מועצות היהודים (ה"יודנראט") – שמונו על־ידי הנאצים – הואשמו במשך עשורים אחרי מלחמת העולם השנייה בשיתוף פעולה עם הגרמנים.
אולם, במחקר השוואתי חדש שפורסם לאחרונה, ההיסטוריונית ההולנדית לורין וסטנהאוט מראה כי למועצות האלה לא הייתה שום יכולת לשנות את תוכניות הרצחניות של גרמניה הנאצית.
וסטנהאוט נוקטת במחקר גישה סוציו־היסטורית ובוחנת את המועצות ואת מנהיגיהן בהולנד, בלגיה וצרפת. את הממצאים היא פרסמה בספר בשם "בין קהילה לשיתוף פעולה: 'מועצות היהודים' במערב אירופה תחת הכיבוש הנאצי"(Between Community and Collaboration: 'Jewish Councils' in Western Europe under Nazi Occupation).
"ניסיתי להבין את טבעם של הארגונים האלה בהקשר הגדול יותר של השלטון הנציונל־סוציאליסטי", אומרת וסטנהאוט בריאיון לזמן ישראל. "אני מראה אילו גורמים השפיעו על התפקוד של מועצות היהודים ועל העמדות וההחלטות של המנהיגים שלהן".
תחת הכיבוש הנאצי הוקמו ברחבי אירופה "מועצות יהודים" כדי לשמש אנשי קשר בין הרשויות הגרמניות לבין הקהילות היהודיות. המועצות היו כפופות למרותם של הנאצים
תחת הכיבוש הנאצי הוקמו ברחבי אירופה "מועצות יהודים" כדי לשמש אנשי קשר בין הרשויות הגרמניות לבין הקהילות היהודיות. חברי המועצות היו כפופים למרותם של הנאצים. במקרים מסוימים חברי מועצה הוצאו להורג בשל אי מילוי ההוראות.
מחקרים קודמים התמקדו במועצות יהודים מסוימות או במעשיהם של מנהיגים בודדים. אולם, אומרת וסטנהאוט, צריך לבחון את המועצות זו לצד זו כדי לקבל הקשר והבנה עמוקים יותר.
למשל, כותבת הפרופסור מהמכון לחקר מלחמה, שואה ורצח עם בהולנד כי בהולנד "מועצת היהודים" קיבלה בהתחלה אוטונומיה רק באמסטרדם – ולא על כל יהודי הולנד, משום שמנהיגי הכיבוש הגרמני הבכירים הקימו לפני כן "יודנראטים" לערים שונות בפולין הכבושה.
אולם, בסופו של דבר התברר שהמודל הזה לא מתפקד טוב מפני שהיהודים בהולנד לא היו מרוכזים בגטאות מקומיים כמו בפולין. כפועל יוצא מכך, תחום שליטת המועצה ההולנדית הורחב באופן רשמי לרמה הכלל־ארצית באוקטובר 1941, מסבירה וסטנהאוט.
"ברור שהגרמנים השתמשו בידע ובניסיון שהם צברו כדי להמשיך ולפתח את 'הפתרון הסופי של שאלת היהודים' במקומות גיאוגרפיים אחרים. המדיניות נגד היהודים הותאמה ושוכללה כל הזמן".
לדברי וסטנהאוט, המבט ההשוואתי גם מגלה כיצד התנאים המקומיים השפיעו על המדיניות הגרמנית וכן חושף את עמדותיהם והחלטותיהם של המנהיגים היהודים.
בבלגיה, איגוד היהודים – ששימש כמועצת היהודים במדינה – הונהג על־ידי גברים שהיו כמעט חסרי ניסיון בניהול ענייני הקהילה. בניגוד לכך, מועצת היהודים ההולנדית הונהגה על־ידי שני גברים שהיו מנהיגים מוכרים בקהילה עוד מלפני המלחמה.
"ההיסטוריוגרפיה הקיימת מעולם לא באמת הקדישה לכך תשומת לב, מפני שהתנאים בבלגיה כמעט אף פעם לא הושוו עם אלה של מדינות אחרות"
"זה השפיע על עמדת המנהיגים האלה, על הביטחון העצמי שלהם ועל ההחלטות שהם קיבלו", אומרת וסטנהאוט. "ההיסטוריוגרפיה הקיימת מעולם לא באמת הקדישה לכך תשומת לב, מפני שהתנאים בבלגיה כמעט אף פעם לא הושוו עם אלה של מדינות אחרות".
על פי יד ושם, "מתחילת דרכו [של איגוד היהודים בבלגיה], רוב הציבור היהודי הסתייג מהארגון". בתחילת 2022, חברת הרכבות ההולנדית (NS) מימנה מחקר בראשות וסטנהאוט בנושא פעילותם של עובדי החברה בתקופת הכיבוש הנאצי והמלחמה.
החקירה הייתה חלק ממאמציה של חברת הרכבות "להבין את תפקידה של NS בשואה" ו"לשאת באחריות למעשיה [של החברה] בתקופת מלחמת העולם השנייה". על פי וסטנהאוט, "הזיקות הפוליטיות־אידיאולוגיות בתוך החברה לא נחקרו קודם לכן באופן שיטתי".
"הם עמדו בפני דילמה"
כפי שרומזת כותרת הספר שלה, השאלה העיקרית שעניינה את וסטנהאוט הייתה כיצד מועצות היהודים הצליחו לשרת את הקהילה ובו בזמן לציית להוראות של הרשויות הגרמניות.
"רוב המנהיגים היהודים תחת השלטון הנאצי היו מעוניינים בראש ובראשונה להקל את הסבל של הקהילות שלהם", כותבת וסטנהאוט. "בתוך כך הם עמדו בפני דילמה: הם יכלו לספק עזרה סוציאלית רק תוך כדי שיתוף פעולה עם הגרמנים".
"רוב המנהיגים היהודים תחת השלטון הנאצי היו מעוניינים בראש ובראשונה להקל את הסבל של הקהילות שלהם. הם עמדו בפני דילמה: הם יכלו לספק עזרה סוציאלית רק תוך כדי שיתוף פעולה"
מנהיגי המועצות באירופה ראו את עצמם לרוב כמי שעוזרים למתן את הוראות הגרמנים, בניגוד לשיתוף פעולה. "המנהיגים היהודים היו צריכים ללהטט – לעזור לקהילות שלהם בזמן שהם נכנעים לדרישות הגרמנים ובו בזמן מנסים למזער את רמת שיתוף הפעולה שלהם".
במהלך המחקר, וסטנהאוט גם בחנה באיזו מידה המועצות היהודיות יכלו – או היו מוכנות – לתמוך ולהשתתף באופן פעיל במאמצי ההתנגדות לנאצים. אופיין של המועצות היהודיות הוכתם בעיקר אחרי המלחמה, מסבירה החוקרת, "כש'בתי משפט של כבוד' יהודיים ובתי משפט מדינתיים ברחבי אירופה אמדו באופן רשמי את שיתוף הפעולה [של המועצות] עם שלטונות הכיבוש הגרמניים".
בישראל ובאירופה, ניצולי שואה החלו לזהות קאפואים לשעבר, ולעתים רחוקות יותר – חברי מועצות יהודיות לשעבר. ההליכים שהתנהלו באותם "בתי משפט של כבוד" נועדו לגרום ל"משתפי הפעולה" לשאת באחריות, אבל הם גם סייעו "לחזק את המרמור" שרוב היהודים כבר חשו כלפי ההנהגה היהודית מתקופת המלחמה, אומרת וסטנהאוט.
"חשוב לעשות הבחנה בין הפושעים לבין הקורבנות", אומרת וסטנהאוט. "המנהיגים היהודים היו נתונים בלחץ חמור, והיו מוכרחים להגיב לתקנות חדשות אד הוק. הם לא יכלו לראות באופן מלא את ההשפעה של ההחלטות שלהם, והיו מאוימים כל הזמן בעונשים חמורים אם לא יצייתו".
"חשוב לעשות הבחנה בין הפושעים לבין הקורבנות", אומרת וסטנהאוט. "המנהיגים היהודים היו נתונים בלחץ חמור, והיו מוכרחים להגיב לתקנות חדשות אד הוק"
"גישה הרבה יותר רחבה"
כשחנה ארנדט השמיעה את הביקורת הידועה לשמצה שלה כלפי המועצות היהודיות, שהקלו לדבריה את ביצוע השואה, היא יצרה מסגרת ויכוח שעדיין לא השתנתה. "בכל מקום שחיו בו יהודים, היו מנהיגים יהודים מוכרים.
"ההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת עם הנאצים", כתבה ארנדט ב־1963 בספרה "אייכמן בירושלים", בנושא לכידתו ושפיטתו של אדולף אייכמן בידי ישראל.
"האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה – היו משתררים כאוס ומצוקה נוראה, אבל מספר הקורבנות בוודאי לא היה מגיע לגובה שבין ארבעה וחצי לשישה מיליון יהודים", כתבה ארנדט.
על פי וסטנהאוט, חוקרים ובהם ארנדט והיסטוריון השואה ראול הילברג "האשימו את המנהיגים היהודים בכך שהיה להם תפקיד בהשמדת יהדות אירופה, ונראה שייחסו למנהיגים הללו יותר יכולת פעולה מכפי שהייתה להם במציאות".
הגישה ה"מוסרית" לחקר המועצות היהודיות שלטה במחקר במשך עשרות שנים, אומרת וסטנהאוט, ובמסגרתה "פעולותיהן והחלטותיהן" של המועצות היהודיות "נבחנו והוערכו בצורה לא פרופורציונלית", היא אומרת.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לאמץ גישה הרבה יותר רחבה ויותר הקשרית, שמסבירה מדוע המועצות פעלו באופן שבו פעלו ומה היו כוונותיהן של המוסדות הגרמניים המתחרים"
"אני חושבת שאנחנו צריכים לאמץ גישה הרבה יותר רחבה ויותר הקשרית, שמסבירה מדוע המועצות פעלו באופן שבו פעלו ומה היו כוונותיהן של המוסדות הגרמניים המתחרים במהלך המלחמה".
הביקורת שהופנתה בדיעבד כלפי המועצות היהודיות הייתה חריפה במיוחד בהולנד, שבה כ־75% מחברי הקהילה היהודית – או 102 אלף יהודים – נרצחו באושוויץ־בירקנאו, בסוביבור ובמקומות אחרים.
שיעורם של היהודים שנרצחו בהולנד עלה בהרבה על אלה של צרפת ובלגיה, שבהן 25% ו־40% מהקהילות היהודיות נרצחו. "השאלה אם למועצת היהודים ההולנדית היה או לא היה תפקיד אינסטרומנטלי בגירוש ובהשמדת היהודים, ואם אפשר (או צריך) להטיל על מנהיגיה את האחריות לכך – הייתה מרכזית במחקרים רבים", כותבת וסטנהאוט.
אחת ההאשמות שנשמעו נגד מועצת היהודים ההולנדית הייתה שחבריה סיפקו לשלטונות הגרמניים רשימות לגירוש וכתובות מסתור, בכלל זאת את מקום המסתור של אנה פרנק.
בפועל, שמותיהם וכתובותיהם של יהודי הולנד היו ברשות הנאצים עוד לפני שהורכבה המועצה היהודית, אומרת וסטנהאוט. לדברי ההיסטוריונית, לא היה ביכולתה של המועצה לעשות דבר כדי למנוע את המעצרים והגירושים ההמוניים שהחלו בקיץ 1942.
כפי שמראה וסטנהאוט, למנהיגי המועצות היהודיות במדינות מערב אירופה לא הייתה כמעט שום יכולת לשנות – ועוד פחות מכך להבין – את התהליכים שהתרחשו סביבם
כפי שמראה וסטנהאוט, למנהיגי המועצות היהודיות במדינות מערב אירופה לא הייתה כמעט שום יכולת לשנות – ועוד פחות מכך להבין – את התהליכים שהתרחשו סביבם. המועצות הללו ודאי לא מילאו תפקיד "אינסטרומנטלי" בהשמדת יהדות אירופה, כפי שטענו כמה היסטוריונים.
"מעל הכול, המחקר החדש והחשוב הזה מראה כי חיוני להסתכל מעבר לרמת המנהיגים הבודדים של המועצות היהודיות וההחלטות שלהם", אומרת וסטנהאוט, שספרה הבא יעסוק בפעילותה של חברת הרכבות הלאומית של הולנד במהלך מלחמת העולם השנייה.
"במקום זאת, אנחנו צריכים להבין את ההקשרים הרחבים יותר שבהם הם אולצו לשתף פעולה, מפני שאלו היו מכריעים בקביעת מרחב התמרון שהיה למנהיגים היהודים. זה מאפשר לנו להתרחק מנקודת המבט המוסרית, שלעתים קרובות עדיין טבועה בהבנה שלנו את המוסדות האלה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם