרכז) במערכת עיתון "חדשות" (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מתוך עמוד "עיתון חדשות" בפייסבוק)
חנוך מרמרי (במרכז) במערכת עיתון "חדשות" (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מתוך עמוד "עיתון חדשות" בפייסבוק)

אלה היו הימים וככה כתבו עליהם אז. בהומור חורך. ומעל "העיר" ריחפה אז רוחו של מרמרי. העיתון היה שנון, לפעמים אכזרי, הרבה פעמים מצחיק ומפתיע, גם מוזר. חשדן כלפי התקשורת הממוסדת של אותם ימים, שהייתה חנוטה, מיושנת, לא רלוונטית לחיינו. חשדן כלפי הממסד. חשדן כלפי שררה וכוח. ובעיקר מאוד מלהיב ומסעיר – בעיקר אם גדלת הרחק מתל אביב וזה מקרוב באת אליה למצוא ואולי גם להמציא את עצמך.

מרמרי היה אז סגפן, פרפקציוניסט וחרוץ בצורה יוצאת דופן. "חמור עבודה" בלשון הימים ההם. חבריו מזוארץ סיפרו איך בזמן העבודה על הספר הוא עבר לגור בבית הדפוס, עם שק שינה וסנדוויצ'ים. במערכת "העיר" סיפרו אגדות על העורך, שנשאר כל הלילה במערכת, כדי להחליף תמונה שלא מצאה חן בעיניו של מנחם בגין, מיין לבדו ערמות של פילמים עד שמצא את הפריים המדויק שחיפש, ואז גם נכנס לחדר החושך לפתח את הצילום בעצמו. הימים היו עדיין אנלוגיים.

במערכת "העיר" סיפרו אגדות על מרמרי, שנשאר כל הלילה במערכת, כדי להחליף תמונה שלא מצאה חן בעיניו של מנחם בגין, מיין לבדו ערמות של פילמים ואז גם נכנס לחדר החושך לפתח את הצילום בעצמו

ל"העיר" הגיע מרמרי אחרי שנתיים מבולבלות למדי בפריז. וכבר אז, בסוף שנות השבעים, הוא החל את המרדף של חייו, אחרי רוח הרפאים של מובי דיק מבית הספר הריאלי, שהמשיכה להלך עליו אימה עוד עשורים רבים. כבר אז הוא החל לכתוב את הטיוטות הראשונות לרומן ההתבגרות שלו, שאותן ליטש וחזר וליטש, ואז זנח ושוב חזר אליהן, עד ש"סימני שיניים" הושלם ב-2022 לשביעות רצונו.

"בסוף שנות השבעים גרתי כמה שנים בפריז. כששאלו אותי מה אני עושה שם, הייתי עונה שאני 'כותב' – לא ז'וּרנליסט או עיתונאי, אלא Ecrivain – כלומר סוֹפֵר. עבדתי בכתב-עת פריזאי אולטרה-שמאלני, בין פחי הזבל עולים על גדותיהם ברובע עוני בו איש לא כותב שום שפה.

חבורת "זוארץ" בטור ב"העולם הזה"
ניצני חבורת "זוארץ" בטור ב"העולם הזה"

"עורך כתב-העת היה משורר פרנואיד ואנרכיסט, מקסים גילן שמו. אני הייתי ממונה על הנעשה בשטחים הכבושים במשרדו, תמורת כמה שטרות מקומטים. זה המקור ההזוי ממנו באתי אל הכתיבה.

"עם שובי לארץ, ב-1979 – ימי התקווה הגדולה, בגין-סאדאת, שלום עכשיו – פניתי לאורי אבנרי וביקשתי, כאחד מרביעיית זוארץ שהתפזרה, לכתוב טור אישי בכפולת העמודים שהתפנו. הוא ניאות, ואני פרסמתי ארבעה טורים שבועיים בלבד. זאת לא הייתה סאטירה. זה היה ניסיון לכתוב סיפור על ילדוּת עגמומית, מלווה ברישומיו הנפלאים של דודו גבע. הכותרת הייתה 'מר אייכמן והחברים'. קל למצוא אותם באינטרנט, בארכיון החדש של 'העולם הזה'.

"אפשר לראות את מנהל המבצר ב'סימני שיניים' כדמות הרודנים בעלי הכוח הבלתי מרוסן הממררים את חיינו. משהו מכל זה ישב אצלי בראש לאורך כל השנים. כשהתחלתי לאסוף את זה לרומן ב-2001, נפלו מגדלי התאומים, והכל נטרף שוב, והרומן נגנז לעוד שני עשורים".

פויגי מכה על חטא

מרמרי זנח את הספר ואת פריז וחזר לתל אביב ול"העיר". המשיך משם ל"חדשות" המנוח, שהיה מין ניסיון קצר מועד שנכשל, להציע את רוח "העיר" לישראל כולה. גם שם לא זנח את חלומו לצוד את מובי דיק שלו. ב-1985, לגיליון חגיגי של "חדשות" לכבוד ראש השנה, מרמרי חזר אל בית הספר הריאלי בחיפה, שבו גדל והתחנך.

"חוק ההתיישנות חל גם על פשעים כהטלת אימה על קטינים, השפלה בפומבי של חלשים, טרטור ודיכוי של עצלנים ומרדנים", הוא כתב, "כמה שנים תוכל לתעב את המורה שערך אחריך ציד אדם כשהוא רכוב על אופנוע, לכד אותך במרחק שלושה קילומטרים מבית הספר והגיש נגדך כתב אשמה על הסתלקות משעת חברה. היום הוא פנסיונר חביב ואתה מחזיק את העולם בביצים. אבל עדיין עוברת בך רעד כשאתה הוגה את שמו".

"חוק ההתיישנות חל גם על פשעים כהטלת אימה על קטינים. כמה שנים תוכל לתעב את המורה שערך אחריך ציד אדם, לכד אותך במרחק שלושה ק"מ מבית הספר והגיש נגדך כתב אשמה על הסתלקות משעת חברה"

חנוך מרמרי מראיין את אריה פוגלשטיין בעיתון "חדשות" ב-1985
חנוך מרמרי מראיין את אריה פוגלשטיין בעיתון "חדשות" ב-1985

גיליונות חג, יודע כל מי שעבד בעיתון, הם לוויתנים רעבים במיוחד. כעבור שנה חזר מרמרי אל אותה טראומת נעורים, הפעם לעימות חזיתי עם פויגי, המורה מהריאלי שיצא לצוד אותו בילדותו. מרמרי הקריא באוזניו של פויגי את הפיסקה שצוטטה למעלה, ופויגי – המורה ששמו עדיין מהלך אימים גם היום על בוגרי הריאלי, בכינוסיהם אשר בפייסבוק, למרות שהאיש עצמו עזב את העולם לפני שנים – פרץ בצחוק קולני.

זה היה מעמד עיתונאי מוזר. מפגש בין מורה מיתולוגי שהתרכך עם השנים, המכה על חטאיו באוזני תלמיד חבול, שעלה לגדולה. "מדוע אתה צריך למחול על משהו?" שאל אז פויגי את מרמרי, "מה היית בסך הכול? פיסטוק קטן שפחד אפילו מהצל של עצמו מרגע שעבר את מפתן בית הספר".

אחרי תקופת "חדשות" מרמרי התמנה לעורך המשנה של "הארץ". ב-1991, אחרי מותו של גרשום שוקן, נבחר להחליף אותו כעורך הראשי. "הארץ" היה אז בשיא תפארתו ובשיא כוחו. רגע לפני שיצחק רבין יקים את ממשלת השמאל הגדולה האחרונה. שני רגעים לפני שהאינטרנט ישנה את העולם. מרמרי היה אז בן 43.

אחרי כל השנים של מעקב מרחוק, נפגשנו לראשונה במערכת "הארץ", כשמרמרי מוביל את המערכת מלשכת העורך הראשי בקומה השנייה, ואני במרתף, סגנו של אודי אשרי ז"ל, שערך אז את המוסף השבועי.

אלה היו ימים של סערות רבות בארץ בכלל ובמערכת "הארץ" בפרט. בינואר 2002 פרסמנו במוסף מאמר של אל"מ יגאל שוחט, טייס קרב לשעבר ובן זוגה של אורית שוחט, אז כותבת בכירה וחברת הנהלת מערכת "הארץ". שוחט קרא במאמר לחיילים ואנשי מילואים, כולל טייסי קרב, לסרב לשרת בשטחים. מרמרי – שאהב את אשרי והעריך אותו מאוד – זעם עליו, והרגיש שהוא מעל באמונו והשתמש במוסף "הארץ" לנהל ללא אישור קמפיין שמרמרי התנגד לו.

העורך הראשי חנוך מרמרי וסגנו יואל אסתרון במערכת "הארץ" (צילום: עידו קינן, חדר 404)
העורך הראשי חנוך מרמרי וסגנו יואל אסתרון במערכת "הארץ" (צילום: עידו קינן, חדר 404)

הוויכוח הזה, על תמיכה או התנגדות לסרבנות מצפון, התנהל במערכת "הארץ" כשברקע הפיגועים הנוראיים של האינתיפאדה השנייה והפצצות חיל האוויר בעזה, שזכורות מאז גם בזכות הציטוט "מכה קלה בכנף", שפורסם בראיון של ורד לוי ברזילי עם מפקד חיל האוויר דן חלוץ במוסף "הארץ".

מרמרי כתב מאמר מערכת שכותרתו "סרבנים בסרבל", שבו הצהיר, בשם העיתון כולו, על התנגדות מוחלטת לסרבנות. אורית שוחט, שהייתה חברת נפש קרובה ועבדה לצידו של מרמרי מאז הימים הראשונים ב"העיר", התפטרה מ"הארץ".

במכתב ההתפטרות המהדהד שלה, האשימה שוחט את מרמרי בהתקרנפות: "פעם, כשהיית חבר בצוות של 'ניקוי ראש', ואחר כך כשהיית עורך 'העיר', עשית הרבה יותר מהמקסימום שעורך מקומון יכול לעשות. אבל דווקא כשהפכת לעורך העיתון החשוב במדינה, התחלת לעשות את המינימום. הפכת לפחדן ושמרן, העדפת לעסוק בפרוצדורה… איך אמרת לי לפני שנה בערך? נמאס לך לשמוע שהכיבוש משחית, אבל אני חושבת שזה מפני שהכיבוש השחית גם אותך".

"דווקא כשהפכת לעורך העיתון החשוב במדינה, הפכת לפחדן ושמרן, העדפת לעסוק בפרוצדורה… איך אמרת לי לפני כשנה? נמאס לך לשמוע שהכיבוש משחית, אבל אני חושבת שזה מפני שהכיבוש השחית גם אותך"

שוחט לא הייתה לבד. גם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" וחבר קרוב של מרמרי באותן שנים, פרסם בעיתונו מאמר חתום חריג, שהעמדה העקרונית בו הייתה הפוכה לעמדת העיתון שלו, כפי שהוצגה במאמר המערכת באותו שבוע. "אם חובתו של חייל היא להגן על הדמוקרטיה", סיכם שוקן את מאמרו, "ייתכן שדווקא הטייסים הסרבנים הם אלה שמגינים על הדמוקרטיה הישראלית".

שנה מאוחר יותר פרש מרמרי מ"הארץ", אחרי 13 שנים כעורך, משאיר אחריו אדמה חרוכה.

עמוס שוקן וחנוך מרמרי (צילום: עידו קינן, חדר 404)
עמוס שוקן וחנוך מרמרי (צילום: עידו קינן, חדר 404)

תזכיר מה היה הרקע לפרישה שלך ב-2004.
"באותה שנה קם עיתון כלכלי, 'דה מרקר'. הוא קם בחשאי בחסות המו"ל עמוס שוקן, כגוף עצמאי שאין למערכת הארץ גישה אליו. אני חשבתי שהוא חייב להיות חלק אינטגרלי מהעיתון. ראיתי בכך הבעת אי-אמון ופרשתי מעריכת העיתון".

זה היה כרוך בהתנתקות נוספת. מעמוס שוקן, שהיה לא רק המו"ל של העיתונים שערכת, אלא גם חבר קרוב.
"הייתה שם פרידה לתמיד. בהתחלה היא הייתה, לפחות מצידי, אלימה ופראית ויוקדת. עם השנים – איך אומרים – הסכנתי עם זה. אני לא רוצה לאגור אנרגיות שליליות כאלה עד סוף הימים. אז היו לנו מאז הזדמנויות פה ושם לדבר. אבל אנחנו כבר לא מתראים".

"עם עמוס שוקן, הייתה שם פרידה לתמיד. בהתחלה היא הייתה, לפחות מצידי, אלימה ופראית ויוקדת. עם השנים – איך אומרים – הסכנתי עם זה. אני לא רוצה לאגור אנרגיות שליליות כאלה עד סוף הימים"

כשאתה מסתכל לאחור על המאבק ההוא שבעקבותיו עזבת את "הארץ" – איך הוא נראה לך ממרחק השנים?
"נפתחה תהום ביני לבין המו"ל. משבר אמון. כיום, כשאני קורא את הארץ, אני מבין שאולי לא הבנתי אז שכסף הולך להיות חזות הכול. היום, 'דה מרקר' חזר הביתה והוא חלק אורגני מהעיתון כולו: כלכלה ועסקים. רק הכותרת 'מרקר' עודה צורמת. כשאתה מסתכל על 'דה מרקר' היום, זה אחד העיתונים הטובים שיש. אני קורא אותו ראשון. ואני לחמתי נגדו. בעצם לא נלחמתי נגד המוצר, אלא נגד אופן השימוש בו. אני חשבתי שהעיתון צריך להיות גוף אחד ולא שני ראשים. זה הכול".

כשמסתכלים לאחור על רשימת ההישגים המפוארת שלך והתחנות הרבות שמילאת בהן תפקיד מרכזי – מההומור והסאטירה של "זוארץ" ו"ניקוי ראש", דרך מהפכת המקומונים של "העיר" ועד "הארץ" של שנות התשעים ותחילת האלפיים – קשה לזהות את הנוכחות או ההשפעה שלהם על ישראל של 2022. לא בהומור, לא בעברית, לא בדרך ההתבוננות החילונית, המפוכחת, הצלולה על העולם. זו תחושה שאתה יכול להבין ולהזדהות איתה? זה מטריד אותך?
"אני לא נוסטלגי. לא חיינו בעולם מושלם שמתפורר למול עינינו. בהרבה מובנים מה שקורה היום הוא תוצאה של כשלים, מעשה ידם של קודמינו. ההומור משתנה, הוא ישר לפנים. העברית משתנה, ואולי מתגמשת לטובה. שחיקת החילוניות זו צרה גדולה. אני אתאיסט וכופר גמור, והתחזית הדמוגרפית מטילה עליי אימה גדולה. אני רואה איך ילדיי החילוניים הולכים להיות כאן מיעוט תוך שני עשורים".

חנוך מרמרי בביתו, דצמבר 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
חנוך מרמרי בביתו, דצמבר 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

אבנר אברהמי, שערך עם אודי אשרי את מוסף "הארץ" כשאתה היית העורך הראשי, כתב עליך בפייסבוק, בעקבות יציאת "סימני שיניים": "בעשר השנים שבהן חלקנו מקום עבודה משותף (אני עובד, הוא מעביד) יצא לי לא אחת להרהר בעובדה המוזרה שהאיש הזה, העומד בראש הפירמידה, הוא בעצם הבנאדם הכי ביישן במערכת ואת מנהיגותו משליט דרך ביישנותו ויושרו הנוקב. סגנון בהחלט מקורי". קראתי והבנתי מייד למה הוא מתכוון. מה אתה יכול לומר על מקורות הביישנות הזאת, ועל הדרכים המקוריות שבעזרתן התגברת עליה?
"אני ביישן? כנראה שכל המופנמים בוחרים רעיה שהיא קצת יותר מוחצנת. מבחינה זאת, סוניה היא המשלימה האידאלית של התכונות האלה שלי".

וכשאתה נדרש להסתכל על כל תחנות חייך – מה נראה לך ההישג הכי משמעותי, ההישג שאתה הכי גאה בו?
"אני מניח ששלושת העשורים בהם הקמתי את 'העיר', כתבתי ל'חדשות' וערכתי את 'הארץ', היו הישג שלא ייאמן, במיוחד לאחד שבקושי גמר תיכון. 'הארץ', לפניי, היה עיתון מדיני ופוליטי יבש, ואנחנו פתחנו אותו, ניערנו, עם גלריה בעריכתה הנפלאה של איריס מור, מוסף דינאמי, ואני חושב שהגיע קהל קוראים צעיר יותר".

אפשר גם לקבל את הרושם שהייתה כאן הצעה לישראליות, שאתה ושותפיך לדרך – דודו גבע, עלי מוהר, דורון רוזנבלום, אודי אשרי, אם למנות כמה בולטים – הצעתם, והישראלים פשוט לא היו מעוניינים בה.
"אני מניח שתמיד יהיה על מה להגחיך, להשתטות. הרשימה המפוארת הזאת הצטיינה בראייה מפוכחת וכואבת. ב'ניקוי ראש' דובי גל היה האֵל והסנֶה בער תחת כפות רגליו. כיום 'היהודים באים' תפסו את המשבצת, ויש רגעים בהם 'ארץ נהדרת' מצילה את העולם, ולו רק בגלל ערן זרחוביץ' וליאת הר-לב. עדיין אפשר ללא מבוכה להיות הכופֵר. דתיים הם אלה שמעלים את עצמם על המוקד. זה נכון שהצענו ישראליות אחרת, אבל אחרת מזו של דור המדינה, מנוערת מהאתוס הכבד של המייסדים".

"ב'ניקוי ראש' דובי גל היה האֵל והסנֶה בער תחת כפות רגליו. כיום 'היהודים באים' תפסו את המשבצת, ויש רגעים בהם 'ארץ נהדרת' מצילה את העולם, ולו רק בגלל ערן זרחוביץ' וליאת הר-לב"

המרדף מושלם

מרמרי המשיך הלאה מ"הארץ". ב-2005 הייתי עורך "טיים אאוט", השבועון התל אביבי האחרון שעוד ניסה להחזיק בחיים את רוח המקומונים. מרמרי נענה אז להזמנתי והחל לפרסם טור שבועי בעיתון ובמקביל הוציא לאור את ספרו הראשון, "על האופניים", שתיאר את אהבתו הגדולה לרכיבה על אופניים, לענף האופניים העולמי ולגיבורו הגדול אז, לאנס ארמסטרונג.

חנוך מרמרי עם לאנס ארמסטרונג (צילום: באדיבות חנוך מרמרי)
חנוך מרמרי עם לאנס ארמסטרונג (צילום: באדיבות חנוך מרמרי)

באותה שנה הוא גם מונה לעמוד בראש המחלקה החזותית ב"בצלאל", משם המשיך להוצאת "כנרת זמורה ביתן" שם מונה לעורך הראשי של ההוצאה, הרפתקה קצרת מועד שהובילה את מרמרי לתפקידיו הבאים, כעורך הראשי של "העין השביעית" וכראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית.

וכל אותו זמן הוא לא חדל מלעסוק בדמיונו בדמותו של המורה האימתני ההוא מבית הספר הריאלי. כבר ב-2001 הוא ידע שזה יהיה הנושא של ספרו הראשון.

"באתי למנחם פרי (העורך הראשי של הספרייה החדשה – א.ב.ד) ואמרתי לו: תשמע, יש לי מחשבה לעשות דבר כזה וכזה, קצת חיפה, קצת התבגרות, קצת עניינים אחרים. ואז הוא אמר לי את התשובה הכול כך חכמה: אז תעשה. כלומר: אל תבלבל לי את הראש. תלך ותביא כתב יד".

"באתי לעורך הראשי של הספרייה החדשה למנחם פרי ואמרתי לו: תשמע, יש לי מחשבה לעשות דבר כזה וכזה, קצת חיפה, קצת התבגרות, קצת עניינים אחרים. ואז הוא אמר לי את התשובה הכול כך חכמה: אז תעשה"

זה לקח עוד שני עשורים עד שב-2022, כשהוא כבר גמלאי בן 74, המרדף אחרי מובי דיק מבית הספר הריאלי הושלם עם צאת "סימני שיניים".

הספר עוקב אחרי עלילותיו של ארון אייכנבלט, בנו של המורה יוסף – שהוא גם נגר, כמו אביו של הצלוב המפורסם – ושל ריבה, הגננת הפרטיזנית, על רקע משפט אייכמן ב-1961 ומות אביו של ארון. שמואל, אביו של מרמרי, נפטר כשהוא היה בן תשע. "סימני שיניים" מוקדש לזכרו ולזכרה של האם שרה: "מורים מסורים לתרבות העברית בפולין הנרמסת וכאן".

המורה אריה פוגלשטיין בבית הספר הריאלי בחיפה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
המורה אריה פוגלשטיין בבית הספר הריאלי בחיפה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

ארון אייכנבלט וחבריו בספר (הכנופיונים) מתחבאים בפינות העישון, מבלים במסיבות תקליטים, עם להיטי הרוק החדשים והמסעירים שמגיעים אז מעבר לים, ובעיקר עם הביטלס שמהלכים עליהם קסם שאי אפשר לעמוד בפניו בלי להתחיל לרקוד. והם מגלים את המין, ואת האהבה, וכל הזמן רועדים מפחד מפניו המורה צבי מחט, שמושל ביד רמה על "המבצר", בית הספר היוקרתי על הר הכרמל, ומטיל אימה על כולם, ובפרט על ארון אייכנבלט, המתבגר המבולבל והרגיש.

הנושאים המרכזיים ברומן – בית הספר הנוקשה, המורה הקשוח, הניתוק של חבורת הנערים מהעולם סביבם, ההתבגרות בישראל של שנות החמישים – ממשיכים להעסיק אותך עד היום? הם נותרו לא פתורים בתוכך, למרות כל השנים שחלפו ולמרות ההישגים הרבים שהשגת בהמשך?
"ייתכן. מסגרות נוקשות מעוררת בי מייד רצון לבעוט. כיום, מה שלא פתרתי, הולך איתי ממילא, צל השואה ואני, המשפחה ואני, המדינה ואני – ומה לי וליהדות? כל זה נדחק אצלי לתיקייה שמוטב שלא לחטט בה. בכל זאת למדתי משהו מהצרפתים הנרגנים: משהו על שמחת החיים, הז'וּאָה דֶה וִיוְור".

"מסגרות נוקשות מעוררת בי מייד רצון לבעוט. כיום, מה שלא פתרתי, הולך איתי ממילא, צל השואה ואני, המשפחה ואני, המדינה ואני – ומה לי וליהדות? כל זה נדחק אצלי לתיקייה שמוטב שלא לחטט בה"

מה ישראלים צעירים ב-2022 כנראה לא מבינים ואולי גם לא יכולים להבין על ישראל של שנות החמישים והשישים שבהן אתה התבגרת?
"אלה היו חיי פשטות תמימים, כאובים, שכיום נמסים כמו הקרחונים. עידן התמימות הוא נפלא ונורא. כְּדוֹר, רצינו יותר, רצינו הכול. כיום, אני מרגיש שאני מאבד את טביעת כתב-היד שלי – כל השנים חישבנו על פיסת נייר, כמו במכולת. כיום המלכה שלנו היא הנוחות הדיגיטלית. גם אני, לצערי, הפכתי לחלק ממה שנקרא 'דור הבורגנות הנינוחה'. פחות רוקנרול".

עד כמה ארון אייכנבלט בן דמותך? כמה רחוק העולם שמתואר בספרך מהעולם שבו גדלת?
"חלקים ממנו זה בטח אני. עלילות ילדותי נמצאות שם, עם עיבודים ספרותיים וריחוק אסתטי הכרחי. זה היה העולם בו גדלתי: אלים, חסר רחמים לכל מה ששונה, מתעב מסגרות נוקשות. בכרמל באותן שנים היו מעמדות ברורים – בני הסוחרים שהגיעו במכוניות נוצצות, ואנחנו אנשי הצווארון האדום של חיפה הסוציאליסטית. ארון הנער פועל ומגיב לכל אלה".

בית הספר הריאלי בחיפה בשנות השישים (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
בית הספר הריאלי בחיפה בשנות השישים (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הספר נכתב גם מתוך צורך לסגור חשבון עם בית הספר הריאלי?
"אני לא יכול לסגור חשבון עם אנשים שהלכו לעולמם. אני יכול לחשוב שאת החיים האלה אינני רוצה לחיות. לא מזמן הגיע לידי סרטון מארכיון הערוץ הראשון של ראיון מסוף שנות התשעים עם מנהל בית הספר הריאלי דאז. הוא מודה ומצטער על הקשיחות המופרזת שבה התנהל. מצד שני, מהרגע שהספר 'סימני שיניים' יצא, מתנהל ברשתות החברתיות דיון סביב אותה אווירה. יש הרבה אנשים שהריאלי עיצב אותם. תראה כמה גנרלים יצאו משם".

כשהצעתי לך לכתוב טור אישי בטיים אאוט ב-2005 הייתי בטוח שתדחה את ההצעה מייד ושהיא "קטנה עליך" אבל אתה התנפלת עליה בחדווה בלתי מוסתרת, ואני זוכר שבכל פעם שהגיע טור חדש שלך, הייתה לי הרגשה, שאחרי כל המסע הארוך וכל הגלגולים "המכובדים", יותר מכל דבר אחר, נשארת כותב פרוע, אפילו קצת אנרכיסט, שהזירה הכי טבעית שלו היא בשוליים, לא במרכז. והתחושה הזו מורגשת גם ב"סימני שיניים".
"הטור הקליל בטיים אאוט היה בשבילי קוביית קרח ענקית אחרי העיתונות הממושמעת, הקפוצה, האחראית. הסיוט שלי היה להיתקע במקום אחד ולצאת באמבולנס מהמשרד היישר לבית הלוויות".

אתה עוד מקפיד לעקוב אחרי החדשות, ההתפתחויות הפוליטיות, השינויים בתקשורת? או שזה כבר פחות מעניין אותך?
"אני עוקב ומתעדכן דרך 'הארץ', דרך ערוץ 11, מילה-מילה, זה רפלקס, די-אן-איי, התמכרות".

איך אתה רואה את התהליכים והשינויים שעברו על "הארץ" בפרט ועל העיתונות הישראלית בכלל בעשרים השנים האחרונות?
"עיתון יומי חייב להתאים עצמו לשיני הזמן. הייתה התפתחות עצומה, בעיקר מבחינה טכנולוגית, ששינתה את פני העיתונות. 1988 עוד הייתה שנתו המזהירה של הפקס, עם דפוס הבלט, דיו רוטציה שחורה שמנונית, תצלומים ברזולוציה של רשת דייגים. המעבר הכואב מוועד עובדים עם שביתות מתסכלות ליחסי עבודה הוגנים, היה מהלך חיובי.

"בעבר, העיתונות נשענה על חומרים מועתקים מסוכנויות ידיעות, הייתה ועדת עורכים מנוונת וצנזורה עמוקה. כל זה כמעט נעלם. כיום כל המידע מונח מתחת לאפנו, צריך רק לקחת אותו, למיין ולערוך. אני פחות עוקב אחר העיתונים היומיים האחרים. נוצרה זיקה חזקה ומטרידה בין הפוליטיקאים לעיתונות, וזה מסריח משחיתות".

"בעבר, העיתונות נשענה על חומרים מועתקים מסוכנויות ידיעות, הייתה ועדת עורכים מנוונת וצנזורה עמוקה. כל זה כמעט נעלם. כיום כל המידע מונח מתחת לאפנו, צריך רק לקחת אותו, למיין ולערוך"

חנוך מרמרי מדווש על האופניים באירופה (צילום: באדיבות המצולם)
חנוך מרמרי מדווש על האופניים באירופה (צילום: באדיבות המצולם)

עברת תאונת רכיבה קשה לפני כמעט עשר שנים. מה קרה שם? איך נפגעת וכמה זמן לקח לך להחלים?
"זו הייתה התנגשות במהירות גבוהה ביני לבין החבר שלידי. הוא נפגע בפניו ועבר פלסטיקה מיומנת. אני עברתי כמה ניתוחים, כולל ניתוח צווארי מלא ומוצלח. תהליך השיקום היה ארוך, ולקח לי זמן לחזור בביטחון גמור לכביש. זה היה ב-2013. כיום אני עדיין רוכב, לבד או בחבורה: על אופני הברזל לפגישות וסידורים בעיר, ואופני כביש בשבתות וחגים".

כשאתה רואה את שבילי האופניים הרבים והחדשים בתל אביב, אתה מרגיש שיש לך חלק במהפכה הזו?
"לא ממש. המהפכה היא נגזרת הכרחית של הצפיפות העירונית וההיצף בקורקינטים והמשאיות הכבדות בתל אביב. הכרך העירוני זקוק להתחדשות, וזה מכביד על התנועה. אני לא שותף לנרגנות על העיר, אני יודע שזה שלב הכרחי בהתפתחות שלה".

כשאתה שומע עכשיו את קולות הנהי בשמאל ובמרכז תל אביב ש"הלכה המדינה", אתה מזדהה איתם?
"אני לא מתלהב מבכיינות. המדינה לא הלכה. כמו כל העולם גם היא משנה את פניה באופן מטריד. מה מחאה תעזור מול שינויים דמוגרפיים עצומים שמתחוללים לנגד עינינו? יש כאן אובדן דרך ומשבר מנהיגות חריף. יכול להיות שיעברו עוד שנות דור עד לשינוי המיוחל".

"אני לא מתלהב מבכיינות. המדינה לא הלכה. כמו כל העולם גם היא משנה את פניה באופן מטריד. מה מחאה תעזור מול שינויים דמוגרפיים עצומים שמתחוללים לנגד עינינו?"

בחדר העבודה שלך תלוי הצילום האחרון של אמיל גרינצווייג, שהיה בן מחזור שלך ב"ריאלי", שצילמה חברתך ורדי כהנא. כשאתה מסתכל על מה שקורה עכשיו במדינה אתה מרגיש לפעמים שרוצחו של גרינצווייג ניצח?
"הרוצח רצח. הוא לא ניצח, הוא החריב. שייחרבו המחריבים".

תמונתו של אמיל גרינצוויג תלויה על קיר ביתו של חנוך מרמרי, דצמבר 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
תמונתו של אמיל גרינצוויג תלויה על קיר ביתו של חנוך מרמרי, דצמבר 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
עוד 3,567 מילים
סגירה