השבוע, ב-28 בדצמבר, מלאו ארבע שנים למותו של עמוס עוז. מאז קולו חסר פה מאוד, והוא חסר במיוחד בעקבות סיבוב הבחירות האחרון.

בעקבות מותו המרעיש של עוז פרסמתי בפייסבוק מספר קטעים מספריו שנצרבו בעוצמה בזיכרוני וכן מידע על הסופר, אקס קיבוץ חולדה, שצברתי במהלך סיקור עיתונאי של הקיבוצים. אבל באופן מוזר שכחתי לפרסם אז דווקא את "הפריט" המשמעותי ביותר מבחינתי: גלויה ששלח לי עמוס עוז כשבעה שבועות לאחר מלחמת "ששת הימים".

בעקבות מות עוז פרסמתי קטעים מספריו שנצרבו בעוצמה בזיכרוני ומידע שצברתי במהלך סיקור עיתונאי של הקיבוצים. אבל באופן מוזר שכחתי לפרסם גלויה ששלח לי כ-7 שבועות לאחר מלחמת "ששת הימים"

הייתי אז כתבת צעירה מאוד בביטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי". ביקשתי ממספר סופרים והוגים אנשי קיבוץ וביניהם עמוס עוז לכתוב על תחושותיהם בעקבות ניצחון הבזק המהמם וגם מבלבל.

עוז, אז מורה לספרות בן 28 מקיבוץ חולדה שהתפרסם בעקבות שני ספריו הראשונים הגיב על פנייתי בסירוב מנומס. "אין בפי תשובות" כתב. אבל הגלויה שהוא ניסח רמזה על תמצית השקפותיו, ועיקרן: "האם אפשר שלא נחוש כי שנואים אנו על-ידי מיליוני אנשים, שנואים יותר משהיינו אי פעם?". הגלויה פורסמה כמובן אצלנו, ב"השבוע בקיבוץ הארצי".

נזכרתי באותה גלויה עתיקה רק בהצתה מאוחרת ופרסמתי אותה בפייסבוק ובמדור "דעות" של עיתון "הארץ" לרגל יום הולדתו השמונים של עוז. יתכן שהגלויה הנשכחת הייתה פרסום פומבי ראשון שלו בגנות הכיבוש.

פרסום הגלויה קדם בימים אחדים לפרסום המאמר המכונן של עמוס עוז בעיתון "דבר" המנוח. אותו מאמר הנחשב למסמך הפומבי הראשון המדבר בגנות הכיבוש. עוז הצעיר כתב ב"דבר": "האם נוכל לשמור על צלמנו?", להפעיל אלימות "לא כדי לשמור על גבולות ולא כדי להשיב מכה, אלא כדי לדכא הפגנות בשכם ובחברון". כחודשיים לאחר המלחמה קבע עוז באותו מאמר: "קשה וגם בלתי הולם את מטעננו ההיסטורי להיות עם של אדונים".

"אין בפי תשובות" כתב בגלויה, שפורסמה אצלנו ב"השבוע בקיבוץ הארצי", אך רמז על תמצית השקפותיו: "האם אפשר שלא נחוש כי שנואים אנו על-ידי מיליוני אנשים, שנואים יותר משהיינו אי פעם?"

איך זה שהגלויה הכה משמעותית פרחה תחילה מזיכרוני? הלוא הזיכרון עדיין לא בוגד בי, רק שמות אני שוכחת. נדמה לי שמצאתי הסבר רטרואקטיבי לאותה שכחה מוזרה.

עם מותו של עמוס עוז התקשורת התמלאה בסיפורי אנשים על חברותם הקרובה עם הסופר הדגול. היה נדמה שכל מי שהחליף איתו דברים מתישהו נפנף בחברות קרובה. "אל יהי חלקי עמכם" חשבתי על אותם מתהדרים בחברות. כנראה שהרתיעה מהתופעה המביכה גרמה לי למחוק מזיכרוני אותה גלויה כל-כך משמעותית.

התופעה המוכרת חלה גם על גיבורי תרבות נוספים. היא חזרה ובלטה בעקבות מותו של א.ב יהושע. וכך כתבה חוקרת הספרות, הפרופסור נורית גוברין, במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בהקשר לי.ח ברנר: "דומה שכל מי שפגש אי פעם את ברנר כתב עליו זיכרונות והכניס את עצמו לתוכם. כמנהג כותבי הזיכרונות מימים ימימה, כדי להתגדל בזכותו".

*  *  *

הנה נוסח הגלויה ששלח לי עמוס עוז ב-28 ביולי 1967, שבעה שבועות לאחר תום המלחמה:

לשלומית שלום,

אין בפי תשובות לשאלותיך. עדיין אני נדהם. לא שבתי מן המלחמה בשמחה. אינני שמח ואינני רגוע. אני חש כאדם שניצול מטביעה ונמשה מן המים לאחר שהרגיש טעם אבדון: טוב להיות ניצול מן השיטפון. ובכל זאת: רטוב, המום, מבולבל, ומשום מה גם מבויש במקצת.

אין לי תשובות. אני מציע בפניך כמה שאלות. והן חלקי במשאל שאתם עורכים.

1. האם אפשר שלא נחוש, כולנו, מעבר לפורקן הניצחון, כי שנואים אנו ע"י מיליוני אנשים, שנואים יותר משהיינו אי פעם?
2. חברון, רמאללה, שכם, בית-לחם, האם מקומות אלה הם מקומות משוחררים? מקומות מוחזקים? מקומות כבושים?
3. במה נבחר אם תעמוד בפנינו ברירה אכזרית וקיצונית: בירושלים המזרחית – או בהסכם שלום?
4. בשעת משבר וסכנה התעלה העם עד לכוכבים. האם עלולים השלום והשלווה להשפילו עד עפר?
5. מדוע לא פגשתי באנשים לוחמים אשר חזרו שמחים ועליזים מן המלחמה הזאת, בניגוד לצהלות הלוחמים לאחר מבצע "קדש"?
6. מדוע אין איש מצליח לכתוב או להשמיע עכשיו אלא מילים של תוף ומצלתיים או מילים זקנות ועייפות?

תוכלי להשתמש בגלויה זו לצורך המשאל, אם הדברים מתאימים. ואולי מוטב לשתוק עכשיו, ימים רבים.

תמיד הייתי, ועודני, ממעריצי עמוס עוז. אבל הערצתי אינה עיוורת. יש לי גם הסתיגויות. הפומפוזיות של עוז ו"לשון השיראין", כביטויו של חוקר הספרות אריאל הירשפלד בסרטו של יאיר קדר "החלון הרביעי", גרמו לי תמיד אי נוחות מסוימת, אפילו מבוכה.

בעבר הרחוק אף ביטאתי את תחושתי בפרסומים עיתונאיים. תחילה בלי לנקוב בשם, אולי בשל החשש לסדוק את ההילה. הלוא השם "עמוס עוז" נושא מטען חשמלי. וכך כתבתי בטור שפרסמתי במוסף "חותם" של עיתון "על המשמר" המנוח בעקבות מלחמת יום הכיפורים:

'"מדוע אין איש מצליח עכשיו להשמיע אלא מילים של תוף ומצלתיים או מלים זקנות ועייפות', היקשה סופר בישראל לאחר מלחמת ששת הימים וכמו רבים אחרים הוא הכביר מילים על אפסותן של המילים הדלות מהביע. בהופעותיו התכופות עלי בימות שונות אף חזר ודיבר על 'החשק להתקפל בפינתך כאזוב ולהיטהר בשתיקה ימים רבים'".

כעבור שנים, בהיותי כתבת ב"ידיעות אחרונות", כבר נקבתי בשמו של הדובר בכתבה על הקובץ "שיח לוחמים", שעמוס עוז היה בין יוזמיו ומוביליו. כתבתי, בין השאר, שבחבורת הקיבוצניקים הצעירים אשר הוציאה את קובץ שיחות הלוחמים (הייתי בין מנחי השיחות) דובר תחילה על חוברת שתופץ אך ורק בקיבוצים. עמוס עוז הציע לקרוא לה בשם המתפייט-פומפוזי "עד גבול הדומייה". הצעתו כמעט התקבלה.

השם הפשוט, האלמנטרי, שנקבע בהמשך – "שיח לוחמים" – הוצע על-ידי המשורר אבא קובנר מקיבוץ עין-החורש. וכבר נדמה שאי אפשר היה להעלות על הדעת שם אחר תחתיו.

בחבורת הקיבוצניקים הצעירים אשר הוציאה את קובץ שיחות הלוחמים "שיח לוחמים" דובר תחילה על חוברת שתופץ רק בקיבוצים. עוז הציע לקרוא לה בשם המתפייט-פומפוזי "עד גבול הדומייה". הצעתו כמעט התקבלה

אותה "חוברת" הייתה, כידוע, לספר מכונן, מיתולוגי שתורגם לשש שפות והופץ ב-95 אלף עותקים בעברית. ולפעמים אני חושבת: מה היה גורלו של אותו ספר אילו קראנו לו "עד גבול הדומייה"?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.