בשנת 2017 פרסם פעיל ימין ישראלי ספר שהפך בן לילה לפריט חובה באוסף השמרני. מדובר בטקסט פולמוסי, נוקב ואפקטיבי עם כותרת פשוטה: "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?"
מאז סוף שנות ה־70, מסביר מחבר הספר ארז תדמור, ציבור הבוחרים הישראלי שולח בדרך כלל לכנסת רוב ימני, אך מדיניות הממשלה נותרה, לטענתו, "שמאל". הסיבה לכך פשוטה. בכל צעד ושעל, אליטה שמאלנית צרה מסכלת את רצון העם – ובייחוד בשלושה שדות עיקריים: בתקשורת, במערכת המשפט ובאוניברסיטאות.
הימין לא באמת ישלוט או יגשים את חזונו, מזהיר תדמור, עד שהאליטה הזאת תופל. הוא מציע שלוש דרכים להשגת המטרה, בשפה המקבילה לעיתים לשיח השמרני האמריקאי: לכפות תחרות בתקשורת; להגביל את מערכת המשפט והבירוקרטיה המשפטית באמצעות רפורמה; ולהפעיל לחץ על אוניברסיטאות ומכללות לאימוץ נטייה שמרנית בלימוד ובמחקר.
אף טיעון בספר בפני עצמו לא היה חדש, אבל הצגתם בנרטיב אחיד, קוהרנטי ולוחמני סייעה בגיבוש השקפת העולם של התנועה האקטיביסטית המתפתחת. לפעילי הימין הצעירים הסיפור נשמע הגיוני.
תדמור ניסה להסביר את המסירות הימנית המשונה כלפי סדר יום פוליטי שמאלי. התשובה שלו – קליקה שמאלנית בבירוקרטיה המדינתית, במוסדות ההשכלה ובמערכת המשפט – נראתה הגיונית בעיני רבים
החוויה המכוננת של הימין הייתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ב־2005, שבוצעה דווקא על־ידי ממשלת ליכוד. המנהיג הבלתי מנוצח של הימין בנימין נתניהו לא נתפס כגיבור בעיני החבורה הזאת אלא כהתגלמות הבעיה.
בשנים שמאז חזרתו לשלטון ב־2009 הוא התגלה כזהיר ביותר בענייני מלחמה ושלום, הדף ניסיונות לרפורמה במערכת המשפט, ובאופן כללי העדיף קואליציות רחבות עם המרכז–שמאל (כמו ממשלות 2009 ו־2013) על פני ממשלות ימין צרות.
תדמור ניסה להסביר את המסירות הימנית המשונה הזאת כלפי מה שפעילים כמוהו לא יכולים שלא לראות כסדר יום פוליטי שמאלי. התשובה שלו – קליקה שמאלנית בבירוקרטיה המדינתית, במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמערכת המשפט – נראתה הגיונית בעיני רבים.
עד מהרה הנרטיב הזה גם התגלה כשימושי למדי. כשנתניהו הגיב להעמדתו לדין באשמת שחיתות בנובמבר 2019 בטענה שהוא נרדף על־ידי קונספירציה של אליטות שמאלניות, מתנגדיו שמעו קונספירטור חסר מעצורים שגבו לחוץ אל הקיר, אבל תומכיו הנהנו בהסכמה.
כשנתניהו הגיב להעמדתו לדין באשמת שחיתות בנובמבר 2019 בטענה שהוא נרדף על־ידי קונספירציה של אליטות שמאלניות, מתנגדיו שמעו קונספירטור – אבל תומכיו הנהנו בהסכמה
אם אכן קיימת אליטה מלוכדת ואינטרסנטית, אין זה מופרך לחשוב כי חבריה שואפים להפיל את המנהיג המצליח ביותר של הימין מזה שני דורות.
הטענה עצמה איננה הנקודה כאן, יש עובדות המבססות אותה: אליטות ותיקות וזיכרון מוסדי האטו את קצב השינוי, נטו שמאלה מבחינה פוליטית ודחקו מגזרים וקבוצות אחרות לשוליים. אולם, יש צדק גם בתשובת המרכז–שמאל לטענה: הימין מגזים לגבי השפעתה, נטיותיה הפוליטיות וחד־גוניותה של אותה אליטה, שהופכת יותר מגוונת ומריטוקרטית עם השנים.
אולם, מה שחשוב זה עצם קיומו של הנרטיב ולא אמיתותו. בלעדיו אי אפשר להבין את התרבות, את הרטוריקה ואת האינסטינקטים המדיניים של הממשלה החדשה – או את ההתחלה הכאוטית והבלתי יציבה שלה.
הנרטיב הזה הפך לפרדיגמת מחשבה בסיסית בקרב הימין הישראלי, שמנהיגיו מוּעדים לראות – או מעמידים פנים שהם רואים – אליטות דכאניות מעבר לכל פינה.
הגנה על השבת
האקט המשמעותי הראשון של שר התרבות והספורט מיקי זוהר כחבר בממשלה החדשה היה לצאת להגנתה של השבת. "ציבור שומרי השבת בישראל לא יופלו במשמרת שלי", הוא הכריז ב־22 בינואר, והודיע כי משרדו יבטל את מימון התוכנית "שבת ישראלית" שיזם קודמו בתפקיד חילי טרופר.
גילויי התמיכה זרמו. ערוץ 14 שיבח את ההחלטה ופרסם כתבה תחת הכותרת "הגיע למשול", שם הוסבר כי הצעד הזה "יחזק את השבת במרחב הציבורי". יו"ר מפלגת יהדות התורה יצחק גולדקנופף בירך את זוהר ואמר כי ההודעה היא "אמירה ערכית חשובה".
ואז, למוחרת, זוהר פתאום שינה כיוון. בעקבות עדויות של ישראלים דתיים שזרמו אליו במגוון ערוצים, זוהר גילה באיחור מביך כי התוכנית "שבת ישראלית" היא כמעט ההפך הגמור ממה שחשב.
בעקבות עדויות של ישראלים דתיים שזרמו אל השר במגוון ערוצים, זוהר גילה באיחור מביך כי התוכנית "שבת ישראלית" היא כמעט ההפך הגמור ממה שחשב
לא הייתה בה העדפה כלפי חילונים – להפך, היא הנגישה לדתיים אירועי תרבות ואתרים שהתאימו בעבר לחילונים בלבד באמצעות מימון רוב עלות האירועים ודמי הכניסה למוזיאונים.
זה מה שאפשר לאותם אתרים לוותר על הפעלת קופות כרטיסים ולאפשר גישה גם לאלה שאינם משתמשים בכסף או בחשמל ביום הקדוש. חלק מתקציב התוכנית אף נועד לאמצעי "התאמה לשבת" כמו התקנת שעוני שבת לאורות ולמיזוג האוויר. מוזיאונים רבים השתמשו בסבסוד בדיוק בשביל זה.
הפעולה הראשונה של זוהר בכהונתו הראשונה כשר התהפכה עליו בצורה מביכה. הוא נכנס לתפקיד נחוש לגלות סממני אליטיזם שמאלני־חילוני ולהכריז עליו מלחמת חורמה. לרוע מזלו, הוא מצא את עצמו בטעות יוצא למלחמה נגד דתיים.
כשהאבק שקע, זוהר זעק על "הספין התקשורתי השקרי", שלטענתו הציג את מדיניותו בצורה שגויה. לדבריו הוא ביקש רק להפסיק את "ייזום" תוכניות התרבות בשבת על־ידי משרדו.
הפעולה הראשונה של זוהר כשר התהפכה עליו בצורה מביכה. הוא נכנס לתפקיד נחוש לגלות סממני אליטיזם שמאלני־חילוני ולהכריז עליו מלחמת חורמה. לרוע מזלו, הוא מצא את עצמו בטעות יוצא למלחמה נגד דתיים
גורמים ברשויות המקומיות חלקו על הדברים וציינו שלפני ההכחשה הם קיבלו הודעות ממשרד התרבות, לפיהן גם תקצוב תוכניות המועצה הקיימות מיועדות להקפאה. חוץ מזה, לא ברור איך טענתו מתיישבת עם הרטוריקה שלו עצמו על אפליה נגד ציבור שומרי השבת.
איך יוזמות המשרד שנועדו, בין השאר, להתאים תוכניות תרבות בשבת לציבור הדתי יכולות להיחשב כאפליה נגד שומרי מצוות?
תאגיד השידור הציבורי
תהליך דומה התרחש בניסיונו של שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את תאגיד השידור הציבורי כאן. התוכנית לסגירת התאגיד הייתה מבוססת בחלקה על מסמך מדיניות בן ארבעה עמודים שחיבר פורום קהלת, שקרא, בין השאר, להעברת התקציבים להפקות מקור מהתאגיד לתחרות פתוחה של הערוצים המסחריים.
התוכנית נחשפה טיפין טיפין בשבועות האחרונים, אולם, הרבה ממנה נותר לא ידוע – כנראה גם לקרעי עצמו. כשהוא נשאל לגבי פרטי התוכנית, תשובותיו – הן לציטוט והן לא לציטוט – היו מעורפלות ולעיתים סותרות.
יש הגיון בקריאה למעבר מתאגיד שידור ציבורי עתיר תקציב בסגנון בריטי לסידור שבו ערוצים מסחריים מתחרים ביניהם על סובסידיות ממשלתיות כדי לייצר תוכן מקורי איכותי.
גם הטיעון הנגדי הגיוני: אם תאגיד השידור הציבורי לא יתוקצב, מכלול הנוף הטלוויזיוני בשפה העברית יישלט על־ידי אינטרסים מסחריים ריכוזיים ומתואמים, כך שלא יישארו גופים עצמאיים שיוכלו לבקר את אותם אינטרסים מסחריים.
שוב, הנקודה כאן לא נוגעת לדיון הענייני ביתרונות או בחסרונות התוכנית, אלא בכך שהשר שמקדם אותה כנראה לא מסוגל לבטא בצורה ברורה את אותן יתרונות – או פרטים כלשהם בכלל – ורק מבלבל שוב ושוב את הגופים המעורבים.
הינה דוגמה אחת: בריאיון ל"פגוש את העיתונות" באמצע חודש ינואר טען קרעי כי בארה"ב "אין שידור ציבורי" ו"לא המדינה מממנת שידור ציבורי". זו טענה מוזרה מפיו של שר תקשורת ישראלי.
מערכת השידור הציבורי האמריקאית שונה מאוד מזו של ישראל. היא מבוזרת ומקומית מאוד, וממומנת ברובה על ידי תרומות – אבל עדיין מקבלת תקציב עתק מהמדינה
מערכת השידור הציבורי האמריקאית שונה מאוד מזו של ישראל. היא מבוזרת ומקומית מאוד, וממומנת ברובה על ידי תרומות – אבל עדיין מקבלת תקציב עתק מהמדינה. תאגיד השידור הציבורי האמריקאי (CPB) קיבל כ־465 מיליון דולר רק ב־2022 ממשלם המיסים האמריקאי.
חוסר ההיכרות של קרעי עם הנושא הוא משמעותי לא משום שהוא מעמיד בסימן שאלה את כישוריו ורצינותו, אלא מהסיבה ההפוכה: בגלל המוניטין שלו כאחד מהמוחות המדיניים החדים בממשלה.
הוא מחזיק בתארים אקדמיים, לרבות דוקטורט, מאוניברסיטאות מובילות בארץ בחשבונאות, מערכות מידע והנדסת תעשייה וניהול. בתקופתו הקצרה בכנסת (הוא נבחר לראשונה ב־2019) הוא עשה לעצמו שם של ח"כ משפיע ומעמיק בנושאים מורכבים כמו הרפורמה בבנקאות.
לכן, חוסר הבקיאות שלו במדיניות של משרדו לא יכול להיות מוסבר על־ידי חוסר יכולת או חוסר עניין. קרעי, כמו זוהר, הוא שר טירון שיודע שכדי להתקדם פוליטית בימין הישראלי של היום הוא צריך להראות שהוא שובר דברים.
קרעי, כמו זוהר, הוא שר טירון שיודע שכדי להתקדם פוליטית בימין הישראלי של היום הוא צריך להראות שהוא שובר דברים. מה שקרעי עשוי לבנות, מבחינת תועלת פוליטית טהורה, הרבה פחות חשוב
תאגיד השידור הציבורי, שהפופוליסטים של הימין רואים בו "גוף דכאני וגזעני" ומן הסתם גם "אנטי־ליכודי", מתאים במיוחד לשבירה כזאת. מה שקרעי עשוי לבנות במקומו, מבחינת תועלת פוליטית טהורה, הוא הרבה פחות חשוב.
עת להרוס ועת לבנות
קשה להפריד בין המהפכה המשפטית שמציע שר המשפטים יריב לוין מהתרבות הזו של לוחמה מתמדת – שוב, ללא קשר לתוכן הרפורמות.
משפטנים רבים, גם בשמאל, תומכים עקרונית בקיצוץ סמכויותיה יוצאות הדופן של הרשות השופטת הישראלית, גם אם רובם חושבים שהרפורמה של לוין מרחיקה לכת למחוזות מסוכנים.
אולם, מעטים מאלה העומדים מאחורי התוכנית, לרבות מוביליה העיקריים כמו לוין, מתייחסים ברצינות לחששות הצד השני או מקדמים ניסיונות כלשהם לפשרה. ישראלים רבים – בכלל זאת בימין – תוהים מדוע.
מעטים מאלה העומדים מאחורי התוכנית, לרבות מוביליה העיקריים כמו לוין, מתייחסים ברצינות לחששות הצד השני או מקדמים ניסיונות כלשהם לפשרה. ישראלים רבים – בכלל זאת בימין – תוהים מדוע
האם מובילי הרפורמה, כפי שטוענים כמה ממגניהם, רק מקשיחים עמדות לפני ההליכה הבלתי נמנעת לפשרה? או שמא המהפכה המשפטית היא עוד מופע של אותו דחף שהניע את זוהר וקרעי, אותו חוסר סבלנות שרוצה "לפעול מהר ולשבור דברים", כפי שמארק צוקרברג אהב לומר, תוך התעלמות מהסכנה?
הימין הישראלי נמצא כעת בשלטון עם רוב פרלמנטרי מוצק ויציב. אולם, קשה לשנות הרגלי עבר. חלק גדול מהימין עדיין מדבר ופועל כמו הפעילים הצעירים הזועמים של תקופת ההתנתקות. הוא מבקש להפיל אליטות ולהפוך מוסכמות.
רפורמה משפטית שמקורה בדחף לעומתי, שחסינה לביקורת ומשוכנעת שכל התנגדות באה לשרת אויב מוסווה, תביא בדיוק לאותה תוצאה הרסנית שהשמאל–מרכז מזהיר מפניה: רפורמטורים שיודעים מה הם רוצים להרוס – אך לא מה כדאי לבנות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם