פרופ' סמי סמוחה טבע את המושגים ישראליזציה ופלסטיניזציה לגבי התהליכים שהמיעוט הערבי עובר במדינת ישראל והדגשי הזהות המשתנים בקרבו. אולי הגיעה העת להתייחס באופן דומה להתפתחויות אשר אפיינו את שינויי הזהות בקרב הציבור היהודי במאה השנים האחרונות.

כל זאת, לאור הכותרת המשמעותית ביותר שהוצגה בחברה היהודית, במהלך מערכת הבחירות האחרונה. היא הביעה מאבק על זהות המדינה – מדינה יהודית מול מדינה ישראלית.

פרופ' סמי סמוחה טבע את המושגים ישראליזציה ופלסטיניזציה לגבי תהליכי המיעוט הערבי במדינה והדגשי הזהות המשתנים בו אולי הגיעה העת להתייחס באופן דומה לשינויי הזהות בציבור היהודי

מאבק זה סיכם את התהליכים שעברו על יהודי הארץ במאה השנים האחרונות. ב-1922 נקבעו יסודות הן למבנה החוקתי-מוסדי בפלשתינה-א"י והן למבנים היישובי והתנועתי-מפלגתי בקרב יהודי א"י. כל היסודות הללו והמבנים שהוקמו עליהם, היו בבחינת ראשית הישראליזציה (לגבי התקופה 1947-1922, עדיף לומר "עבריזציה") של כלל היהודים בארץ.

כפי שהעברים, בני ישראל היוצאים ממצרים, שאבו את ראשית המערך המשפטי שלהם מ"גוי", הלא הוא יתרו, כך גם העברים בני המאה ה-20 ירשו מבנה משפטי-חוקתי מגורם "זר", בריטי. זאת, לאחר שבריטניה  קיבלה ב-1922 ייפוי-כוח (מנדט) לניהול א"י-פלשתינה מטעמו של חבר הלאומים, וג'ורג' החמישי פרסם בעקבות זאת את "דבר המלך במועצה" – השלד למערך החוקים והמבנים המוסדיים שהבריטים יכוננו בשטחים שהמנדט חל עליהם.

החוקים ("פקודות") הפכו לאבן-היסוד לקיום הממשל והחיים הסדירים, כולל במדינת ישראל שלאחר פקיעת המנדט ("פקודת העיריות", "פקודת בריאות העם", "פקודת המשטרה", ורבות אחרות). גם המבנה המוסדי שהבריטים יצרו השפיע על ארגונו של מערך המינהל במדינת ישראל.

פעולותיה של ממשלת המנדט אף תרמו לתהליך פרודוקטיביזציה בקרב יהודים דתיים הנמנים עם האורתודוכסיה האנטי-ציונית בירושלים וברחבי א"י. מאז גברה נוכחותם של "חרדים" במלאכות ואומנויות שונות ובתחומי המסחר, בניגוד לעבר של היסמכות על כספי "חלוקה" ונדיבים. נוכחות זאת בחיי הכלכלה של היישוב העברי ומדינת ישראל נותרה בעינה עמוק אל תוך שנות ה-60 וה-70.

ב-1922 נקבעו יסודות למבנה החוקתי-מוסדי בפלשתינה-א"י ולמבנים היישובי והתנועתי-מפלגתי בקרב יהודי א"י. היסודות הללו והמבנים שהוקמו עליהם היו בבחינת ראשית העבריזציה של יהודי הארץ

כמובן שב-1922 לא יכלו לראות את שיסתמן בקרב היהדות האורתודוכסית האנטי-ציונית בעשורים הבאים. לכן, לא ייפלא מה שכתב ארתור רופין באותה השנה. בעשור הראשון של המאה ה-20, ימי העלייה השנייה, רופין הקים מטעם ההסתדרות הציונית את "המשרד הארצישראלי", זרוע הסיוע למתיישבים בארץ, לצד "בנק אנגלו-פלשתינה" שפעל למימונם. את המטות המרכזיים של שני מוסדות אלה הושיבו ביפו.

הסיוע ניתן בעיקר לצורות ההתיישבות החקלאית החדשות, שאנשי העלייה השנייה הקימו כביטוי מעשי להוויית היהודי החדש, החלוץ העברי עובד הכפיים, שהתנתק מן היהודי הגלותי הישן. ב-1922, רופין בחר להסביר את הבחירה ביפו, כ-15 שנים קודם לכן:

"יפו נבדלה מירושלים בכך, שלא היתה תחת לחצו של היישוב הישן והבלתי פרודוקטיבי העוין לחידושים. מסיבה זו הפכה יפו למרכז החיים המודרניים בארץ-ישראל".

דבריו של רופין היו נכונים לשעתם כסיכום המצב, אך עוד בטרם יבש הדפוס מאותיות מאמרו, נראו ניצני עבריות גם ביהדות הדתית-אורתודוכסית. ב-1922 חלוציות, עבודת כפיים במיוחד בתחומי החקלאות, שוויון ושיתופיות, ואפילו סוציאליזם – לא היו מושגים מוקצים, לא כל שכן מילים זרות, עבור חוגי היהדות הדתית-אורתודוכסית, ציונית כאנטי-ציונית.

ב-1922 חלוציות, עבודת כפיים במיוחד בתחומי החקלאות, שוויון ושיתופיות, ואפילו סוציאליזם – לא היו מושגים מוקצים, לא כל שכן מילים זרות, עבור חוגי היהדות הדתית-אורתודוכסית, ציונית כאנטי-ציונית

אחדים מרבני הציונות האורתודוכסית ורבים מן הפועלים החלוצים שומרי המצוות הפגינו סלידה מדרכה של מפלגת "המזרחי", שהייתה אמורה לייצג אותם במוסדות ההסתדרות הציונית. זאת, משום שראשי המפלגה דבקו בציונות המדינית בפוליטיקה, ובחיי בורגנות בתחום הכלכלי-חברתי.

ה"מורדים" הדגישו גישה חברתית, הזדהו עם הציונות המעשית, והביעו אהדה לפועלן של התנועות החלוציות המיישבות. עם זאת, הם רצו לשמר ערכים ואורח-חיים המבטיחים שמירת כשרות, שבת, וכד'. לכן, גובשה אצלם "ההכרה שגם במזרחי וגם בתנועת הפועלים אינו מתגשם אלא חלק מהרעיון ההיסטורי […] רעיון תחיית האומה, וכי יש צורך למצוא את הסינטזה […] בין התורה ובין העבודה".

סינתזה זאת באה לביטוי ביסדם ב-1922 את תנועת "הפועל המזרחי", שסיסמתה "תורה ועבודה". בהמשך יצמחו מתוכה תנועת הנוער "בני עקיבא" וקיבוצי "הקיבוץ הדתי".

אנשי "הפועל המזרחי" גם הפכו לגרעין המרכזי של המפלגות וההתארגנויות הפוליטיות של הציונים האורתודוכסים, ומנהיג "הפועל המזרחי", משה שפירא, עמד בראשן של מפלגות אלה וסיעותיהן בכנסת.

בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, "הפועל המזרחי" ולאחר מכן המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל – איחוד בין "המזרחי" ל"הפועל המזרחי"), היו שותפות בממשלות שמפא"י הרכיבה, ונמנו עם האגף המתון מדינית-ביטחונית בממשלות אלה. ביטוי-שיא לגישתן המתונה היה ב"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, ואפילו בימי המלחמה הראשונים.

הסינתזה בין תורה לעבודה באה לביטוי כשהמורדים ב"המזרחי" ייסדו ב-1922 את תנועת "הפועל המזרחי", שסיסמתה "תורה ועבודה". בהמשך יצמחו מתוכה תנועת הנוער "בני עקיבא" וקיבוצי "הקיבוץ הדתי"

לאחר מלחמת ששת הימים המפד"ל עברה גלגול צורה, והיום מפלגה זו איננה עוד. בוודאי שאין חוט מקשר בין השקפותיה ופועלה בעשור שחלף מהקמתה עד למלחמת ששת הימים, לבין רשימת "הציונות הדתית" על שלוש המפלגות שמהן היא הורכבה לקראת הבחירות לכנסת ה-25.

גם בקרב האורתודוכסיה הדתית-חרדית, האנטי-ציונית, נפל דבר. ב-1922, הוקמה תנועת פועלי אגודת ישראל (פא"י), שאמנם הייתה כפופה להסתדרות אגודת ישראל, אך פרצה דרך משלה שהובילה אותה בהדרגה מאנטי-ציונות לשיתוף-פעולה עם מוסדות התנועה הציונית.

פא"י הוקמה באירופה, אך במהרה העבירה מרכיבים בפעילותה היצרנית לארץ-ישראל. התנועה ביקשה להוציא לפועל את הרעיונות החברתיים הטמונים בתורת ישראל, ואפילו המושג "סוציאליזם" לא היה לצנינים בעיני הוגיה, כפי שהדבר בא לביטוי בכתובים:

"מעולם לא כרתה התורה ברית עם המנצלים. הסתדרות פועלי אגודת ישראל דורשת מאת גאוני התורה שבעמנו, כי יקנאו את קנאת סוציאליזם של התורה, ובשם התורה ישמיעו בקול רם ובפומבי את דבריהם נגד תאוות הבצע של הקפיטליזם".

בעשורים הבאים עד להקמת המדינה, ראשיה חתמו על הסכם שיתוף-פעולה עם הסתדרות העובדים הכללית, ובהסכמת הנהלת הסוכנות היהודית קיבלו אדמות קק"ל לעלייתו לקרקע של הקיבוץ החרדי חפץ חיים. לפא"י היתה גם תנועת נוער חרדית, "עזרא", שהקמתה קדמה אף לזו של "בני עקיבא" הציונית.

גם בעת הקמת המדינה ובתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, פא"י הפגינה עצמאות מסוימת בתוך היהדות הדתית-חרדית, כולל בסוגיית הייצוג וההשתתפות בממשלות ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת, פא"י עברה גלגולים אחדים שהסתיימו בהיעלמותה מן הנוף הפוליטי לקראת סוף שנות ה-90. ב-2022, היא גם פורקה מכל נכסיה החומריים בהוראת ביהמ"ש, ובכך נגזר עליה כרת. הקיבוץ ותנועת הנוער שהיו מזוהים עם פא"י – כבר מזוהים מזה שנים לא מעטות עם דרכה של האורתודוכסיה הדתית-לאומית.

פועלי אגודת ישראל הוקמה באירופה, אך העבירה מרכיבים בפעילותה היצרנית לארץ. התנועה ביקשה להוציא לפועל את הרעיונות החברתיים בתורת ישראל, ואפילו המושג "סוציאליזם" לא היה לצנינים בעיניה

הקיבוץ כשיטת התיישבות ואורח-חיים שגם חוגים מסוימים ביהדות הדתית-אורתודוכסית יאמצו בשנות ה-30 וה-40, ראשיתו ב-1922. אז נוסד בפאתי עמק יזרעאל הקיבוץ הראשון, בית-אלפא.

בהמשך, "קיבוץ" הפך לסמלה של ההתיישבות החלוצית העובדת, ולדגם המציג בפני העולם את בית-היוצר של היהודי החדש, ה"צבר".

ומי הקימו ב-1922 את הקיבוץ הראשון? אנשי תנועת "השומר הצעיר", אשר תהיה בהמשך בסיס למפלגה פוליטית, מפ"ם, שבתורה תהפוך את "השומר הצעיר" לתנועת הנוער החלוצי של המפלגה.

למפ"ם, כמפלגה בודדת או כמרכיב בהתאגדות פוליטית משותפת, היתה נציגות ב-24 הכנסות הראשונות. בכנסת ה-25 היא תיעדר, לראשונה, מן הרשות המחוקקת בישראל.

*  *  *

התנועה שהקימה את "חלון הראווה" של "היהודי החדש", הקיבוץ, ושתי התנועות שבאו להוכיח את האופי היצרני הטמון בתורת ישראל ובאורתודוכסים ההולכים בדרכה, נעלמו מן הזירה הפוליטית בתום 100 שנים.

התנועה שהקימה את "חלון הראווה" של "היהודי החדש", הקיבוץ, ושתי התנועות שבאו להוכיח את האופי היצרני הטמון בתורת ישראל ובאורתודוכסים ההולכים בדרכה, נעלמו מן הזירה הפוליטית בתום 100 שנים

25 השנים הראשונות, 1947-1922, היו בסימן ה"עבריות", כאשר תנועות הפועלים ראו הצלחה בגיוס חלקים ביהדות הדתית-אורתודוכסית לרעיונות של חלוציות, התיישבות עובדת ו"מדינה עברית", ולהשתתפותם במסגרת ההסתדרות הציונית ישירות או על-ידי הכרה במוסדותיה ושיתוף-פעולה אתם.

לתחושת ההצלחה בתחום זה יהיה משקל בארועי 1948-1947 ובהתפתחויות ב-20 השנים שלאחר מכן, עד יוני 1967. יהיו אלה שני עשורים שתהליך ה"עבריזציה" יימשך בשם חדש "ישראליזציה", כאשר במסגרתו מעוצבת ישראליות בוטחת בצדקתה וביכולותיה, הנשענת על חקיקה ומבני ממשל ומינהל שנוצרו בימי המנדט מ-1922 ואילך.

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים