את דגל פלסטין הבודד והארור מכיכר הבימה בשבוע שעבר – הדגל שכיכב בתעמולת שטנה ימנית ושקרית בימים שאחרי ההפגנה המפוצלת ההיא – החליפו אתמול גיבורים חדשים: אלפי מטריות.
לרגע קט, כשזרזיף הגשם הטורדני הפך לטיפות קצובות וגדולות, התלכדו המטריות מעל ראשנו למארג צפוף של הגנה שכיסה את השמיים, והזכירו את אותם מגיני ברזל, שבאקט סימבולי של שיתוף פעולה מזהיר עצרו את הבליסטראות של המוני האויב האכזר המסתער בסרט "300". "הנה, הנה, תכסי גם עליה", אמר בחיוך של נדיבות אחד הגיבורים המבוישים שעמד לידינו.
כמובן שבפועל טיפות הגשם חדרו בין המטריות חזקות וגדולות יותר מאשר בלעדיהן, ובתוך דקות הרטיבות ניצחה את מערך ההגנה. אבל אז פסק הגשם, המטריות נפרקו והורדו להכתף, ושדה של דגלים כחול-לבן נפרש לפנינו.
הרוב מאחור התקשה לשמוע מה נאמר בנאומים, נאבק בצפיפות וגם לא כל כך ידע איזה כאב או זעם לזעוק. "ד-מו-קר-טיה" הייתה המילה הקצובה דו-ז'ור, אבל היא נלעטה בבושה מסוימת, לעיתים בעיניים מושפלות ועצובות.
נדמה לי שהתחושה השלטת, בין הרגליים שנבטשו בשלוליות לבין השיירות שהשתרכו מעלה-מטה לאורך רחוב מרמורק, הייתה הלם. עדיין הלם. הרי יצאו פה כבר לרחובות להילחם בשחיתות, בהון-שלטון-עולם-תחתון, בטייקונים, באי-צדק חברתי, ביועץ משפטי הססן, או בחונטה אלימה כזו או אחרת.
נדמה לי שהתחושה השלטת, בין הרגליים שנבטשו בשלוליות לבין השיירות שהשתרכו מעלה-מטה לאורך רחוב מרמורק, הייתה הלם. עדיין הלם
אבל כל אלה היו, או לפחות כך השלינו עצמנו, פירות באושים של ה"נורמלי", המוסכם. ה"ד-מו-קר-טיה" הזאת, אותה מילה לטינית שחלקים ניכרים מהציבור לא מבינים כלל את פירושה או את מקורותיה, נחשבה מוגנת מפגעי הזמן כמעט כמו שלושת מטבעות הברזל המלוכסנים בפסלו של מנשה קדישמן בכיכר הבימה.
בל נטעה, הם באמת "מ-פ-ח-דים". מפחדים ממחאה, מפחדים מכל דבר שמריח מ"שמאלנות". בכלל, בריונים הם מטבעם אנשים מוגי-לב, חסרי בטחון עצמי באופן אינהרנטי. לכן הם דוחפים את החלש אל הלוקר בבית הספר ומסתובבים עם נבוט בין האצבעות גם כשאין בו שום צורך.
לא בכדי בצלאל סמוטריץ' מיהר לזעוק "העם איתנו". לא בכדי איתמר בן-גביר, השר להיסטריה לאומית, הפציר במשטרה להילחם ב"אנרכיסטים" שיורדים לנתיבי איילון.
לא בכדי ערוץ הכזב הלאומי 14 – שאפילו ערוץ פוקס ניוז היה מתפלץ מכסילותו – פרסם כותרת על "למעלה מאלף משתתפים בתחילתה של התנגדות אזרחית". לא בכדי שר התקשורת שלמה קרעי נלחם בתאגיד השידור הציבורי כאילו היה זרע עמלק.
לא בכדי ערוץ הכזב הלאומי 14 פרסם כותרת על "למעלה מאלף משתתפים בתחילתה של התנגדות אזרחית". לא בכדי קרעי נלחם בתאגיד השידור כאילו היה זרע עמלק
מי שהעם באמת "איתו" לא זקוק לז'נדרמרים עם מכת"זיות נגד לפלפים "שותי מוגז עדין" מתל אביב ולא צריך לרסק ערוץ טלוויזיה עם נבוט. אלא שאדוני קואליציית ההשתקה יודעים בליבם שהכוח המוטרף הזה זמני ומוגבל.
הם באמת מפחדים מתלכיד שיכלול את האזרחים שיגיעו כל מוצאי שבת בפקקים ובגשם מרחובות, נתניה, נס ציונה ורמת גן. תלכיד שיהיו בו הייטקיסטים ושופטים, רופאות ועורכי דין, מורות וטייסות וראשי ערים.
הם יודעים שהקואליציה העצומה שלהם יושבת על שבר ענן של ניגודי אינטרסים בין תומכי ארץ ישראל השלמה, תומכי נאשם בפלילים ותומכי השתמטות מצבא. והם יודעים שרבים מהם לא נתנו, בוודאי לא במודע, את קולם להפיכה משטרית, גם אם הם לא בהכרח חרדים ממנה.
ולמרות זאת, במאבק הממושך ביציאה מהחניון ובחסימות מאיילון דרומה – שלקח זמן כמעט כמו השהות בהפגנה עצמה – חדרה ההכרה שיהיה צורך ביותר מכך. הרבה יותר מכך. לא די יהיה בזרזיף שבועי, גם לא של מאה אלף במרכזה של בירת השפיות החפורה מכף רגל ועד ראש.
זה לא יהיה ספרינט מיוזע אלא מרתון עיקש ומתמשך, עם קירות מייאשים שיחסמו את הרצים פעם אחר פעם, ויחייבו אותם לשנות מסלול במהירות וללא היסוס.
זה לא יהיה ספרינט מיוזע אלא מרתון עיקש ומתמשך, עם קירות מייאשים שיחסמו את הרצים פעם אחר פעם, ויחייבו אותם לשנות מסלול במהירות וללא היסוס
וזה יחייב לשתף פעולה גם עם מי שלא מסכימים איתו או לא אוהבים איתו, להתנער מהדחף הבלתי פוסק להתנצל על כל דבר ולהתעלם מהפגמים של השיטה (וכן, יש רבים כאלה) בשביל להציל את גרעין הטוב שבה.
ובעיקר בעיקר: לא לפחד כלל. כי אין דבר שבריונים מתלהבים ממנו יותר, מאשר ריחו המשכר של הפחד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו