תיאורי הידרדרות הדמוקרטיות בהונגריה ובפולין מתנגנים עתה על כל לשון כמראי דרך לעתידה של ישראל אם תתקבל התוכנית המוצעת על-ידי שר המשפטים יריב לוין לשינוי האיזון בין הרשויות בישראל. אך לישראל מסורת דמוקרטית ארוכה של כמעט שמונים שנים, הנמשכת למרות משברים ביטחוניים וחמישים שנות שליטה על עם אחר. לעומת זאת, הונגריה ופולין החלו לאבד את אופיין הדמוקרטי כעשרים שנים לאחר היווסדן כדמוקרטיות.

לישראל מסורת דמוקרטית של כמעט 80 שנים, הנמשכת למרות משברים ביטחוניים ו-50 שנות שליטה על עם אחר. הונגריה ופולין החלו לאבד את אופיין הדמוקרטי כ-20 שנים לאחר היווסדן כדמוקרטיות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

התבוננות בהתמוטטות הדמוקרטיה בצ'ילה בשנת 1973 מעלה תובנות חשובות, מאחר שבדומה לישראל, נהנתה צ'ילה ממסורת דמוקרטית יציבה וארוכה יחסית. משנת 1932 ועד 1973 התקיימה בצ'ילה דמוקרטיה יציבה אך המסורת הדמוקרטית של צ'ילה מתחילה עוד מאה שנים קודם לכן. בשל כך, עד שנת 1973 היא נחשבה כמדינה בעלת המסורת הדמוקרטית הארוכה והמבוססת ביותר באמריקה הלטינית ודורגה גבוה במדדי הדמוקרטיה השונים.

הדמוקרטיה בצ'ילה התמוטטה על רקע התנגשות חריפה של הממשלה עם מערכת המשפט. מוקד ההתנגשות נבע מניסיונותיו של הנשיא סלבדור איינדה להפקיע רכוש בקנה מידה נרחב כדי לערוך שינויים בחלוקת העושר במדינה.

אנשים שנפגעו מהפקעות הרכוש פנו לבתי המשפט, ואלו הוציאו צווים להחזרת הרכוש המופקע. אך הרשות המבצעת סירבה לאכוף את הצווים. שאלת אי-ביצוע הצווים הובאה בפני בית המשפט העליון בצ'ילה, וזה פנה מספר פעמים לנשיא איינדה והצביע על חוסר החוקתיות שבאי-ביצוען של החלטות הרשות השופטת, על פגיעה בזכויות חוקתיות ועל שבירת הסדר המשפטי.

אך פניות אלו לא הועילו. שבירת שלטון החוק, בצירוף גורמים נוספים, הובילה בסופו של דבר לתפיסת השלטון בידי חונטה צבאית בראשות הגנרל אוגוסטו פינושה ולסופה של הדמוקרטיה בצ'ילה עד להחייאתה בשנת 1990.

הדמוקרטיה בצ'ילה התמוטטה על רקע התנגשות חריפה של הממשלה עם מערכת המשפט. הממשלה סירבה לאכוף צווים של בתי המשפט להחזיר לאזרחים רכוש שהופקע על ידיה

למרות שכמובן קיימים הבדלים ניכרים בין צ'ילה של 1973 וישראל של 2023, ההשוואה עם מצב בו השמאל זכה בבחירות ונאבק במערכת משפט לעומתית מסייעת בחילוץ שתי תובנות חשובות.

1

ראשית, בוויכוח בצ'ילה ובישראל קיים קושי להפריד בין המטרות האידאולוגיות לבין העמדות לגבי סמכויות מערכת המשפט. איינדה ראה במערכת המשפט חלק ממסגרת משפטית המבקשת לקבע הסדרי חלוקת רכוש בלתי הוגנים. בישראל, לו בית המשפט העליון היה תומך במטרות האידאולוגיות של ממשלת נתניהו-בן גביר, ספק אם התמיכה הקואליציונית ברפורמת יריב לוין הייתה כה חזקה.

כאשר הרוב בבית המשפט העליון יחזיק בעמדות ימניות ויבקש, כפי שארע בצ'ילה, לסכל רפורמות של ראש ממשלה מן השמאל, סביר שרבים ממגיני העליון כיום יפנו לו עורף.

אפשר גם להתבונן בתמיכת השמאל בהוספת פסקת התגברות לחוק יסוד חופש העיסוק בתקופת ממשלת רבין על מנת לפתור את המשבר הקואליציוני עם מפלגת ש"ס סביב ייבוא בשר לא כשר. דוגמה זו מלמדת שכאשר המטרות האידאולוגיות תאמו את עמדות השמאל, פסקת ההתגברות לא סימלה את קץ הדמוקרטיה.

הערבוב בין אידאולוגיה לשאלת יחסי הרשויות מקשה על הדיון הענייני ברפורמה ובלט במיוחד בפסק הדין, שהוא במידה רבה מסמל את קו השבר עבור מקדמי הרפורמה: פסק הדין בעניין חוק יסוד הלאום.

הערבוב בין אידאולוגיה לשאלת יחסי הרשויות מקשה על הדיון הענייני ברפורמה ובלט במיוחד בפסק הדין, שהוא במידה רבה מסמל את קו השבר עבור מקדמי הרפורמה: פסק הדין בעניין חוק יסוד הלאום

העתירות נגד חוקתיות חוק הלאום עירבו שני נושאים. ראשית, השאלה אם בג"ץ יכול לפסול חוק יסוד. בעוד הכרזת העליון על סמכותו לפסילת חקיקה "רגילה" של הכנסת ניתנה בשנות התשעים של המאה שעברה, לכנסת נותרה עדיין האפשרות לחוקק חוקי יסוד בהן לא יכול היה העליון להתערב. העתירות נגד חוק יסוד הלאום ביקשו לשנות מצב זה וביקשו מבג"ץ שיפסול את חוק יסוד הלאום.

שופטי בג"ץ קבעו כי יש בסמכותם לפסול חקיקת יסוד ובכך קבעו שבידי העליון המילה האחרונה בדמוקרטיה הישראלית, מכיוון שמרגע שנפסל חוק יסוד אין בידי הכנסת סמכות להפוך הכרעה זו. לאחר שהכריזו שבידם הסמכות לפסול חוקי יסוד, תשעה מאחד-עשר השופטים שדנו בתיק קבעו שחוק יסוד הלאום אינו יוצר כל שינוי בזהות המדינה ולכן אין לפסול אותו.

השר יריב לוין מתנגד לשתי הקביעות של בג"ץ בעניין חוק יסוד הלאום. בראיון לגדי טאוב, לוין הסביר, שהכנסת ביקשה ליצור שינוי בזהות המדינה בחקיקת חוק יסוד הלאום ולתת דגש לזהות המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. לגישת לוין, בפסיקתו סיכל בג"ץ שינוי זה ובנוסף לכך גם נטל ללא כל בסיס את הסמכות לפסול חוקי יסוד.

עבור אחרים, שני חלקי פסק-הדין יוצרים מתח כבד בין אידאולוגיה לבין שאלת יחסי הרשויות. אפשר להתנגד לאידאולוגיה שהממשלה מבקשת לקדם על בסיס חוק יסוד הלאום, אך לדחות את העמדה שבג"ץ רשאי לפסול חוקי יסוד כך שהמילה האחרונה בדמוקרטיה הישראלית תיוותר בידי נבחרי הציבור. זו עמדתם של רות גביזון ומנחם מאוטנר.

אפשר להתנגד לאידאולוגיה שהממשלה מבקשת לקדם על בסיס חוק יסוד הלאום, אך לדחות את העמדה שבג"ץ רשאי לפסול חוקי יסוד

2

התובנה השנייה מצ'ילה של 1973 היא שהשינויים המבקשים להגביר את כפיפות המשטרה לשר לביטחון לאומי הם מדאיגים במיוחד. משמר הגבול, המהווה כרבע מכוח האדם במשטרה, מורכב מצעירים המגויסים לצה"ל ומשרתים כלוחמים במשטרה. מאז ומתמיד כפיפות יחידה צבאית זו למשטרה והשימוש בה לטיפול בפורענויות מבית יצר קושי.

הניסיון הצ'יליאני מלמד שתרחישים בהם יחידות צבאיות יבקשו "להציל את הדמוקרטיה" בשם מי שמבקש להרסה יכול להתקיים אף בדמוקרטיות יציבות. לכן, ראשית, כדאי להימנע משינוי יחסי הכפיפות של יחידות צבאיות בזמן של רפורמה ביחסי הרשויות. שנית, לאחרונה מתרבות הקריאות לצבא לשמור על הדמוקרטיה, שעה שמהקריאות משתמע שהבקשה היא שהצבא ימנע מביצוע החלטות ממשלה וחקיקה של הכנסת שנבחרו כחוק. יש להימנע מקריאות אלו.

אין זו הפעם הראשונה שבה אני מבקש ללמוד לקחים מהניסיון הצ'יליאני למציאות החוקתית הישראלית. בשנת 2003 פרסמתי בכתב העת "משפט וממשל" מאמר שבו ביקשתי לבחון אם מפעל חוקי היסוד יכול לשמש כמנעול להבטחת הישרדותה של הדמוקרטיה הישראלית, בין היתר לאור הניסיון של צ'ילה. המאמר החל כעבודה סמינריונית בסמינר "משפט ופוליטיקה" שלימדה פרופ' רות גביזון.

למרות שהמאמר תמך ביכולתם של חוקי היסוד להגן על הדמוקרטיה הישראלית ובכך ביקש לתמוך במהפכה החוקתית בניגוד לעמדתה של גביזון, היא תמכה בפרסומו. אלא שגביזון הבינה כבר באותה עת שהמהפכה החוקתית תורחב על ידי העליון הרבה מעבר להוספת מנעול נוסף להגנה על הדמוקרטיה הישראלית.

הניסיון הצ'יליאני מלמד שתרחישים בהם יחידות צבאיות יבקשו "להציל את הדמוקרטיה" בשם מי שמבקש להרסה יכול להתקיים אף בדמוקרטיות יציבות

גביזון ראתה למרחוק שהמהפכה החוקתית תְּאַכֵּל את הדמוקרטיה הישראלית בהריסת הגבול בין המשפט לבין הפוליטיקה.

ד"ר אור בסוק סיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ייל שבארה"ב, הוא מרצה למשפט חוקתי ומשפט פלילי באוניברסיטת נוטינגהם שבאנגליה.