"אני לא דיקטטור, רק עשיתי את הדמוקרטיה לפשוטה יותר", מצטט ויקטור קלמפרר בסלידה עוד אמירה מיני רבות שהופרחו לאוויר בקלות בלתי-נסבלת של הקיום בגרמניה בשנות השלושים המוקדמות. בהיותו "חנון", אקדמאי סולידי שנאלץ להתמודד עם רוח-הפרצים שנִֹשְבה ממשק כנפי ההיסטוריה, תיעד בדבקות את חוויותיו ביומן.

"אני לא דיקטטור, רק עשיתי את הדמוקרטיה לפשוטה יותר", מצטט ויקטור קלמפרר בסלידה עוד אמירה מיני רבות שהופרחו לאוויר בקלות בלתי-נסבלת של הקיום בגרמניה בשנות השלושים המוקדמות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

קלמפרר, איש מדעי-הרוח, פטריוט גרמני ממוצא יהודי שלחם במלחמת-העולם הראשונה בפלנדריה, זכה בעשור החמישי לחייו במשרת פרופסור בדרזדן. הוא וזוגתו הפרוטסטנטית אווה תכננו להכות-שורש בעיר, אך להיסטוריה היו תוכניות משלה. ליברלים, אינטלקטואלים ובפרט יהודים, הלכו ואיבדו את עולמם בשינוי המשטרי, שמשך במהרה את השטיח מתחת לרגליהם.

הבחירות של ינואר 1933 מצאו את הקלמפררים בעשור השישי לחייהם, טרודים בענייני קריירה, בריאוּת ובניית וילה בפרבר. ויקטור מתעד ביומנו גם התמודדויות יומיומיות בחיים הפרטיים, שאותם ניסו לנהל בתבונה ריאלית ככל שניתן.

אורוול כתב ש"רוב האנשים הם ריאליסטיים למדי; כשאנו מנהלים את התקציב השבועי שלנו, שתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע. הפוליטיקה, לעומת זאת, היא מן עולם לא-אויקלידי שבו קל לחֵלק להיות גדול מהשלם. הסתירות והאבסורדים בדעותינו הפוליטיות נובעות מהאמונה שבניגוד לתקציב שבועי, הן לא תצטרכנה להיבחן למול המציאות המוצקה".

אך כשהמציאות הפוליטית הופכת לסחרור שמשפיע על חיינו ישירות, אנו נדרשים ליישב בדעתנו פערים בין אמוּנוֹתינו למציאות. כאן נכנסים לתמונה מנגנוני-ההגנה הנפשיים, כינוי שטבע פרויד, שהִרבה להשתמש בדימויים צבאיים לתיאור הדינמיקה הנפשית הפנימית.

אך כשהמציאות הפוליטית הופכת לסחרור שמשפיע על חיינו ישירות, אנו נדרשים ליישב בדעתנו פערים בין אמוּנוֹתינו למציאות. כאן נכנסים לתמונה מנגנוני-ההגנה הנפשיים, כינוי שטבע פרויד

הגנות כמו הכחשה, הדחקה ורציונליזציה מסייעות להכיל מציאות מאיימת; אך בדומה לתחום הביטחון, שימוש-יתר במִגננות גוזל אנרגיה ומשאבים, ומחליש את האורגניזם. אולי משום כך המליץ ג'ורג' אורוול להישיר מבט למציאות. בפרט כשאינה קלה לעיכול נפשי:

"כדי לראות את מה שמתחת לאף שלך נדרש מאמץ מתמיד", כתב אורוול. "דבר שעוזר בכך הוא ניהול יומן, או רישום כלשהו של דעותיך על אירועים חשובים". כך עשה קלמפרר, שרשם ביומנו גם את "היומיום שתחת הרודנות, את אלף עקיצות-היתוש, שגרועות ממכה אחת על הראש".

קלמפרר שרד את משטר הבלהות כנגד כל הסיכויים, ושמר על צלילות-מבטו, אולי גם בזכות תיעוד ורפלקציה אמיצים ונטוּלי-פילטר. "בעצם זו קלות-דעת איומה מצידי לכתוב את כל זה ביומני" ציין, אך רישומיו החדים שימשו כאַקט אולטימטיבי בשירות שמירת שפיותו; וכמאה שנה לאחר מכן, הם תורמים גם לכינון מבטנו, ושמירת שפיותנו שלנו.

"כבר שלושה שבועות בערך דיכאון מהמשטר הריאקציונרי" הוא כותב בפברואר 1933. "חרפה הולכת וגדלה מדי יום, והכל שותקים ונכנעים. הנורא מכל הוא עיוורונם המוחלט של האנשים מול ההתרחשויות, וחוסר-ההבנה של מאזן הכוחות האמיתי".

"כבר שלושה שבועות בערך דיכאון מהמשטר הריאקציונרי" כותב קלמפרר בפברואר 1933. "חרפה הולכת וגדלה מדי יום, והכל שותקים ונכנעים. הנורא מכל הוא עיוורונם המוחלט של האנשים מול ההתרחשויות

"מה שכיניתי 'טרור' עד לבחירות לא היה אלא פְּרֵלוּד קליל… אני נדהם לראות איך הכל מתמוטט בקלות כל כך", הוא מוסיף. "כל יום – קומיסרים מתמנים, ממשלות מחוזיות נרמסות, מוסדות מוחרמים, הוצאות אל מחוץ לחוק. מהפכה מוחלטת, ודיקטטורה של מפלגה אחת. ואיש אינו מעז לומר דבר, הכל פוחדים".

"אפילו התבוסה ב-1918 לא דיכאה אותי כל-כך כמו המצב הנוכחי. מזעזע לראות איך אלימות צרופה, הפרת-חוק, צביעות מחרידה והשקפות פרימיטיביות מוצאות להן ביטוי בצווים רשמיים מִדי יום". "הליברלים רועדים. איני יכול עוד להיפטר מתחושת הגועל והבושה. כל תָקנה והודעה של הממשלה, מביישת אף יותר מקודמתה. התקשורת מתרפסת. איש אינו נוקף אצבע, הכל רועדים ומתחבאים".

קלמפרר מתעד שיחות עם חברים ומכרים, רובם בורגנים משכילים כמותו, ומשתאה כיצד הם מיישבים את הסתירות שבין תפיסת-עולמם למציאות. חלקם מפתיעים אותו לטובה, ורבים אחרים לרעה.

הוא מתאכזב מידידו יוהנס, "שדווקא הוא שר שירי-הלל נלהבים למשטר החדש, וחזר באדיקות על כל המליצות הנבובות של אחדות, שגשוג וכו'. האם זו זהירות מתוך צביעות גמורה ועקבית, או באמת ערפול-חושים מוחלט? כנראה שניהם. טעינו לגבי יכולת החשיבה שלו. יש לו כישרון מתמטי ותו לא. אווה תמיד אמרה שאין לו יכולת-שיפוט, אבל לחשוב שירחיק לכת כל כך…".

"אין לי ספק שהנשיא אינו אלא מריונטה, שמישהו אחז בידו כבר מהבחירות" מתאכזב קלמפרר מנשיאו שלא באמת מגיב למתרחש. קלמפרר מציין כיצד הביקורת שמושמעת בחו"ל נגד הנסיגה מהדמוקרטיה בארצו משמשת ככלי לניגוח פנימי של הליברלים במדינה, שמואשמים ב"תעמולת-זוועה" ובהסתה כנגד ארצם בחו"ל.

"אין לי ספק שהנשיא מריונטה, שמישהו אחז בידו כבר מהבחירות" מתאכזב קלמפרר מנשיאו שלא מגיב למתרחש. קלמפרר מציין כיצד הביקורת שמושמעת בחו"ל נגד הנסיגה מהדמוקרטיה משמשת ככלי לניגוח הליברלים

חבר כלכלן "תיאר לנו את ההשלכות העסקיות: הבורסה, נזקים לתעשייה – ועל כל זה נשלם אנחנו. נפרדנו זה מזה (אחרי ארוחה מצוינת) כמו לפני יציאה לחזית". לאחר הריסת המנגנונים והמוסדות שנבנו לאורך שנים ארוכות, "גם אחרי קריסת הממשלה הנוכחית לא תהיה שום 'חזרה לאחור', מפני שהיא מוטטה את כל הארגונים", הוא מוסיף.

"תחושת החיים השקטה והמובנת מאליה אבדה", ציין, ואפילו התגעגע לאֵימי המלחמה: "הלחץ עלי גדול משהיה במלחמה, שם אמנם הייתי כפוף לחוק הצבאי, אבל בכל זאת, לחוק כלשהו. עכשיו, אני מופקר לחסדי השרירותיות".

קלמפרר מנסה להִתעודד מקומץ פקידים ונבחרים שמדברים בסוג של הגיון, אך חושש להתאכזב: "היועץ בלשכת השר אמר כך, אחֵר אמר כך. זה היה יכול לעודד אותנו. אבל איש אינו יודע אם היועץ בעל הדעה המעודדת יישאר בעמדת-כוח, אם יש לו בכלל עמדת-כוח".

"איש אינו מכיר עוד את שמות ה'נבחרים'", מתוארות השטחת-הפירמידה הפוליטית ועשיית הדמוקרטיה והמפלגות לפלסתר; בפרט, מעיכתן של מפלגות-הימין: "דיכוי מפלגות-הימין הוא ציני ביותר… הרי בלעדיהן לא היו זוכים בשלטון ובכוח-המוחלט שלהם. אמנם, איני מצטער לרגע על בגידת השלטון במפלגות הלאומיות; ולמרות זאת, הלאומיים הדמוקרטיים הם תקוותי היחידה כרגע".

קלמפרר מצביע על עידוד הבערות וסימון החינוך, התרבות וההשכלה כאויבי-האומה. "המפלגה רוצה לבטל את ההכשרה האקדמית למורים" הוא כותב. "מזכיר במשרד-החינוך אומר שבעתיד ייאסר על מורים בבתיה"ס היסודיים להיות אקדמאים". וגם: "על-פי הוראת שר החינוך, תלמידים שנשארו כיתה בכל-זאת יעלו כיתה, אם הם חברים בתנועת-הנוער הנכונה".

"דיכוי מפלגות-הימין הוא ציני ביותר… הרי בלעדיהן לא היו זוכים בשלטון ובכוח-המוחלט שלהם. אמנם איני מצטער לרגע על בגידת השלטון במפלגות הלאומיות, אך הלאומיים הדמוקרטיים הם תקוותי היחידה כרגע"

סמסטר אוניברסיטאי נקטע באִבּוֹ "לכאורה, כי הסטודנטים נדרשים להתגייס לשירות-העבודה ולמאמץ הלאומי, אבל בעצם, זה מפני שהמשטר רואה בחינוך, במדע ובהשכלה את אויביו האמיתיים ונלחם בהם. לא רוצים לתת להם ללמוד; הרוח והידע הם האויבים. המשטר משמיץ את האינטלקט וחותר לחיסול גמור של ההשכלה בבתי הספר ובאוניברסיטאות". וגם, "בכל התחומים של חיסול התרבות הוא שולט עם יצורים בזויים יותר ויותר. ושָֹר התרבות שוב נאם היום נגד 'אינטלקטואליזם טפל'".

במקום ההשכלה והחינוך שולטים השקר, התעמולה והבְּדָיָה, ובהפגזת-חושים: "כל יום נאום חדש: מרקחת כזאת של שקרים גלויים, מגושמים, צביעות, סיסמאות שחוקות, שטויות, ותמיד אִיומים, תרועות והבטחות-שווא".

השקר עובד. לפעמים הוא כמעט מצליח לעבוד גם עליו: "יש להודות שהתעמולה סִחְררה את חושיהם של מיליונים. כל משפט הוא שִקרִי, אבל אני כמעט מתפתה להאמין – שִקרִי מבלי-דעת. ומה הטעם בספֵק הגיוני? אם אני נאלץ לקרוא ולשמוע אותו דבר בכל מקום, ואם אני כמעט איני יכול שלא להאמין בכך, איך יוכלו מיליוני אנשים פשוטים?".

"השלטון מהמר הימור גורף על טיפשות ההמון". השקרים גואים בפרט לקראת מערכות-הבחירות החוזרות והנשנות שבהן מטולטלת המדינה כדי להוכיח שהתמיכה הפוליטית בשלטון עולה מעל לכל ספק, "כי שלטון אמיתי צריך לבוא מהעם".

"השלטון מהמר הימור גורף על טיפשות ההמון". השקרים גואים בפרט לקראת מערכות-הבחירות החוזרות והנשנות שבהן מטולטלת המדינה כדי להוכיח שהתמיכה הפוליטית בשלטון עולה מעל לכל ספק

"שמתי-לב להפגזת התעמולה הקצרה שהתחילה ימים ספורים בלבד לפני הבחירות, אבל אז, השתוללה בטירוף; הפחידו את הבוחרים, שיכְרו אותם בסיסמאות ובהמולת-חג, והעם הניח לַאתמול להיבלע בהמולה. הרדמה שכזאת אפשר לעשות רק זמן קצר לפני הניתוח".

הציבור מואס בבחירות החוזרות: "'הקָצָב אומר באדישות "בשביל מה לבחור בכלל? זה רק עולה המון כסף'. העם כמעט לא שם לב להפיכה המושלמת. אני מוכן להישבע שלמיליונים אין אפילו מושג איזה דבר נורא קרה".

קלמפרר מתאר עדויות ל"בוטים" בני-זמנו: "נשמע נאום ברדיו. כמה משפטים, הפוגה, 'תשואות רמות' וחוזר חלילה. פתאום, לאחר ההפוגה, דממה. ואז אמר מישהו בקול רם: 'איפה מוחאי-הכפיים השכירים?' והשידור נקטע, בתואנת הפרעות במשדר".

הוא לא שוכח את ריקון מושגי הדמוקרטיה מתוכֵן דרך אִזכּוּרם תוך הפיכת-משמעותם. השלטון מטיף "לחופש ולשלום". ושוב, השליט שמכנה את נוכחות החובה בנאומיו "מסע בחירות", אומר "אינני דיקטטור, רק הפכתי את הדמוקרטיה לפשוטה יותר".

קלמפרר מתאר כיצד מתקשים מכריו לעכל את הגרוטסקה התזזיתית שהפכה למציאות חייהם. "אנשים מתבדחים, צוחקים, אבל לאמיתו של דבר, הם מיואשים. איש אינו בטוח עוד בדעה זאת או אחרת. הכל מרגישים צורך לבטא את דעותיהם ולשמוע דעות אחרות, כי כבר אי-אפשר לדעת שום דבר מהתקשורת".

הציבור מואס בבחירות החוזרות: "'הקָצָב אומר באדישות "בשביל מה לבחור בכלל? זה רק עולה המון כסף'. העם כמעט לא שם לב להפיכה המושלמת. אני מוכן להישבע שלמיליונים אין אפילו מושג איזה דבר נורא קרה"

בעוד שהגנות-נפשיות מסֵדֵר-גבוה כמו הדחקה ורציונליזציה משמשות לטרנפורמציָה ולדחיקה של רגשות ומחשבות כדי שיהפכו לנסבלים יותר, ההגנות מהַסֵדֵר-הנמוך משמשות להכחשת המציאות החיצונית ולהחלפתה במִשְאלֵת-לב.

ההגנות הנפשיות מהסֵדֵר-הנמוך בנויות על מנגנון ההכחשה. ממנו, קלמפרר מודאג במיוחד: "אנשים פשוט רואים בכל מעין העמדת-פנים תיאטרלית. הם לא מתייחסים ברצינות לשום דבר, ויהיו מופתעים מאוד כשיום אחד יהיה התיאטרון למציאות עקובה-מדם".

מאז שיצאו יומניו בעברית לפני כעשרים שנה, מהדהדות בי מילותיו של קלמפרר, וכעת, ביתר-שאת. אמנם, מיסוּך באמצעות מנגנוני-ההגנה מסייע ומֵקל על הסבל, אך מקטין את החופש הנפשי, והופך את חיינו לחיי הישרדות אפורים. תצפיותיו ותובנוֹתיו של קלמפרר מההפיכה-המשטרית שחווה בתחילת שנות השלושים מסייעות להתבונן גם על מה שמתחת לאפֵּנו עכשיו, ומילותיו צריכות שוב להישמע.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.