החודש שודר בתוכנית "עובדה" התחקיר "חמישים גוונים של שחור" שעסק בניסן גבני, דמות מוכרת מעולם ה-BDSM ובעליו של מועדון הטאבו שעוסק באותם נושאים. על פי התחקיר, במועדון ובעיקר בדירתו של גבני המכונה "המכללה", מספר נשים נפגעו מינית.

מהתיאורים של הנשים שהתראיינו לכתבה עולות טענות משני סוגים:

1. טענה לפגיעות מיניות מובהקות של קיום מגע מיני ללא הסכמה.
2. טענה לניצול של בנות שהגיעו לדירה.

באשר לסוג הראשון, הרי שעל פניו הדברים הם מובהקים. כאשר האישה אומרת "לא" אז היא לא מעוניינת ואם מתקיים אקט מיני הרי שמדובר באונס (או בעבירה אחרת). פשוט, נכון? כנראה שלא.

באשר למגע מיני ללא הסכמה, הרי שעל פניו הדברים הם מובהקים. כאשר האישה אומרת "לא" – היא לא מעוניינת ואם מתקיים אקט מיני הרי שמדובר באונס (או בעבירה אחרת). פשוט, נכון? כנראה שלא

כמעט בכל הדברים שאומרות הבנות בכתבה ניתן לראות קו ברור שמחבר. כמעט כולן לא הבהירו שמדובר במשהו שהן לא מעוניינות בו. חלקן לפי הכתבה ביטאו התנגדות למעשים, אך הדבר – כך לפחות עולה מהראיונות שנערכו עמן – לא היה ברור ומובהק. אני אף מניח שבמציאות הדברים היו אף ברורים פחות.

כמובן שאין בכך כדי להכשיר את הדברים המתוארים בתחקיר. גם כאשר הפרטנרית לא אומרת בפירוש שהיא לא מעוניינת אך רומזת או משדרת לכך, הרי שיש צורך מצד הבחור לברר אם יש הסכמה ולא להתעלם מסימני האזהרה.

אך זו בדיוק המורכבות בעבירות המין מסוג זה, שגורמת לכך שהמעשים ברמה הפלילית שלהם הם לא בדיוק עבירה אך גם לא ממש תקינים. מסוג המעשים שנמצאים בתחום הכשר אך מסריח.

באשר לטענות מהסוג השני, הניצול, הקושי אף גדול יותר. שם לא הייתה טענה למעשים פליליים מובהקים, אלא לסוג של עסקת חליפין מפוקפקת. הבנות זוכות לבית והבנים למקום לפריקת דחפיהם המיניים.

בסוג הטענות האלו, הטענות לאונס אף נשמעות מטושטשות יותר ונוגעות בכך שמדובר בניצול החולשה של הבנות. כאמור, אין מדובר במעשים פליליים אלא במעשים שהם מתחום המוסר – כלומר, הדברים לא נאותים אך אינם עונים על הגדרה של עבירה פלילית (כמובן, בהינתן שהמעשים בוצעו בהסכמה).

כמעט בכל עדויות הבנות בכתבה ניתן לראות קו ברור שמחבר. כמעט כולן לא הבהירו שמדובר במשהו שהן לא מעוניינות בו. חלקן, לפי הכתבה, ביטאו התנגדות למעשים, אך לא באופן ברור ומובהק

קשה להתעלם מהתהום הפעורה בין הדברים. מצד אחד תוכנית "עובדה" והבנות שטוענות למעשים אסורים, מצד שני גבני וחבריו המוזכרים רבות בתחקיר – הטוענים כי הכל היה בהסכמה ומדעת.

התהום הזו, קשה להבין אותה מהצד אך היא ברורה כאשר מבינים את אופי האנשים בנסיבות כאלו. פעמים רבות אנשים עושים דברים שהם לא מאמינים שהם יעשו.

לרוב, לפני האקט וגם אחריו האנשים לא מאמינים שהם יגיעו למצב בו היו. אך לאקט עצמו הם הגיעו בדרך לא-דרך והם ביצעו אותו לרוב בהסכמה, אך לאחר מכן, כשהם מנתחים את המקרה שהיה – במקרה הזה האקטים המיניים – הם לא מבינים איך הדברים קרו. לעיתים אף מצטרפות לתחושות האלו תחושות של אשמה, גועל וכד'.

נראה שהנשים שהיו מעורבות באקטים הללו לא התאימו לכך. לא באופי ולא בבשלות הרגשית והמינית. מנגד, גם הגברים היו צריכים לזהות שהנשים לא מתאימות לאופי היחסים שתוארו בתחקיר.

מכאן עולה כי על אף שמדובר במקרים בהם המשטרה בהחלט יכולה לחקור ולבדוק אם בוצעו עבירות, נראה שאם לא תהיה עדות חד משמעית וחותכת, הרי שתיק פלילי לא יהיה כאן.

אך כן חשוב לקחת את טענות הצדדים וללמוד מהן כדי למנוע הישנות של מקרים כאלו.

כנראה שהנשים שהיו מעורבות באקטים הללו לא התאימו לכך. לא באופי ולא בבשלות הרגשית והמינית. מנגד, גם הגברים היו צריכים לזהות שהנשים לא מתאימות לאופי היחסים שתוארו בתחקיר

גברים, תקשיבו לפרטנרית – למילים שיוצאות לה מהפה ולשפת הגוף שלה. אם היא לא משדרת שהיא מעוניינת ואתם מתעלמים מחוסר העניין שלה, הדבר עלול להתפרש כעצימת עיניים. נשים, תהיו יותר אסרטיביות – אם אתן לא מעוניינות תבהירו את זה. התקשורת הזו עשויה להציל את שניכם, הן מתיק פלילי והן מחוויה לא נעימה.

עומר בללי הוא עורך דין פלילי