נח צייטלין הפליג מנמל חיפה באונייה העברית הראשונה "תל-אביב" לטרייאסט למחרת חג הפסח, תרצ"ו (1936) בדרכו לביתו שבריגה. אמו חיה ואחיו יצחק שעלו לארץ שנתיים קודם, נשארו בתל-אביב. לצדו באונייה היה בן משפחתו, שנשלח על ידי הוריו אל הדוד שמואל והדודה פאני בקובנה, שבליטא. נח התכוון ללוות את העלם הצעיר, בן 12 בלבד, אל הדוד והדודה, ולהמשיך משם לריגה על מנת לארוז את חפצי המשפחה ולחזור לפלשתינה לתמיד. נח הבין כבר אז שהבית הוא כאן בארץ ישראל. שמו של הילד-נער היה עזריהו רפופורט, אבי.
נח התכוון ללוות את הנער בן ה-12 לדודים בקובנה, ולהמשיך משם לריגה כדי לארוז את חפצי המשפחה ולחזור לפלשתינה לתמיד. נח הבין כבר אז שהבית הוא כאן בארץ. לנער קראו עזריהו רפופורט, אבי
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
רק כשהגיעו השניים לקובנה שמעו שם לראשונה מהדוד שמואל על הירצחו של יצחק, אחיו הצעיר של נח. יצחק בן העשרים ושלוש הוכה עד מוות עם פרוץ "מאורעות 1936" על ידי פורעים ערביים על גבול יפו-תל-אביב שלושה ימים לאחר שעזבה האונייה את חיפה.
נח, נסער למשמע הבשורה הנוראה, קרא בעיתונים שהגיעו מהארץ וביקש מיד לחזור לפלשתינה לתמוך בחיה, אמו, שנשארה שם עם הכאב, האבל וקבר האחים, שם נטמנה גופתו של יצחק הצעיר.
ועזריה הצעיר, מששככה ההתלהבות וההתרגשות הראשונה מההפלגה באונייה, מהנשפים, התזמורת, האוכל העשיר, התה של שעה חמש, הנסיעה הארוכה ברכבת וקבלת הפנים החמה לה זכה מהמשפחה בקובנה, התבגר בבת אחת כשהבין שהמסע לקובנה הוא לא טיול קצר:
"חשבתי עכשיו שעזבתי את הארץ בה נולדתי וגדלתי. אך נחמתי היחידה הייתה שאשוב אליה אחרי ביקורי בעולם הרחב, אשוב אליה לחיות בה".
מידי שבוע טרח לשבת ולכתוב להורים מכתב מפורט. קל לא היה לילד:
"מה אתם חושבים; לשבת שעה וחצי לכתוב, לטבול כל רגע את העט בדיו, בוודאי שקשה. גם היד כואבת ובעיקר כשהלב לא פה אלא בראינוע".
ולמרות הכל הוא ישב וכתב בעט ציפורן חדשה שהדוד שמואל קנה לו. לעיתים הקדים ושלח גם גלויה. רצה לספק את סקרנות ההורים בבית אבל הקפיד גם לכתוב בכדי לשמור על הקשר עם אבא, אמא, עם לאה אחותו הקטנה והחברים שהשאיר בבית. במכתביו בנה גשר של אותיות בכתב נערי, כמי שחשש לאבד את דרכו חזרה.
נח, נסער למשמע הבשורה הנוראה, קרא בעיתונים שהגיעו מהארץ וביקש מיד לחזור לפלשתינה לתמוך בחיה, אמו, שנשארה שם עם הכאב, האבל וקבר האחים, שם נטמנה גופתו של יצחק הצעיר
בדרך כלל היו המכתבים "דיווח עיתונאי" כמעט: "הדירה יפה, גדולה ומסודרת יפה. יש שני חדרים עם דלת גדולה של זכוכית, וזה תמיד פתוח. אז יפה מאוד. ופעם אחרת אשלח תוכנית של הדירה". הוא חלק עם ההורים את רשמיו הראשונים מהבית בקובנה.
"את האמת להגיד לך אמא יקירה? אתמול דיברתי עם נח בטלפון ושאלתי אם הוא מקבל מכתבים מהדודה היקרה או לא, והוא אמר כן".
ואז התנצל שהוא עצמו לא כתב עדיין לדודה ששכלה את בנה:
"תמיד כשאני מסדר לי תוכנית מה לכתוב במכתב אליכם אני מזכיר את הדודה חיה לשאול עליה, וככה עם עוד הרבה דברים, וכשבא אני לכתיבה, בורח לי מיד הכל מהראש".
ולכן ביקש:
"חיזקו ואמצו את הדודה חיה בשמי. לא קורבן ראשון היה יצחק ז"ל, ולא אחרון. בדם, באש ובחרב תיבנה הארץ."
במכתב אחר הוא שוב דורש בשלומה של הדודה, האם השכולה, שבתל-אביב:
"מה שלום הדודה חיה. איך היא מרגישה את עצמה? נח היה פה השבוע, מראהו טוב, לגמרי לא רע. תמסרי לה ד"ש בשמי".
את המכתב לאִמּוֹ, הנער, אבא שלי בן ה-12, מסיים פעם נוספת בביטוי שספג אולי מטקסטים של ביאליק, אלתרמן או אורי צבי גרינברג:
"נ.ב. אימאל'ה יקרה, אל תדאגי, אין דבר. יעשו להם הפורעים כרצונם, אך אנחנו לא נשתוק. ונקום. וינקום אדוני את נקמת דם עבדיו השפוך, ועלינו לארץ".
כל מכתב הוא פתח במילים: "הורי היקרים, מה שלומכם? מה שלום לילינקה? איך אתם מרגישים את עצמכם? בסיומו של כל מכתב חתם ב"דש לכולם, שהזכרתי במכתב ושלא הזכרתי גם כן. נשיקות רבות ללילינקה היקרה. הלב כואב לי שהיא מתגעגעת".
אבא, שכבר בגיל 12 היה "ילד של אנשים" לא שכח לדרוש בשלום כל אחד ואחת מבני המשפחה:
"לסבא צבי (הרב צבי לרינמן) מסרו בשמי שאני שמח מאוד שנסעתי באונייה "תל אביב" כי שם יש בית כנסת יפה מאוד והכל כשר. אמרו לו שאני מבטיח עוד פעם, לא לשכוח להתפלל, וגם את השפה העברית".
אבא, שכבר בגיל 12 היה "ילד של אנשים", לא שכח לדרוש בשלום כל אחד ואחת מבני המשפחה: "לסבא צבי (הרב צבי לרינמן) מסרו בשמי שאני שמח מאוד שנסעתי באונייה "תל אביב" כי שם יש בית כנסת יפה והכל כשר
"לסבא זלמן אכתוב לחוד. וכן, גם לדודה חנה והחברים".
"מדוע אין כותבים כלום מירושלים? הם כנראה חושבים שאם אתם כותבים אתם כותבים בשביל כולם, צורת אות לא מקבלים מהם. איזה מנהג זה. ומעין חרוד אין מה לדבר, אבל שמה ודאי קשה מאוד עם המכתבים. מה נשמע שמה? היו שריפות ובכלל שמה לא שקט".
מי היו בני המשפחה שבעין חרוד ? אנחנו כנראה כבר לא נדע. אנחנו אף פעם לא שאלנו ואבא מעולם לא סיפר.
ושוב הגעגועים התגנבו למכתבו של בן ה-12:
"לפעמים אני חושב אולי היה יותר טוב לי להיות בבית. אינני יודע בעצמי".
אבא מצא זמן והתכתב גם עם חברים שנשארו בבית:
"תיודעו בבקשה מהלומדים, מה לומדים עכשיו בגימנסיה? ומה עם מיכאל? מדוע פסק לכתוב לי? לא אכתוב עד שאקבל תשובה".
"יותר לא אכתוב לו, ואחרי ששלחתי מכתב עם תמונה שלי, יותר אין לו מה לכתוב?".
"תמסרו למיכה שיענה לי על מכתבי. ואם אפילו לא קיבל אותו, שיכתוב לי מכתב מפורט על הכל, מה שנעשה בכיתה, איזה עבודות בכיתה היו. וכל החדשות שיש בכיתה. אם התקבל חבר חדש מה שמו? מי הוא? ומה טיבו? זה מעניין אותי מאוד מפני שכתבתי מכתב בן 4 עמודים, ככה שחבל, אולי הוא הלך לאיבוד. תביט בבקשה בדואר. ב"פוסט ריטנט", אולי המכתב שמה מפני שהכתובת אולי לא ברורה, כי כתבתי באנגלית".
"מדוע אין כותבים כלום מירושלים? הם כנראה חושבים שאם אתם כותבים אתם כותבים בשביל כולם, צורת אות לא מקבלים מהם. איזה מנהג זה. ומעין חרוד אין מה לדבר, אבל שמה ודאי קשה מאוד עם המכתבים"
"ילד של אנשים", שגדל להיות "איש של אנשים", עם פנקס טלפונים בו היו מאות מספרי טלפון, פנקס מָהוּהַּ שנותר על השולחן בדירה גם לאחר שנפטר.
הוא לא שכח גם את המורים בבית הספר, ביקש מאביו את הכתובת ובינתיים כתב לו לאביו: "אם תפגוש את המנהל ואת המורים, תמסור להם דרישת שלום בשמי".
הדוד והדודה הבטיחו לסבתא שידאגו שהילד יאכל טוב ויבריא. אבא אוכל, ממהר להישקל ולדווח שאמנם עלה במשקל, אבל מצד שני – גם הוסיף לגובהו ארבעה סנטימטרים. ילד בן 12 שמנהל פנקסנות של ספירת קלוריות עם אמא שלו, אלפי קילומטרים מהבית שברחוב אחד-העם 100 בתל-אביב:
"כשנסעתי מהארץ, שקלתי 42 קילו. באתי הנה כעבור שבועיים, נשקלתי ושקלתי 46 וחצי קילו. ואין כל פלא, אני אוכל טוב ונוסע כל הזמן באוטובוס, ולא הולך. כעבור שבועיים 48 וחצי, פחדתי מאוד, התחלתי ללכת הרבה מאוד. יצאנו מחוץ לעיר, אכלתי, עשיתי התעמלות, והיום שוב נשקלתי ושקלתי 47. גם אני שמח וגם הדודה שמחה. אני מקווה להוריד עוד. עכשיו אני עושה הפסקה קטנה. כי יש פה בבית מדד למדוד גובה. אני אלך למדוד את עצמי. כשנסעתי הייתי 149 ועכשיו תכף נראה כמה. רגע אחד… עכשיו אני 153! זאת אומרת גם גבהתי".
אבא חזר וכתב לאביו, הסביר וניסה לגייסו לעמוד לצדו במערכה מול אמא על המשקל האידיאלי:
"זה שאמא כתבה לא להשמין זה דבר אחר. לי נדמה שהיא יודעת טוב מאוד לבדה שבכל משקל שוקלים אחרת ובעיקר אם עוד בארץ אחרת. ושנית, אני מוכרח קצת להשמין כי אני הלא גם גבהתי. תגיד לה רק שלא תפחד, מפני שיותר מדי לא אוכל להשמין. זה בכל אופן אני נזהר ".
"זה שאמא כתבה לא להשמין זה דבר אחר. לי נדמה שהיא יודעת טוב מאוד לבדה שבכל משקל שוקלים אחרת ובעיקר אם עוד בארץ אחרת. ושנית, אני מוכרח קצת להשמין כי אני הלא גם גבהתי"
הדוד והדודה הבטיחו לדאוג לילד למורים פרטיים – והביאו לביתם את הטובים שנמצאו בקובנה. אבל אבא כנראה אהב יותר את החוץ, את המשחקים, החברים והראינוע. הדודה פאני כתבה להורים באחד מהמכתבים שצרפה מידי פעם למכתביו של אבא. היא כתבה ברוסית ואבא, גם אם קרא, לא הבין.
"המורות שלו – עכשיו אחת חולה והשנייה לא באה כבר שבוע. הוא כמובן נורא שמח ומפחד שהן בקרוב תחזורנה".
והדוד שמואל כתב לאליהו אחיו הצעיר, אביו של אבא שלי:
"בחפצי להעיד אותך שפה לא חָפַץ לא ללמוד ולא לעשות שיעורים, למרות השתדלותי והשתדלות המורים שלו היותר טובים בעיר, ובטח שתשפיע אתה עליו שיתחיל שמה ללמוד בחשק, למען יהיה לאיש במלוא מובן המילה".
אבא נסע עם הדוד והדודה לחופש, נופש. עד קרלסבד, עיירת מעיינות המרפא שבצ'כוסלובקיה הם נסעו. הדוד והדודה לקחו את הילד לפגוש חלקים נוספים של המשפחה בגרודנו ובביאליסטוק, עיר הולדתם של הוריו. בדנציג פגש את שלמה, אח נוסף של אביו, והיחיד שהצליח לברוח בזמן מאירופה והגיע לפלשתינה תוך כדי המלחמה.
"בחפצי להעיד אותך שפה לא חָפַץ לא ללמוד ולא לעשות שיעורים, למרות השתדלותי והשתדלות המורים שלו היותר טובים בעיר, ובטח שתשפיע אתה עליו שיתחיל שמה ללמוד בחשק, למען יהיה לאיש במלוא מובן המילה"
למרות "החיים הטובים", שעורי המוזיקה, הראינוע והחברים שהכיר שם בליטא, אבא לא הפסיק להתגעגע הביתה, לאבא ואמא ולאחותו בת הארבע. הוא ישב וחשב, חלם בהקיץֿ, והמחיז בדמיונו סצנות מחיי הבית כפי שזכר את הסט ואת השחקנים הראשים; אבא, אמא, ותינוקת בת ארבע.
הוא היטיב לתאר בעיקר את אמו, סבתא יוכבד שלי, שהייתה עטופה בעצב מאז עלתה ארצה בתחילת שנות העשרים. הסבתא שלי שהייתה מבקשת ממני כשגדלתי, לקנות לה את עיתון הערב ואז הייתה מאווררת אותו לילה שלם, לפני שהייתה מכניסה אותו הביתה, ובכפפות לבנות יושבת לקרוא אותו ביום שלמחרת.
"יש רגעים שאני חושב בכתיבת המכתב מה יעשו כשיקבלו את המכתב. עוברת לפני עיני תמונה איך שאבא נכנס הביתה, מוציא מהכיס מעטפה ואומר, לילינקה, אמא, מכתב מאיה איה ופושט את הפיז'אק. הוא מתיישב על ראש הספה, על ברך אחת הוא מחזיק את לילינקה, ובידו השנייה הוא מחזיק את המכתב.
נכנסת אמא מהמטבח, כשקופסת הקרם בידה, מורחת את ידיה. משפשפת אותם, מוציאה כיסא מתחת לשולחן "הבופטלה גופטלה". מנקה אותו, מתיישבת ושומעת את המכתב, ולילינקה צועקת, מכתב מאיה איה כלבליה. אבא קרא, אולי שלח ספר גם עם תמונות. ואם לא לילקה תשבור לו את הראש".
שלוש שנים לאחר מכן אבא כבר כתב תסכיתים לרדיו המנדט – קול ירושלים תמורת לירה או שתיים לתסכית.
אבא המחיז בדמיונו סצנות מחיי הבית כפי שזכר את הסט ואת השחקנים הראשים. 3 שנים לאחר מכן כבר כתב תסכיתים לרדיו המנדט – קול ירושלים תמורת לירה או שתיים לתסכית
קובנה של 1936, כמו כל מרכז אירופה, הריחה את ריחות האנטישמיות המתובלים ברוחות הפשיזם הנושבות מברלין, איטליה, וינה ומוסקבה. אבל הדודה פאני התעלמה מכל הנעשה מסביבם שם והתכוננה לחזרה של הילד לפלשתינה. פאני הייתה טרודה בקניית מתנות לילדים שם. גם נקניק שלם קנתה לגברת שכשטיין, סווטשרט לארי, וחליפת מלחים לבנה של ברכה בירושלים.
הדודה פאני כתבה לסבתא:
"שמחים שהשמלה מתאימה לליליצ'קה, שתלבש לבריאות! יוכבד התעניינה כמה עולה אצלנו שמלה כזאת. בערך 60, כלומר 16 ליטים, במילה אחת כמו אצלכם, ואנחנו חושבים שזה לא כל כך יקר. השמלה מתנקה בכביסה נהדר, ואפשר ללבוש אותה הרבה זמן".
"כשתפרקו את המזוודות שלו תגלו שם חפצים שאני מבקשת למסור, ולך יוכבד מלֶבֶד תפרתי סדינים כפי שאת ביקשת, יוכבד היקרה. אבל אני לא יודעת האם התופרת תהיה מרוצה כי הן גוזרות אחרת. אני לקחתי עוד 5 מטרים כדי לתפור שמלה ומקווה שככה או אחרת זה יצליח. אנחנו כיבסנו [את הֲלֶבֶד] פעם אחת והוא עם הזמן מתרכך. בשביל ליליקה אני גם קניתי חולצה, אבל עזריה אמר שיש לה שלוש חולצות כאלה והיא לא צריכה עוד אחת, אז נאלצתי לתת אותה".
השכם בבוקר של ה-27 בספטמבר, 5 חודשים לאחר שהגיע עם נח לקובנה – יצא אבא חזרה לפלשתינה. יומיים של מסע ברכבת ועוד שבוע באונייה עד שהגיע ארצה לנמל חיפה בחמישה באוקטובר 1936.
קובנה של 1936, כמו כל מרכז אירופה, הריחה את ריחות האנטישמיות המתובלים ברוחות הפשיזם הנושבות מברלין, איטליה, וינה ומוסקבה. אבל הדודה פאני התעלמה מהנעשה סביבם והתכוננה לחזרת הילד לפלשתינה
פאני עוד הספיקה לשלוח ליוכבד גלויה וסיפרה:
"ניקיתי את החדר שלו בקפדנות ומצאתי מאחורי המיטה את המכנסיים שלו מהחליפה הישנה. זה חבל, אשתדל לשלוח אותן. אמנם המכנסיים האלה כבר לא במצב טוב, אבל בכל זאת זה העציב אותי".
ודוד שמואל הוסיף:
"ככלל, אהב את קובנה ואת החברים ומי יודע מה שעושה הזמן אולי ישוב עוד פעם לליטא לא בתור ילד, אך בתור איש".
למזלו, אבא לקובנה כבר לא שב.
נח צייטלין, דודה חיה צייטלין, יהושע צייטלין בן השנתיים וחצי ושאר בני ביתם שנשארו בקובנה, ריגה ובביאליסטוק, כולם נרצחו על אדמת אירופה בין השנים 1941-1943.
הם לא ראו אור בקצה המנהרה. הם לא הבינו שרכבת הרוע, האכזריות והשנאה דוהרת לקראתם – היא זאת שריסקה אותם ובני ביתם, את ילדיהם, הוריהם, שלושה דורות שנכחדו.
דוד שמואל, שהצליח לקבל סרטיפיקט לעלות לפלשתינה בסוף 1940, החליט לוותר על הזכות והעביר את הוויזה לשלמה אחיו הצעיר, היות שלשלמה הייתה כבר אז ילדה קטנה. שמואל ופאני היו חשוכי ילדים וויתרו על ההזדמנות למלט את עצמם.
שלמה עלה ארצה. שמואל נרצח בריגה. פאני עלתה לשמיים דרך הארובה של בוכנוואלד.
פאני עוד הספיקה לשלוח ליוכבד גלויה וסיפרה: "ניקיתי את חדרו בקפדנות ומצאתי מאחורי המיטה את מכנסיו מהחליפה הישנה. זה חבל, אשתדל לשלוח אותן. אמנם הן כבר לא במצב טוב, אבל בכל זאת זה העציב אותי"
על כל זה למדנו רק בשנה האחרונה, לאחר שמצאנו מכתבים בודדים ששרדו את שיני הזמן ונזקי השנים שחלפו.
מעולם לא דיברו על כך בבית.
חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם