לכל משפחה יש סודות. אולם, בקריאת הספר החדש של הפעילה הפמיניסטית לטי קוטין פוגרבין, "שאנדע: ממואר על אשמה וחשאיות" ("Shanda: A Memoir of Shame and Secrecy") – נדמה כי למשפחתה היו סודות מיוחדים במינם.
פוגרבין מספרת כי גילוי הסודות המשפחתיים טלטל אותה עד היסוד ושינה את אופן התנהגותה, בכלל זאת כאימא. "כולנו מרגישים שלמשפחה שלנו יש יותר סודות מלמשפחות אחרות. אבל אני חפרתי עמוק. בכל מקום שהלכתי אליו גיליתי מישהו שהסתיר משהו עצום.
"לא מדובר בדברים קטנים – אלא בבושה עמוקה שהתבססה על תחושת כישלון או על החשש שזה יציג בצורה רעה את המשפחה או את העם היהודי או יהיה חילול השם. המניע להסתרה היה עמוק", אומרת פוגרבין בריאיון לזמן ישראל.
כשפוגרבין התקרבה לגיל 80, היא הרגישה שזה הזמן להרהר בחייה ולהבין מה הדבר שעיצב אותה יותר מכול לכדי האדם שהיא. פוגרבין, דמות מובילה בגל השני של הפמיניזם – שהייתה שותפה להקמת כתב העת .Ms – היא עיתונאית מוכרת בארצות הברית ופעילה חברתית ופוליטית שחיברה וערכה 14 ספרים.
"המאניה שלי סביב חשאיות ובושה התפרצה ב־1951 בעקבות הגילוי שהוריי הסתירו ממני את האמת על ההיסטוריה האישית שלהם – וכל אחד מבני המשפחה המורחבת שלי, משני הצדדים, היה שותף לזה"
ההישגים הרבים האלה ללא ספק משקפים פן באישיותה של פוגרבין. אולם, אחרי בחינה עצמית מעמיקה היא החליטה כי לטוב ולרע, ה"שאנדע" – מילה שפירושה ביידיש "ביזיון פומבי" – היא זו המגדירה את מהותה בצורה הטובה ביותר.
ליתר דיוק – הפחד מה"שאנדע", שעבר מדור לדור במשפחת המהגרים היהודית שלה וגרם לבושה, מה שיצר סודות בילדותה של פוגרבין. בספרה, שיצא לאור בספטמבר האחרון, פוגרבין בת ה־83 מציינת כי במשך עשרות שנים היא התקשתה להתמודד עם החשאיות של קרובי משפחתה, עם הבושה שהניעה אותם ועם תחושת האשמה הבלתי נמנעת.
"המאניה שלי סביב חשאיות ובושה התפרצה ב־1951 בעקבות הגילוי שהוריי הסתירו ממני את האמת על ההיסטוריה האישית שלהם – וכל אחד מבני המשפחה המורחבת שלי, משני הצדדים, היה שותף לזה.
"שנים מאוחר יותר, כשהלשונות התרופפו, גיליתי כי המתחזים המקוריים במשפחתי היו סבי וסבתי מצד אמי… עד מותם הם הסתירו ממני אירוע סיסמי שהתרחש ב־1898, לפני שהגיעו לאמריקה", כותבת פוגרבין.
כפי שיגלו הקוראים, לא רק הוריה הסתירו סודות כדי להימנע מסטיגמות ושערוריות חברתיות בתחילת ובאמצע המאה ה־20. כמעט כל אחד מבני משפחתה עשה זאת
רק אחרי שנכדתה של פוגרבין מצאה צרור מכתבים ישנים – המחברת זכתה לתובנה חשובה בנוגע לסיבה שהוריה הסתירו ממנה כל כך הרבה, בפרט את העובדה שכל אחד מהם היה נשוי בעבר, את העובדה שאחותה הגדולה בטי היא למעשה אחותה למחצה מנישואיה הראשונים של אימה – ולא כפי שגרמו לה להאמין – ואת העובדה שלאביה נולדה בת בשם רנה מנישואיו הראשונים.
כפי שיגלו הקוראים, לא רק הוריה של פוגרבין הסתירו סודות כדי להימנע מסטיגמות ושערוריות חברתיות בתחילת ובאמצע המאה ה־20. כמעט כל אחד מבני משפחתה המורחבת עשה זאת.
איזה סוד משפחתי הכי השפיע עלייך?
"הסצנה על החוף במסצ'וסטס ללא ספק. בחורף הזה גיליתי שההורים שלי שקרנים [בנוגע לנישואיהם הקודמים]. זה טלטל את עולמי. ההורים שלי היו כליל השלמות בעיניי. הם היו מופת של מוסריות.
"הם ייצגו את המוסר – והינה מתברר שבליבת ההיסטוריה המשפחתית שלנו היה סיפור כיסוי מוחלט. כמו שאני אומרת באותו פרק, אני באמת מקווה שעכשיו סוף סוף סיימתי עם זה.
"כל כך הרבה מההתנהגות שלי כאדם בוגר הוא תוצאה של זה. זה לא שאין לי אמון, אבל אני תמיד מוודאת. אני תמיד חייבת להיות בטוחה שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים, שהם באמת מי שהם. זה הבסיס לעיתונאית שבי.
"לחפור, לחפור, לחפור – כי מה שאת רואה זה לא מה שאת מקבלת. אני לא חושבת שהחלמתי מספיק, אפילו שכתבתי על זה בספר הזה וברומן. הסצנה ההיא – לא רק העובדה שהיא התרחשה, אלא האופן שבו היא התרחשה – הייתה מצלקת ברמה רגשית עמוקה מאוד".
"כל כך הרבה מההתנהגות שלי כאדם בוגר הוא תוצאה של זה. זה לא שאין לי אמון, אבל אני תמיד מוודאת. אני תמיד חייבת להיות בטוחה שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים"
הצלחת לסלוח להורייך?
"סלחתי להם, בהחלט. אני מבינה עכשיו מה הניע אותם. אני מבינה עכשיו כמה דחוף היה להם להציג פנים מושלמות בקהילה ואיך הבושה הניעה את כל השקרים האלה. אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי מישהו שלא יכול לחיות עם האמת העובדתית – שהוא היה נשוי לפני כן, משום שזה יגרום לחרפה בעולם היהודי. יש בי חמלה כלפיהם".
את מקפידה להבחין בין בושה לאשמה. את יכולה להסביר את ההבדל?
"אני מבחינה בין בושה ואשמה באמצעות הסתכלות על השפה. באנגלית, אנחנו אומרים 'אני מתביישת' (I am ashamed), אבל 'אני חשה אשמה' (I feel guilty). כשאת מתביישת, זה משהו פנימי בתוכך שאת מסווה. כשאת חשה אשמה – את יכולה לתקן או לבטל את זה על ידי סילוק הסיבה הגורמת לכך.
"אתה יכול לסלק אשמה. זה מה שאנחנו עושים ביום כיפור. אנחנו מבקשים מחילה – ואנחנו נפטרים מהאשמה על מה שאמרנו או עשינו לחברים שלנו או בנישואים שלנו או לילדים שלנו. את מתוודה ועושה תשובה. אם את חשה בושה, את ככל הנראה זקוקה לטיפול נפשי. אם אני מתביישת בעצמי, אני צריכה לעבוד על האופן שבו אני רואה את עצמי כאדם".
את כותבת על "א שאנדע פאר די גויים" (ביידיש: מעשה מביש שעדים לו גויים ומשליך בצורה רעה על כל היהודים). נדמה שהיום הסוג הזה של "שאנדע" לא כל כך מרתיע.
"תראי את #MeToo וכמה גברים יהודים נחשפו. אנחנו מזועזעים מזה. זה היה לא פרופורציונלי לאוכלוסייה שלנו.
"מדובר במנצחים מוזיקליים ובפרופסורים יהודים, בראשי סוכנויות יהודיות, בסוציולוגים ובסופרים יהודים. והארווי ויינשטיין. אני לא מכירה אף יהודי – ואני מכירה הרבה יהודים – שלא דיבר על הבושה לנוכח החשיפה הזאת.
"כשקרה הסיפור עם ברני מיידוף, כולם אמרו תודה לאל שהקורבנות שלו היו יהודים כי אחרת היינו נתפסים עוד יותר גרוע בעיני הגויים. זה הפנה אלינו זרקור שגרם לנו להרגיש לא בנוח… זה הטיל על היהודים אימה עמוקה כשהשמות נחשפו בזה אחר זה".
"כשקרה הסיפור עם ברני מיידוף, כולם אמרו תודה לאל שהקורבנות שלו היו יהודים כי אחרת היינו נתפסים עוד יותר גרוע בעיני הגויים. זה הפנה אלינו זרקור שגרם לנו להרגיש לא בנוח"
את פעילת שמאל ותיקה בכל הנוגע לישראל. איך הבושה קשורה לרגשות שלך כלפי מדינת היהודים?
"מעולם לא התביישתי ואני לעולם לא אתבייש במדינת ישראל. עבורי, מדינת ישראל היא האנשים שלה והדמוקרטיה הייצוגית שלה. ישראל מגולמת במגילת העצמאות שלה. היא מגולמת בבית המשפט העליון, שלא עבר פוליטיזציה עד לאחרונה. הבושה שלי ביחס לישראל קשורה לממשלה הימנית שלה".
אנחנו חיים בעידן של ביוש פומבי ותרבות ביטול. מה את חושבת על זה?
"אני חושבת שאנחנו נצטרך לחיות בין הפטיש ובין הסדן האלה במשך הרבה מאוד זמן – ואני מקווה שזה יסתיים בעידון הכוח של תרבות הביטול, שיכול להרוס חיים וקריירות של אנשים.
"אני חושבת שכדאי שנהיה מסוגלים להגיב על משהו גזעני – אבל אני חושבת ש'לבטל' משורר כי לא אוהבים את אחת השורות שלו, או להגיד לאנשים שהם לא יכולים לכתוב על תרבות שהם לא חלק ממנה – זה טירוף".
"אני חושבת ש'לבטל' משורר כי לא אוהבים את אחת השורות שלו, או להגיד לאנשים שהם לא יכולים לכתוב על תרבות שהם לא חלק ממנה – זה טירוף"
כתבת בספר, "אני רוצה שהדור שלי יהיה הדור האחרון של יהודים שיש להם משהו להסתיר". אבל כשאת מסתכלת על האובססיה של הצעירים היום עם המדיה החברתית, נראה שהם ממילא לא שומרים שום דבר בפרטיות.
"סודות אף פעם לא ייעלמו לגמרי – ויש דברים שככל הנראה כדאי לשמור בסוד. אני באמת שמחה שנפטרתי מאלה שגדלתי איתם. הייתי צריכה לשמור בסוד כל כך הרבה דברים שידעתי על המשפחה שלי, וזה היה מעיק.
"אני בטוחה שזה עדיין עול ומקור סיכון עבור אנשים צעירים. זו תהיה העבודה שלהם להיפטר מזה, לפנות מקום לאמת בלי חשיפת יתר ושיתוף מופרז".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם