כיצד קורה שאזרחים מסכימים לוותר על זכויות וחירויות מרצונם הטוב? פרימו לוי, סופר, כימאי, ושורד אושוויץ, עסק בשאלה זו במאמריו ובסיפוריו.
באחד מהסיפורים דמיין למשל חוקר מעבדה שיצר חומר שהופך כאב לעונג, כדימוי למניפולציה שגורמת לנתינים להתמסר לצרכיו של הרודן מיוזמתם שלהם. הסיפור, "ורסמינים" שמו, שנכתב בסגנון מדע-בדיוני, מתרחש במעבדה בווינה בשנות הארבעים.
כיצד אזרחים מסכימים לוותר על זכויות וחירויות מרצונם הטוב? באחד מסיפוריו של פרימו לוי, הוא דמיין מדען שיצר חומר ההופך כאב לעונג, כדימוי למניפולציה שגורמת לנתינים להתמסר לצרכי הרודן מיוזמתם
לוי, שכתב על חייו באושוויץ ולאחריה בספריו המפורסמים "הזהו אדם" ו"הטבלה המחזורית", הועבד במפעל הכימי שבמחנה בזכות ידיעותיו בכימיה. בשהותו שם וגם בחייו באיטליה הפשיסטית טרם המלחמה ובאיטליה הדמוקרטית שלאחריה, הוא התבונן על תהליך רתימתם הספונטנית של אנשים עצמאיים בשירות רצונם של רודנים.
בסיפור "ורסמינים" (1965) עוסק לוי בניסיון לעשות מניפולציה במהות המוטיבציונית האנושית, שתביא להיפוך המבנה הנפשי. החומר ורסמינים (מילה שהמציא שמקורה במילה Versare, להפוך) ניתן תחילה לארנב, וגרם לו לכרסם להנאתו עד זוב-דם את קירות הכלוב שלו, עד שמת לבסוף מזיהום.
גם אצל שאר החיות שקיבלו מהחומר החליפו כאב והנאה תפקידים, באופן שהניע אותן לפגוע בעצמן כדי ליהנות. למשל, כלב שהחל לאכול אבנים ולהימנע משתייה. כשהוכרח לשתות שתה עד התפוצצות, ליקק לתיאבון תנור לוהט, ולבסוף, גרם לעצמו להידרס.
הכלב היה אמנם מודע למעשיו והִתהלך מול החוקר שְמוּט זנב ואוזניים כמצפה להיענש על התנהגותו המוזרה, אך בכל זאת נאלץ לנהוג הפוך מטבעו. בדומה למקסיקני חואן משירו של מאיר אריאל, למרות מודעותו הוא קרע בהדרגה את חבל הצלתו בשיניו שלו, כי "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".
המו"לים הסתייגו מסיפוריו הבדיוניים המדכדכים של לוי ולכן ביקשו לפרסמם בשם בדוי. לוי בחר בשם דמיאנו מלביילה: "בין שם זה לַסיפורים קיים קשר, שנולד מן השכבות העמוקות ביותר של ההכרה. מלביילה פירושו, בהיפוך עיצור ותנועה, מינקת רעה; משהו של סיאוב ושל קללה", הסביר.
אצל החיות שקיבלו מהחומר כאב והנאה החליפו תפקידים, כך שהונעו לפגוע בעצמן כדי ליהנות. למשל, כלב שהחל לאכול אבנים ולהימנע משתייה. כשהוכרח לשתות שתה עד התפוצצות, ליקק תנור לוהט ונדרס
מבקר הספרות צ'זרה קאזס כתב שדווקא בסיפוריו הבדיוניים מיטיב לוי לבטא "מלנכוליה הומניסטית", אפילו יותר מאשר בעדותו האוטוביוגרפית על הברוטליות הרודנית. לוי הרבה לעסוק בהרס רוח-האדם בידי הנאצים, שלצד הפגיעה הפיזית, הקפידו לטעת בקורבנותיהם בלבול בין טוב לרע.
למשל, "עם שלוש מילות הלעג Arbeit macht frei (העבודה משחררת)", כתב לוי, ביקשו הנאצים להרוס את מוסר-העבודה, הערך שהנחה אותו כל חייו הבוגרים בהם עבד ככימאי במפעל Siva שבטורינו.
"ההיבט המושיע של העבודה הוא חלק אינטגרלי של התרבות האנושית; צריך שיהיה לאדם מקצוע ושיהיה אדון לחייו. מסוכן לצפות שמדינה תספק פתרונות שאין בידיה לתת".
עורכי אנתולוגיית סיפוריו "אושוויץ, עיר שלווה" כותבים שבסיפורים הפנטסטיים מ-1965 מבקש לוי לבטא את שלוש עוולות הנאצים נגד הרוח האנושית – צמצום האדם לכדי חפץ, קידוש הגזענות כיסוד, והיפוך המבנה הנפשי האנושי, כך שהאדם יחתור לכאב ולשִפלות-מוסרית ויראה בהם עונג; כאב ושִפלות מהם ייצרו בשפע במִפעלותיהם שבמחנות ובחזיתות ואף בחברה האזרחית.
הוגה הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, לאחר עשרות שנות הגותו הראשונות בהן הסביר את הנפש וההתנהגות האנושית כמוּנעוֹת על-ידי דחף החתירה לעונג, הגיע להבנה בעקבות זוועות מלחמת העולם הראשונה, שבמקביל לחתירה לחיוּת ולעונג פועל גם דחף הופכי, דחף המוות. דחף זה, סבר פרויד, מניע אותנו לחתור להרס החיים, ולשיבה למצב התחילי-הִיולי שקדם להם.
עפ"י עורכיו, בסיפוריו לוי מבטא את שלוש עוולות הנאצים נגד הרוח האנושית – צמצום האדם לחפץ, קידוש הגזענות, והיפוך המבנה הנפשי האנושי, כך שהאדם יחתור ויתענג על כאב ושִפלות-מוסרית
גם לוי ניסה להבין בכתיבתו את המשיכה האנושית להרסנות ולפירוק. בפרט עסק בשימוש המניפולטיבי המושכל שעשו בנטייה זו מנהיגים טוטליטריים בני-זמנוֹ, שבכישרונם הצליחו להפוך את המשיכה האנושית להרסנות ולכאב למוטיבציה המרכזית. זאת תוך הפעלת סוגסטיה, שביטלה את המשיכה אל הטוב והלעיגה את ההיגיון הבריא.
אנשים הורגלו למשל לקבל את הסתירה שבין רדיפתם חסרת-הבושה של שליטים אחרי עונג, לבין דרישתם ההפוכה מנתיניהם. בעוד שרודנים ביקשו בגלוי להיפטר מייסורים ומספקות, הם נטעו בלבול במוטיבציה ובשיפוט של בני-עמם, כדי שאלו יחתרו מיוזמתם שלהם אחר הכאב – משל היה עונג. כך הועמדו אנשים לרשות הרודן כשהם משוללי תובנה ומגננות, כחומר ביד היוצר.
התעמולה הפשיסטית-פופוליסטית תִעתעה בשיפוט האנושי והניעה אנשים לפעול, מעומק לבם, בניגוד לצרכים ולאינטרסים הברורים שלהם עצמם. הא-לוגיות הוצגה כלוגיקה סדורה שאין לערער עליה. הבלבול המוסרי והמוטיבציוני שעמד בלב האינדוקטרינציה הרודנית להמונים ריתק את לוי.
לפיו רודנים הכשירו צעדים פופוליסטיים ודרקוניים דרך השוואה מעוותת למדינות רחוקות דווקא, "כי מודל, מעצם הגדרתו, צריך להיות מושלם. ומאחר ששום מדינה ממשית איננה מושלמת, נוח לבחור במודלים שאיננו מיטיבים להכיר, מודלים רחוקים שאפשר להאדיר בבטחה, ללא חשש מהתנגשות עם המציאות. סביב המודלים הרחוקים הללו מתגבש קונצנזוס פנאטי, חסר-בינה ועיוור".
התעמולה הפשיסטית-פופוליסטית תִעתעה בשיפוט האנושי והניעה אנשים לפעול, מעומק לבם, בניגוד לצרכים ולאינטרסים הברורים שלהם עצמם. הא-לוגיות הוצגה כלוגיקה סדורה שאין לערער עליה
גם האופן שבו שליטים פופוליסטיים מציגים את עצמם כנֲעלים על בני-אנוש אחרים ללא כל נימוק הגיוני, ריתק את לוי.
"במקביל לַמודלים, האדירו ורוממו הרודנים את עצמם. הם, אנשים שנוצרו מעפר ממש כמונו, זכו לאידאליזציה, הועצמו, והריעו להם כמו לאלים.
הם יכולים היו לעשות הכל וידעו הכל, הם תמיד צדקו, והיה להם היתר לסתור את עצמם, למחוק את עברם. כך נולד טירוף שהתפשט, שהתמצה בפולחן האדם ובהתלהבות כפויה ומאורגנת מלמעלה, כשכֹל ההחלטות הופקרו בידי שרירות-דעתו של אדם אחד".
לוי הבין שמחיקתו הפומבית של עברם של השליטים כרוכה גם במחיקה פנימית של משמעות מעשיהם בתוך נפשם שלהם, כדי שלא יתייסרו באשמה כאחד האדם.
"אנו מכירים היטב אי-אילו מנגנוני חשיבה: תחושת האשמה מטרידה ומייגעת. אז מתחילים בהכחשה בבית-הדין, בפרהסיה, ולאחר מכן בדָלֵת אמות, ולבסוף גם בין אדם לעצמו. התרגיל עולה יפה, השחור היה ללבן, אין עוד רגש אשמה, מעולם לא היה. לא אני ביצעתי פשע, אלא הפשע עצמו אינו קיים עוד".
"הרודן, החולש למעשה על כוח אבסולוטי, אינו רוצה בכאב הנפשי הכרוך באחריות למעשיו", כתב לוי. "למרות שהוא האחראי לבחירות הגלויות שלו שהודה בהן, במקרה של כישלון הוא יחפש מי אחראי במקומו. תירוצים הם משככי-כאבים רבי-ערך; גם הרודן רוצה לעצמו את משכך-הכאבים".
"תחושת האשמה מטרידה ומייגעת. אז מתחילים בהכחשה בביה"ד, בפרהסיה, ולאחר מכן בדָלֵת אמות, ולבסוף גם בין אדם לעצמו. השחור היה ללבן. לא אני ביצעתי פשע, אלא הפשע עצמו אינו קיים עוד"
לוי ביקש להבין אלו תכונות מובילות אנשים להפוך לרודנים פופוליסטיים שאוחזים בכוח אבסולוטי תוך החלשת עמם שלהם. לפיו, האנשים הללו נֵחנו "בשטניות ובכריזמה: צמד תכונות שרק נראה שהן מנוגדות, ושתיהן – מעוררות תיעוב". הרודנים מבקשים לטעת מורא, ובעצמם להסתובב ללא מורא. הם מבקשים לגרום לבני-עמם לחתור בנחישות אחר כאב ופקפוק-עצמי, ממש כשם שבעצמם הם נחושים להיפטר מכאב ומספֵקות.
לפי לוי, הרודן מלעיט את הציבור בוורסמינים מטאפוריים כדי שינהג מרצונו שלו בניגוד לטבעו. כמו הכלב בסיפור, "שהפסיק להיות כלב והיה לאנטי-כלב שיִילל מול השמש, נבח מול הירח, פחד מכְלַבְלַבוֹת, וחיזר אחרי תרנגולות וחתולות. הוורסמינים מובילים להתנהגות מחפירה ואבסורדית".
תחת הסוגסטיה מוּנע הציבור שלא למחות כנגד הרודן, לא לזעוק, לא להפגין, לא להתארגן, לא להתאחד, לא להתגבש, לא להכיר באסונו ולקרוא בקול אחוּד כציבור פיכח ובוגר – "עד כאן". כי בהשפעת הוורסמינים הכאב היה לעונג, השיפלות לגאווה, והספק לוודאות. כמו המקסיקני חואן משירו של מאיר אריאל, הציבור מתרגל לקרוע בשיניו שלו את חבל הצלתו, לתועלת הרודן.
ב-1965, השנה בה נכתב הסיפור, שימשו בערבוביה בתוכו של לוי אופטימיות ופסימיות. בעת הזו דומה היה שהציוויליזציה גברה על הרודנות, הפשיזם והפופוליזם. אפילו החוקר נטול-העכבות מהמעבדה בסיפור "ורסמינים" התקנא בחיות-הניסוי שלו שזכו להתענג על הגירוי הנגיש והזול של הכאב וצרך את החומר בעצמו, דבר שהביא לחורבנו, ולשחרור החיות במעבדה מעונשו.
אך עמוק בתוכו ידע לוי שלא פסה הסכנה: כששוב יגיחו מצלליהן הרוחות הפופוליסטיות-פשיסטיות, הן יידעו להפעיל אנשים להימשך מתוכם פנימה לסיאוב ולקללה, כמינקת רעה.
תחת הסוגסטיה מוּנע הציבור שלא למחות כנגד הרודן, לא לזעוק, לא להפגין, לא להתארגן, לא להתאחד, לא להתגבש, לא להכיר באסונו ולקרוא בקול אחוּד כציבור פיכח ובוגר – "עד כאן"
"באחת מהאסוציאציות שהדמיון נדיב בהן", מסיים לוי את הסיפור בתמונה מהמחזה השייקספירי מקבת: "עולה מחשבה על שדה-טרשים מלא בגשם, ברקים ורוח, ועל הזֵמר העליז-מרושע של שלוש מכשפות, מומחיות לכאבים ולתענוגות ולהשחתת הרצון האנושי: 'הנאלח נעלֵה, וכל נעלֵה נאלח; נרחֵף בערפל, ובאוויר המלוכלך" (Fair us foul, and foul is fair:/ Hover through the fog and filthy air").
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כתבה מהממת !
אני חושב שבטבע של האנשים הם מפחדים מדחיה חברתית, לכן הם נוטים לעשות מה שצריך כדי להתאים. אנשים גם נוטים לפרש סמכות כרצון עליון. אנשים נוטים לחשוב כעורכי דין המגינים על עמדתם ולא כמדענים החוקרים את הטענה הנכונה ביותר.