בחודשים יוני 1947–מאי 1948, אנו עדים לכינון יסודות הישראליות שנמשכה עד מלחמת ששת הימים, ביוני 1967. לאחר מלחמת העולם השנייה, כל פלגי התנועה הציונית ורוב מוחלט של המפלגות והתנועות המאורגנות של יהודים בא"י חתרו להקמת מדינה עצמאית משלהם. אפילו פועלי אגודת ישראל (פא"י) עברו מאנטי-ציונות להבנת הצורך במדינה עצמאית. בין הארגונים והתנועות היהודיים בארץ נותרה תנועה אנטי-ציונית בולטת אחת, הסתדרות אגודת ישראל (אגו"י).
בין יוני 1947 למאי 1948, כוננו יסודות הישראליות שנמשכה עד ששת הימים, ביוני 1967. לאחר מלחה"ע ה-2, כל פלגי התנועה הציונית ורוב המפלגות והתנועות המאורגנות של יהודים בא"י חתרו למדינה עצמאית
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
באביב 1947, בימים שבין העברת סוגיית פלשתינה-א"י מבריטניה למוסדות האו"ם לעיון ולדיון מחודשים, לבין הגעתה של ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לנושא פלשתינה (אונסקו"פ, UNSCOP) לארץ, היה חשש מבוסס, שנציגי אגודת ישראל יופיעו בפני ועדת החקירה של האו"ם כדי להביע התנגדותם למתן מדינה עצמאית ליהודים. לפיכך התנהל מו"מ בין הנהלת הסוכנות היהודית, ההנהגה של התנועה הציונית, לבין אגו"י הדתית-אורתודוכסית, שראשיה הציגו דרישותיהם בפני מנהיגי הציונות.
דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות, שרצה למנוע כל חריגה מן הקו שההנהגה הציונית ביקשה להציג בוועדה, ניסח מכתב שנשלח להסתדרות אגו"י ביוני 1947. המכתב כלל הצהרה והבטחות אחדות. משום-מה, מכתב זה מוגדר ברבים כ"הסכם הסטטוס-קוו", אף-על-פי שהוא היה חד-כיווני והמושג סטטוס-קוו (מצב קיים) כלל אינו מופיע בו. העדרו של המושג סטטוס-קוו מובן מעצם הציפייה הגלומה במכתב: יצירתו של סטטוס שלא היה כמותו ליהודים בארץ ישראל מזה יותר מ-2000 שנים – שליטים במדינה עצמאית משלהם.
רוב הדוברים והכותבים בעניינו של מכתב זה דנים בארבע ההבטחות לאנשי אגו"י. לדעתי, כדאי לשים לב לתוכן הפסקות הקודמות לשורת ההבטחות. מובאת בהן הצהרה ראשונית לגבי אופייה של המדינה העצמאית לכשתקום, והן מכילות שתי הגדרות למדינה זאת, "מדינה [צ"ל: מדינת] היהודים" ו"המדינה היהודית". ההגדרה הראשונה מקורה בשם ספרונו המכונן של תאודור הרצל, ומקורה של השנייה בהגדרה שנולדה במוסדות האו"ם בשעת הדיון שקדם להחלטה על שיגור ועדת החקירה. נציג ברית-המועצות, אנדריי גרומיקו, התייחס לאפשרות שהידרדרות היחסים בין יהודים לערבים תמנע הקמת מדינה אחת, ערבית-יהודית, והציג חלופה: "חלוקת פלשתינה לשתי מדינות שלטון-עצמי עצמאי, אחת יהודית ואחת ערבית". לאחר מכן, עלה הרעיון של שתי מדינות, שאחת מהן "מדינה יהודית", גם בדיוני ועדת החקירה.
על-מנת שלא יהיה פירוש דתי ל"המדינה היהודית" שבמכתב, בן-גוריון ממהר להבהיר ש"היהודית" אינה מלמדת על אופי דתי אלא על זהות לאומית:
"הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"ם, וזה לא יתכן אם […] לא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים […] וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח שויון-זכויות מלא לכל האזרחים […]"
כדי שלא יהיה פירוש דתי ל"המדינה היהודית" במכתב, בן-גוריון ממהר להבהיר ש"היהודית" אינה מלמדת על אופי דתי אלא על זהות לאומית, "…וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח שויון-זכויות מלא לכל האזרחים"
בהמשך הכתוב הובהר היטב, כי ההבטחות הניתנות במכתב תותאמנה להחלטות באו"ם ותוכפפנה לתנאים שארגון זה יציב.
בשלושה מן הנושאים, שבת, כשרות ואישות, ההבטחות כוללניות ומעורפלות למדי, ורק חוקים, תקנות ונורמות שייתוספו במדינה הריבונית, יעצבו את משמעותם של נושאים אלה בחיי היומיום. הנושא הרביעי, חינוך, הוא היחיד שיש בו תאור של המצב הקיים ביישוב העברי בפלשתינה-א"י, והתייחסות לעתיד לקרות במדינה הריבונית:
"תובטח אבטונומיה מלאה של כל זרם בחנוך".
אולם לצד ההבטחה נמצאת אמירה חד-משמעית לגבי זהותו של הריבון גם בתחומי החינוך ותכניו:
"המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מלוי מינימום זה".
לאחר הקמת המדינה אכן הוקם זרם נפרד, "החינוך העצמאי", עבור הבנים הלומדים במוסדות של אגו"י, אך חיובם ב"לימודי ליבה" בפיקוח ממלכתי אינו נאכף בנחישות, אם בכלל.
לצד ההבטחה לאוטונומיה לזרמי החינוך – אמירה ברורה על זהות הריבון גם בתחומי החינוך ותכניו: "המדינה תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מלוי מינימום זה"
ההגדרה שמוסדות האו"ם בחרו לתת ואימוצה בידי ההנהגה הציונית אפיינו גם את שני מסמכי היסוד להקמתה של "מדינה יהודית" בא"י. ההמלצה שהגיש הרוב בוועדת החקירה וההחלטה שעצרת האו"ם קיבלה ב-29 בנובמבר 1947, הכילו את העיקרון של חלוקת פלשתינה-א"י לשתי מדינות, מדינה ערבית ומדינה יהודית, יצירת איחוד כלכלי ביניהן, וכינונו של משטר בינלאומי מיוחד בירושלים רבתי.
הגדרת המדינה הלא-יהודית "מדינה ערבית" ולא, למשל, "מוסלמית" (מאחר שהמוסלמים היוו רוב ברור בקרב האוכלוסייה הערבית), מלמדת באופן חד-משמעי כי מדובר בהקמתן של שתי מדינות-לאום ולא מדינות-דת.
כאשר באו מנסחי מגילת העצמאות להגדיר את המדינה שעל עצמאותה יכריזו בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), הם העדיפו "מדינה יהודית" על "מדינת היהודים" של הרצל ו"מדינה עברית", הכינוי שהיישוב העברי בא"י נתן למדינה העצמאית שאליה הוא שאף.
ההגדרה שנבחרה הייתה חלק מהחלטה רחבה יותר לאמץ את כל הדרישות לסממני המדינה ולמאפייני המשטר בתוכה, שנכללו בהחלטת החלוקה של האו"ם. כך הבטיחו בהכרזה לבחור ב"אסיפה מכוננת" שתכתוב חוקה למדינה, ובפסקה שלאחר מכן, פסקת ה"אני מאמין" במגילה, פורטו שורת חירויות וכללי שוויון שהמדינה תבטיח לאזרחיה, בהתאם לנדרש בהחלטת החלוקה.
הגדרת המדינה הלא-יהודית "מדינה ערבית" ולא, למשל, "מוסלמית" (המוסלמים היוו רוב ברור בקרב האוכלוסייה הערבית), מלמדת באופן חד-משמעי כי מדובר בהקמת שתי מדינות-לאום ולא מדינות-דת
כזכור, ארגון האו"ם לא ראה בהגדרה "מדינה יהודית" מתן רישיון למדינת-דת אלא למדינת-לאום. כמובן שגם "האבות המייסדים", שרובם המוחלט היו חילונים גמורים שביקשו להינתק מן "היהודי הגלותי", ראו ב"מדינה יהודית" התייחסות לאומית לעם היהודי, כפי שהגדירו את התנועה הציונית מיום הקמתה, "התנועה הלאומית של העם היהודי". הם לא צפו לרגע, כי המושג "מדינה יהודית" יתפרש בבוא היום ככוונה ליצור מדינת-דת, ואף הבהירו זאת קודם לכן, במכתבם אל הנהגת אגו"י.
אין ספק שמכתבם של בכירי ההנהגה הציונית אל הסתדרות אגו"י העולמית השיג את מטרתם המיידית. בעדות בפני אונסקו"פ, אנשי אגו"י לא הביעו התנגדות להקמת "מדינה יהודית".
ההישג היה אף גדול ומשמעותי יותר: נציגי האגודה, הרב יצחק מאיר לוין ומאיר דוד לוינשטיין/לוונשטיין הצטרפו להסכמיות הרחבה, החד-פעמית, בקרב היהודים בארץ, כאשר נמנו עם 37 החותמים על מגילת העצמאות בטקס ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
ברגע החתימה הושלם תהליך העבריזציה של כלל המפלגות והארגונים ביישוב וב"מדינה שבדרך" ותחת כסותה של אדרת חדשה – מדינת-לאום – העבריות, על מאפייניה המיוחדים, המירה שמה לישראליות.
באשר למסיקים מעצם ההגדרה "מדינה יהודית" במגילת העצמאות, כי מדובר במדינה יהודית במובן הדתי, כבר הוסבר לעיל שהכוונה הייתה למדינת-לאום בלבד. יתרה מזאת, בגלגולים השונים, מן ה"עברים" שיצאו ממצרים עד ל"עמישראל" המקובל היום בקרב חוגים מסוימים, לא הייתה מעולם, גם ברגעי עצמאות מדינית, ישות שנקראה "מדינה יהודית".
ההגדרה "מדינה יהודית", כמו ביטויים ומרכיבים אחרים בחיי העם ובתולדותיו, היא כינוי שאומץ מן ה"גויים", ארגון האומות המאוחדות. ומי טבע אותו לראשונה? נציגה של ברית-המועצות, מדינה אתיאיסטית – הייתכן שדווקא גרומיקו יבקש לכונן מדינה תיאוקרטית עבור היהודים?
באשר למסיקים מעצם ההגדרה "מדינה יהודית" במגילת העצמאות, כי מדובר במדינה יהודית במובן הדתי, כבר הוסבר לעיל שהכוונה הייתה למדינת-לאום בלבד
ובאשר למתריסים, הטוענים שהמושג "מדינה דמוקרטית" אינו מופיע במגילת העצמאות: הם צודקים במובן המילולי, אך היש תמצית מזוקקת יותר לתשובה על השאלה, דמוקרטיה מהותית מהי, מפסקת ה"אני מאמין" שבמגילה, המצהירה:
"מדינת ישראל […] תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות".
וכידוע, נציגי כל הזרמים ביהדות הדתית-אורתודוכסית חתמו על הצהרה זאת.
לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם