"האמת שזה לא קרא בהפגנה. הגעתי לבית קפה, הזמנתי איסוף עצמי וחזרתי לדירה עם כוס בידי. זה היה מהיר, אפילו לא הספקתי לסיים את הקפה. שלושה בחורים בלבוש אזרחי הפתיעו אותי מאחור ובשניות גררו אותי לתוך הרכב.
"בתוך הרכב ניסיתי לברר מי הם אבל לא הצלחתי להבין אותם כי הם דיברו מהר", מספרת אינה קבליונק, פעילה פוליטית מבלארוס. בריאיון לזמן ישראל היא משחזרת את הרגע שבו נחטפה על־ידי המשטרה החשאית של הרודן אלכסנדר לוקשנקו, הידוע בכינוי "הדיקטטור האחרון של אירופה".
בשונה מאותו יום טראומטי בקיץ 2020, אנחנו יושבים עתה בבית קפה בעיר ורשה. בריאיון היא חושפת את השתלשלות האירועים שהובילו לחטיפתה ולסדרת החקירות שעברה. "לא היה לי מה להסתיר" היא אומרת.
"הכול היה גלוי, שיחקנו לפי כללי המשחק שלהם. הם לא האמינו שעשינו הכול מתוך השתוקקות לחופש. הם הביטו בי בתמיהה כשהסברתי להם שזה באמת ובתמים המניע לפעילות הפוליטית שלי".
"שיחקנו לפי כללי המשחק שלהם. הם לא האמינו שעשינו הכול מתוך השתוקקות לחופש. הם הביטו בי בתמיהה כשהסברתי להם שזה באמת ובתמים המניע לפעילות שלי"
אינה נולדה במינסק למשפחה ממוצעת. הוריה התפרנסו מעבודה משרדית. על הילדות במינסק היא מספרת בערגה, כשעיניה הכחולות בורקות וחיוך פרוש על פניה. היא אומרת כי אחרי שהתחילה בלימודי התיאטרון באקדמיה לאומנות של בלארוס, היא החליטה לקחת את הלימודים צעד אחד קדימה ועזבה לסנט פטרסבורג, ברית התרבות הרוסית, שם סיימה את הלימודים.
מרוסיה היא המשיכה לפולין ומשם לטבליסי, בירת גאורגיה. "תמיד אהבתי את בלארוס. מעולם לא התכחשתי לשורשים שלי או התביישתי במוצע שלי. אבל לא ראיתי את העתיד שלי שם. הייתי רעבה לעולם. ידעתי שיש עוד מה לראות בחוץ ולחוות".
לדבריה, בשנת 2018 היא חזרה למינסק מסיבות אישיות. היא התכוונה לעזוב אך מצאה עבודה כמפיקה בתיאטרון עצמאי במרכז התרבותי המחתרתי 16OK. המרכז פעל בלי תמיכה ממשלתית במטרה להוות תחליף לאירועי התרבות הממשלתיים. בלילות התקיימו במרכז מסיבות טכנו ובימים אירועים מעונבים.
בשעות הערב – בין לבין – עלו הצגות ומופעי תרבות. מינסק התפתחה במהירות, אנשים הרגישו שהם מסוגלים להצליח בכוחות עצמם – ומרכז העיר שקק חיים. השנים שקדמו לבחירות 2020 היו ייחודיות ופוריות בעולם התרבות העצמאי הבלארוסי.
מינסק התפתחה במהירות, אנשים הרגישו שהם מסוגלים להצליח בכוחות עצמם – ומרכז העיר שקק חיים. השנים שקדמו לבחירות 2020 היו ייחודיות ופוריות בעולם התרבות העצמאי הבלארוסי
לוקשנקו הבטיח חיים נוחים ובתמורה שילמו הבלארוסים את מחיר החופש. זו הייתה תקופה של "ליברליזציה רכה". היו גם אזרחים שעבדו עם הממשלה מתוך אמונה שלמרות הכול יש שם גם אנשים טובים שאפשר לשתף איתם פעולה.
"פתאום ראיתי ברחובות אנשים שלא ראיתי בתקופת הלימודים שלי. הם התלבשו בחופשיות, לא כמו בתקופת ברית המועצות. בשביל לשתות כוס יין טוב כבר לא היית צריך לטוס לאיטליה". עם זאת, אף שהחיים בבלארוס סיפקו אשליה של חופש – הסטטוס קוו ביחס שבין האזרח הפשוט לממשלה נשמר, ואנשים כמעט שלא יצאו באופן פומבי נגד הממשלה.
"תראה, לא העלינו הצגות אנטי־ממסדיות או פוליטיות, שמתנגשות עם המשטר באופן מובהק, אבל בנינו קהילה עצמאית עם חופש מחשבתי והבנה שאפשר להצליח וליצור בלי סיוע ממשלתי". לדבריה, הם תמיד נשארו על הקו הדק המעודד חשיבה עצמאית, כשברקע הידיעה שאם יצאו בפומבי נגד המשטר – יהיה לזה מחיר כבד.
הסטיגמה בבלארוס תמיד הייתה שמי שנוגע בפוליטיקה מסתבך בצרות. הרוב האמינו שאין שום דרך לשנות את המציאות. אבל במובן הזה, קבליונק רואה בסיפור שלה הצלחה. בגיל 20 הפוליטיקה לא עניינה אותה בכלל והיא שמרה ממנה מרחק. אולם, בהמשך היא הפכה לאחת מהפעילות המשמעותיות ביותר בקמפיין הבחירות של 2020.
"לא העלינו הצגות אנטי־ממסדיות או פוליטיות, שמתנגשות עם המשטר באופן מובהק, אבל בנינו קהילה עצמאית עם חופש מחשבתי והבנה שאפשר ליצור בלי סיוע ממשלתי"
זיוף תוצאות הבחירות
ב־8 במאי 2020 הודיעה ועדת הבחירות המרכזית של בלארוס על קיום בחירות לנשיאות באוגוסט של אותה השנה. הערכה הייתה שבדומה לשנים קודמות, גם במערכת הבחירות הזו לא יהיה מי שיקרא תיגר על הדיקטטור הבלתי מעורער, שנצמד לכיסאו כבר למעלה משני עשורים.
כעשור קודם לכן, אלפים יצאו לכיכר אוקטובר במינסק בטענה לזיוף תוצאות הבחירות. היחידה לפיזור הפגנות פיזרה את המחאה באלימות והמשטרה החשאית פשטה על משרדי תקשורת עצמאיים, בתי עיתונאים ופעילים פוליטיים.
מאות נכלאו לתקופה של כשבועיים. רבים מהפעילים הפוליטיים – ואנשים בעלי השפעה באופן כללי – עזבו את המדינה. בשנים האחרונות, לפני בחירות 2020, חלק מאותם פעילים חזר עם רעיונות חדשים מהעולם. הם אף השקיעו בעסקים עצמאיים.
כל זה היה במסגרת של אותה "ליברליזציה רכה". אולם, בצל כישלון המחאות של לפני עשור, רוב אזרחי בלארוס לא באמת האמינו שיש אפשרות לשינוי. ב־12 במאי, הפילנתרופ ויקטור בבריקו – בנקאי, איש תרבות ואחד מהכוחות המרכזיים של מרכז התרבות 16OK, שתרם רבות לקהילת האומנים הפועלים ללא סיוע הממשלה – הודיע שהוא הולך להתמודד לנשיאות.
בבריקו לא היה היחיד שקרא תיגר על הרודן. סרגי טיחנובסקי – יוטיובר מוצלח ופעיל חברתי – הודיע גם כן שהוא מתכוון להתמודד לנשיאות. יומיים לאחר ההכרזה הוא נעצר
הוא עשה זאת בפוסט שפרסם בפייסבוק. הוא לא היה היחיד שקרא תיגר על הרודן. סרגי טיחנובסקי – יוטיובר מוצלח ופעיל חברתי – הודיע גם כן שהוא מתכוון להתמודד לנשיאות. יומיים לאחר ההכרזה הוא נעצר.
בתגובה למעצר הודיעה אשתו סבטלנה טיחנובסקיה כי תרוץ לנשיאות במקומו. ב־18 ביוני עצרו שלטונות בלארוס את ויקטור בבריקו ואת בנו, שמחוזקים עד היום במתקן כליאה של המשטרה החשאית הבלארוסית (בבריקו, בנו, טיחנובסקי ופעילים נוספים הוכרזו על ידי ארגוני זכויות אדם "אסירי מצפון"). שתי המפלגות החליטו לשלב כוחות עם מפלגה שלישית, שבראשה עמדה טיחנובסקיה.
"לא הבנתי את משמעות המעמד ולא הייתה לי תמונה ברורה של איך הדברים הולכים להיראות אבל הבנתי שזה משהו גדול. ביום אחרי פרסום הפוסט של בבריקו, מכר התקשר והציע לי להצטרף לקמפיין. ב־14 במאי כבר הייתי במשרד.
"זה אולי ישמע מוזר, אבל לא היה לנו משרד, התחלנו הכול במתחם עבודה משותף". לדבריה, העובדה הזאת מפתיעה מערביים. היא מדגישה שהקמפיין היה ספונטני. "הכול קרה תוך כדי תנועה, בהתחלה המשימה הייתה להקים את המפלגה ולרשום את קבוצת המתפקדים הראשונה למפלגה".
על פי החוקה, כדי להקים מפלגה ולרוץ לנשיאות צריך 1,000 מתפקדים ו־100 אלף חתימות. הם הגיעו ליותר מ־8,000 מתפקדים – מספר בלתי נתפס. לצורך השוואה, המפלגה של לוקשנקו מנתה אז כ־11 אלף מתפקדים
על פי החוקה הבלארוסית, כדי להקים מפלגה ולרוץ לנשיאות צריך 1,000 מתפקדים ו־100 אלף חתימות. הם הגיעו ליותר מ־8,000 מתפקדים – מספר בלתי נתפס. לצורך השוואה, המפלגה של לוקשנקו מנתה כ־11 אלף מתפקדים.
לדבריה, הם פרסמו שאלון בגוגל – וככה אספו את נתוני המתפקדים. "בכל פעם שרעננו את העמוד – נוספו כמה מאות אנשים". אולם, הם היו צריכים לאסוף גם 100 אלף חתימות של אזרחים. "בשבועיים הראשונים לא היה עדיין ממש קמפיין, לא הייתה לנו תוכנית אסטרטגית. הבנו את החשיבות של הפרסום, אז פשוט צילמנו סרטונים עם הטלפון הנייד והעלינו לרשתות החברתיות".
עם זאת, היה ברור לכולם שזה לא יהיה פשוט להוריד את הדיקטטור מכיסאו ושהמערכת המסועפת שנבנתה במשך 25 שנים תעשה הכול כדי להשאירו בתפקיד. בסופו של דבר הם הצליחו לאסוף 435 אלף חתימות.
"הרעיון היה לשחק לפי החוקים שלהם ולהראות להם שגם במגרש שלהם הם יפסידו. זה לא משנה לנו מי היה מנצח – פשוט רצינו לעשות הכול לפי החוק. מעולם לא ניהלנו שיח אלים או הבענו רצון להתדרדר למלחמת אזרחים".
"הרעיון היה לשחק לפי החוקים שלהם. לא היה לנו משנה מי מנצח – פשוט רצינו לעשות הכול לפי החוק. מעולם לא ניהלנו שיח אלים או הבענו רצון להתדרדר למלחמת אזרחים"
המנהיגה מאשה
"בזמן שרוב עובדי המרכז התרבותי 16OK התנדבו בקמפיין הבחירות – 'מאשה' ביקשה שלא אצטרף לקמפיין. אבל במבט לאחור זה שירת אותי כי לא הייתי בנויה מנטלית לעבודה בתנאים הקשים והסיכון הכרוך בכך", אומרת סבינה (שם בדוי), ילידת מינסק שלמדה אומנות ועזבה לרוסיה, שם עבדה בסטודיו להפקת סרטים דוקומנטריים לפני שחזרה לבלארוס לתקופה מסוימת.
מאשה – מריה קולסניקובה – היא אחת ממנהיגות האופוזיציה. כיום היא מרצה עונש מאסר ממושך בכלא הבלארוסי, שנגזר עליה אחרי שנעצרה בזמן ההתקוממות האזרחית נגד תוצאות הבחירות.
אז השוטרים הסיעו אותה אל הגבול האוקראיני כדי לגרש אותה מבלארוס. ליד הגבול היא קרעה את הדרכון שלה במחאה על ניסיון הגירוש הבלתי חוקי – ונכלאה. "ברוסיה עבדתי בעיקר עם גברים, מעולם לא ראיתי אישה כל כך בטוחה בעצמה, חזקה ועוצמתית.
"לראשונה בחיי הרגשתי שנשים יכולות לשנות את העולם, היא שינתה את נקודת המבט שלי על עוצמה נשית. היא הייתה בוס מעולה ותמיד שאלה את כולם מה הם חושבים, היא דחפה אותנו ליצור, להביע דעה ותמכה ביצירה שלנו".
בתחילת דצמבר 2022 דווח כי מאשה התאשפזה בחדר המיון וכי המשטר הבלארוסי לא מאפשר לאיש להתקרב אליה. רק אחרי כמה ימים ארוכים של דאגה, הותר לאביה להיפגש איתה למשך 10 דקות
בתחילת דצמבר 2022 דווח כי מאשה התאשפזה בחדר המיון וכי המשטר הבלארוסי לא מאפשר לאיש להתקרב אליה. רק אחרי כמה ימים ארוכים של דאגה, הותר לאביה להיפגש איתה למשך כ־10 דקות בלבד.
סבינה, שעבדה עם מאשה במרכז התרבות 16OK, חששה להתראיין. אולם, אחרי שהסכימה, מצאתי את עצמי בחצר אחורית של בניין קומות, שנבנה על חורבות גטו ורשה. מימין לכניסה לדירה שלה – 18 מטרים רבועים בסך הכול – ניצב ארון בגדים קטן. לצדו, מיטה וחצי.
מתחת לחלון מול הדלת ניצב שולחן עם מחשב נייד ועליו אין ספור מכחולים, טושים ועפרונות. אחרי שחלצתי את הנעליים היא הצביעה על מזוודה קטנה מעל הארון ואמרה: "ככה עזבתי את בלארוס, בשדה התעופה התברר שהמזוודה כבדה מדי אז הייתי צריכה להיפטר מרכוש בשדה התעופה".
אנחנו מתיישבים ליד השולחן. היא מניחה עליו צלחת עמוסה בלביבות תפוחי אדמה. לאחר מכן היא מנסה לשכנע אותי שהלטקס הוא בכלל מאכל בלארוסי. היא מתארת בפניי את המעבר לפולין ואת הקשיים שהיא מתמודדת איתם – כמו מהגרים אחרים שעזבו את בלארוס.
אולם, היא לא רואה את עצמה חוזרת למדינה. "אני אומנם חיה פה בדירה קטנה ומחשבת כל גרוש שאני מוציאה, אבל פולין עדיין בטוח יותר בשבילי". לדבריה, בשיחות עם חבירה בבלארוס הם מספרים שהאווירה מאוד מפחידה וכי התחושה הכללית היא שאתה תמיד נמצא תחת מעקב.
"אנשים ממש בפרנויה. כשהם רואים אדם זר ליד הבית זה מפחיד, כי כל אחד יכול להיות מרגל. מי שחי בתקופת ברית המועצות מספר שהיה אז אותו הדבר"
"אנשים ממש בפרנויה. כשהם רואים אדם זר ליד הבית זה מפחיד, כי כל אחד יכול להיות מרגל. מי שחי בתקופת ברית המועצות מספר שהיה אז אותו הדבר. אנשים הובלו אל מרתפי העינויים וכל מה שחשבתי שהיה היסטוריה – מסתבר שזה עדיין קיים".
סבינה מסבירה כי הקהילה התרבותית המחתרתית כמעט נעלמה לחלוטין מבלארוס. מי שיכול היה – עזב את המדינה. היא לא חושבת, כאמור, לחזור לבלאורס: "כישלון המחאות היו הבעיטה בתחת שגרמה לי לעזוב. חבריי נכלאו והחשש הבלתי פוסק ממעצר הקשה על חיי".
בשונה מאינה וסבינה, פאולינה (שם בדוי) נולדה בסליהורסק, עיר של כורי מלח שנמצאת כ־130 קילומטרים דרומית לבירה מינסק. הוריה היגרו לסליהורסק מאחד הכפרים באזור. היא מספרת כי רוב הגברים בעיר עובדים בבנייה ובכריית מלח והנשים עובדות כמורות, רופאות ובעבודות מלאכה.
אחרי שעזבה, היא חזרה לבקר מדי פעם את סבתא וסבא שלה בכפר. פאולינה, בחורה צנומה עם שיער שחור, מתגעגעת למפגשים עם משפחתה המורחבת: "בשבילנו, אחים ובני דודים זה אותו הדבר. המשפחה המורחבת שלנו הייתה נפגשת לעיתים קרובות.
"בחג המולד היינו מציירים על הקיר ומדליקים זיקוקים, אפילו שסבא היה אוסר עלינו". היא מספרת כי פעם אחד הזיקוקים פגע בקיר וכתוצאה מכך סבא שלה כעס עליה. אולם, היא ובני דודיה פרצו באותו זמן בצחוק.
בגיל 15 היא עברה לתיכון טכנולוגי במינסק הבירה והמשיכה בלימודי ניהול מידע באוניברסיטה. בזמן הלימודים היא עבדה בהפקת וידאו וכשסיימה את התואר החליטה לעבוד בצילום עיתונות – עד שעברה לצילום דיוקנאות.
בתחילת אוגוסט 2020 היא יצאה לאירוע המוני במרכז העיר. התקליטנים – שנשכרו על ידי הממשלה – התעלמו מהנהלים והשמיעו שיר מחאה בשם "אנחנו מחכים לשינוי". הבלארוסים הריעו והאירוע זכה לתהודה רבה. הממשלה, כמובן, לא ממש התלהבה מהמחאה.
אולם, זה לא שינה את הרגשת ההמונים. בבוקר הבחירות התחילו לראות אי־סדרים בקלפיות ולא ניתן היה לפקח על ההתנהלות משום שנאסרה כניסת משקיפים. כמו אש בשדה קוצים רצה השמועה שכולם נפגשים ליד פסל סטלה.
"יצאתי להצביע ותיעדתי את התהליך כי הבנתי שזה חשוב. היה ברור שהם [השלטונות] ישקרו כי הם לא אישרו למשקיפים להגיע, הייתה אפליקציה שבעזרתה יכולתה לצלם את ההצבעה שלך ולשתף – וככה יכלו להוכיח שהתוצאות שקריות".
"יצאתי להצביע ותיעדתי את התהליך כי היה ברור שהם [השלטונות] ישקרו כי הם לא אישרו למשקיפים להגיע, הייתה אפליקציה שבעזרתה יכולתה לצלם את ההצבעה שלך ולשתף – וככה יכלו להוכיח שהתוצאות שקריות"
פאולינה לא האמינה שהקול שלה יביא לשינוי, אבל כשראתה שכל כך הרבה אנשים מאמינים באותה הדרך, נשבה בתוכה רוח של תקווה. ואז היא התחילה להאמין שיש סיכוי. אך חלומות לחוד ומציאות לחוד.
"כשהתפרסמו התוצאות ולוקשקו טען כי ניצח, הבנתי שזה שקר חצוף ממש!" היא קובעת בנחרצות ומתחילה לתאר באדיקות את הרגעים הראשונים למחאה. בימים שאחרי, אלפי אזרחים יצאו לרחובות בכל רחבי המדינה. רבים מהם נעצרו ועונו. מובילי המחאה נכלאו או שאולצו לעזוב. הרודן נצמד לכיסאו והתקווה הקלושה ירדה לטמיון.
עוזבים לתקופה בלתי מוגבלת
תוך כדי השיחה היא פותחת צוהר קטן, שמאפשר להבין מה חשבו אלה שנאלצו לעזוב את בלארוס: "זה ממש מוזר. אתה הולך ברחוב והחיים כאילו ממשיכים כרגיל אבל במקביל אתה שומע שחמישה אנשים נחטפו בלילה ונכלאו.
"אז אתה מתחיל להיות פרנואיד וכל רכב משטרה שעובר לידך מלחיץ אותך, זה גם יכול להיות אוטובוס שחונה ליד הבניין שאתה נמצא בו – אתה מתחיל לתהות האם זה אוטובוס של המשטרה החשאית, שהגיעה לעצור מתנגדי משטר – או אוטובוס רגיל".
"אתה הולך ברחוב והחיים כאילו ממשיכים כרגיל אבל במקביל אתה שומע שחמישה אנשים נחטפו בלילה ונכלאו. אז אתה מתחיל להיות פרנואיד וכל רכב משטרה שעובר לידך מלחיץ אותך"
על פי כמה דיווחים מבלארוס, המשטרה החשאית עוצרת באופן שיטתי מפגינים ומתנגדי משטר שצולמו על ידי כוחות הביטחון בזמן ההפגנות ב־2020. כך, בשקט, הם מפענחים עוד ועוד תמונות של אנשים שהשתתפו בהפגנות ועוצרים אותם.
הצעד הזה מטיל אימה על כל מי שהתנגד למשטר והשתתף בהפגנות – ומעביר מסר לאחרים. בחודש דצמבר 2022 התחילו להגיע דיווחים על מעצרים המוניים של אלו שברחו לפולין וחזרו בחזרה. כל מי ששוחח עם גורמים המבוקשים על ידי משטר – או נחשד במפגש איתם – נעצר.
פאולינה מתארת כי באחד הלילות החורפיים, כשהוציאה את הכלב שלה לטיול, ניגשו אליה כמה אנשים שהזדהו כשוטרים וטענו שיש תלונה על בחורה עם כלב שביצעה שוד. לאחר דין ודברים הם נעלמו – ואז הופיעו בכניסה לבניין ודרשו שתתלווה אליהם לתחנה. אולם, זמן קצר לאחר מכן הם שוב נעלמו.
היא חזרה לביתה ויצרה קשר עם עורך דין המייעץ למתנגדי המשטר – וזה אמר לה שהם כנראה רק ניסו להפחיד אותה. מדובר בצעד נפוץ המגיעה בעקבות תלונה של שכנים על הדבקת סטיקרים בבניין בגנות המשטר, למשל.
"אני לא מבינה למה נשארתי כל כך הרבה זמן [בבלארוס]. חייתי בדיכוי, תחת לחץ, לא הצלחתי להתרכז והאיום היה שם תמיד. אי אפשר לדעת מתי הם יגיעו לעצור אותך"
"אני לא מבינה למה נשארתי כל כך הרבה זמן [בבלארוס]. חייתי בדיכוי, תחת לחץ, לא הצלחתי להתרכז והאיום היה שם תמיד. הם עוצרים גם עיתונאים ואף פעם לא ברור על מה. אי אפשר לדעת מתי הם יגיעו לעצור אותך".
בפולין חבריה טענו כי התמזל מזלה על שלא נעצרה. "הטראומה מהחיים בבלארוס עמוקה. חייתי בחרדות גם בחודשים הראשונים בפולין. בכל פעם שאוטובוס עצר לידי בוורשה נכנסתי להיסטריה וחשבתי שבאים לעצור אותי". פאולינה תיעדה את ההפגנות ההמוניות בבלארוס ואת המעצרים.
ומה הלאה?
סבינה עובדת לפי שעה בחברת הייטק ומאמינה שעם הזמן תתייצב כלכלית ותוכל לסייע גם לאימה. לפאולינה נגמרה הוויזה והיא טרם החליטה אם לבקש מקלט מדיני בפולין. היא מפחדת לחזור אבל הגעגועים למשפחתה בבלארוס עזים. היא רוצה לחשוב על כך שלא תוכל לחזור יותר לבלארוס.
קבליונק פעילה בארגון להעלאת המודעות לבעיית האסירים הפוליטיים בבלארוס. היא קיבלה מעמד של פליטה על־ידי ממשלת פולין. לפעמים היא מתגעגעת למינסק אבל היא לא מתכננת לחזור בקרוב.
אין כיום אומנם תנועת התנגדות משמעותית בתוך בלארוס, אבל נראה כי האזרחים בגולה הם אלה המחזיקים במפתחות לעתיד המדינה – והם עובדים קשה כדי להיות מוכנים ליום שאחרי נפילת הרודן
אין כיום אומנם תנועת התנגדות משמעותית בתוך בלארוס, אבל נראה כי האזרחים בגולה הם אלה המחזיקים במפתחות לעתיד המדינה – והם עובדים קשה כדי להיות מוכנים ליום שאחרי נפילתו של הרודן.
"אחד מהתפקידים החשובים ביותר של הנציגים שלנו בעולם הוא לוודא שהבלארוסים יוכלו להמשיך ולטייל בעולם ובאירופה. אם האיחוד האירופי יסגור את השערים לאזרחי בלארוס, מסך הברזל ירד וזה יהיה אחד מהמסמרים האחרונים בארון הקבורה של בלראוס", מסכמת קבליונק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם