מעשה שהיה. אני ואשתי נסענו ברכבת לתל אביב בשמחה ובציפייה. היו לנו כרטיסים לאופרה. ירדנו בתחנת סבידור מרכז, וחפשנו מונית מן הרכבת אל בניין האופרה.

לא היו הרבה מוניות, והזמן דחק. אם לא נגיע מהר נפספס את פתיחת ההופעה. סוף סוף מונית עצרה. נכנסנו ואמרנו "בבקשה לבית האופרה". הנהג אמר "זה 40 שקל". אשתי ביקשה להפעיל את המונה. הוא אמר "40 שקל או תצאו מן
המונית".

אני בלחץ ואמרתי "בסדר תסע". אשתי כעסה עלי, שילמנו כפול מן המונה שהכרנו. והיא אמרה לנהג, "זה לא בסדר". והנהג אמר, ואני מצטט, כי זה נשאר בזכרון שלי, "אם ראש הממשלה יכול לקבל כסף מן הצד, למה אני לא?".

"40 שקל או תצאו מן המונית". אני בלחץ ואמרתי "בסדר תסע". אשתי כעסה עלי כי שילמנו כפול מהמונה שהכרנו, ואמרה לנהג, "זה לא בסדר". הנהג אמר: "אם ראש הממשלה יכול לקבל כסף מן הצד, למה אני לא?"

השחיתות והאלימות הן בגדר תאומים סיאמיים. הדוגמה של הנהג כוללת אלימות על ידי ניצול של הדאגה שלנו להגיע בזמן, ושחיתות של קבלת הטבה שלא במסגרת החוק.

אבל, יותר מן הכל, הדוגמא הזאת עושה את החיבור בין שחיתות של המנהיגים לבין האלימות, שמחלחלת להיות עובדה מקובלת בכל השכבות של החברה. כמו כן האלימות בדיבור של המנהיגים מחלחלת עד לבית הספר, והאלימות בדחיית כל אדם שעומד בדרכו של המנהיג מחלחלת לתרבות נהיגה, שהורגת יותר אזרחי המדינה בכבישים מאשר בכל המלחמות שהיו לנו.

בהלכה קיים כלל "כל דאלים גבר". זה ביטוי בארמית שמופיע בהתחלה רק בתלמוד הבבלי (גיטין ס ע"ב, בבא בתרא לד, ע"ב). מעניין שאין מילה ל"אלימות" בעברית והמילה נשאלת מהארמית.  בכל מקרה אלימות משמשת אך ורק למקרים שבהם אין ראיות ואפשרויות להכריע בהן, ולא לשימוש יום יומי במצבים של עמדות כוח ומעמדות חברתיות.

בגישה המורכבת הזאת חז"ל הודו שיש גבול של קביעת זכות על ידי החוק. לפעמים מחלוקת הוכרעה לא על ידי ראיות וטענות מעולות, אלא על ידי כח של אדם אחד על חברו. אבל מקרה כזה צריך להיות נדיר, ורק במצבים מאוד ספציפיים וברורים, ואפילו במקרה זה עדיף ראיות. אל לנו להישען על
האלימות כדרך מקובלת ורגילה.

בגישה המורכבת הזאת חז"ל הודו שיש גבול של קביעת זכות על ידי החוק. לפעמים מחלוקת הוכרעה לא על ידי ראיות וטענות מעולות, אלא על ידי כח של אדם אחד על חברו. אבל מקרה כזה צריך להיות נדיר

נקח 2 דוגמאות ספציפיות מן ההלכה:
בדוגמא הראשונה,

שליח ציבור עדיף טפי מבנדבה. הגה: ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל. וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלימות אין עונין אמן אחר ברכותיו [שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג סעיף כב]

כאן דוגמא מאלפת לכך שאסור לקהל לקבל אלימות, אלא במקרים נדירים. התפילה של הצבור אינה נתונה להנהגת האלימות. הצבור, כל פרט ופרט, חייב להביע התנגדות אישית לאלימות על ידי שתיקה. אסור להגיד אמן לברכות של הש"ץ האלים. וכאן רואים שכדי להפגין סירוב לתפישה בכח של שררה – הדרך במקרה של תפילה היא על ידי אילמות, שתיקה.

הצבור חייב להביע התנגדות אישית לאלימות על ידי שתיקה. אסור להגיד אמן לברכות של הש"ץ האלים. כדי להפגין סירוב לתפישה בכח של שררה – הדרך במקרה של תפילה היא על ידי אילמות, שתיקה

אבל ברור שבמקרים של אלימות בחברה חייבים להגיב עם תוכחה, עם קול של ביקורת בונה, מנוסח בדרך שהנוהג באלימות ישמע אותו, וישקול מעשיו באור אחר. המסורת רואה פעולה זאת כמצווה, ואילמות במצב זה גוררת עונש של אי קיום המצווה.

"כל מי שאיפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו. … כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג, יד). אם שרים חטאו – זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים [תלמוד בבלי מסכת שבת דף נד עמוד ב – דף נה עמוד א]

הבה נאבק כציבור באלימות ובשחיתות על ידי קול גדול המוקיע כל תופעה אלימה או מושחתת, אחרת אנו חלק מן האשמה על המעשה האלים והמושחת. לשמור על נפש החברה הדיבור נגד האלימות והשחיתות של כל יחיד ויחיד הכרחי בימינו.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.